מקץ 20 שנה
שנות ה- 70 נושפות בערפינו. גל תערוכות שנות ה- 70 מציף את שדה הראייה, מבקש כנראה להגיד משהו על מה שהיה פעם, לא כל-כך מזמן. עבודות קמות לתחייה, קטעי תערוכות ומיצגים משוחזרים, ואמנים שפעלו, ועשו, אמרו והתכוונו, ממלאים את המסך. לעומת זאת, ממש מחוץ לאלומת הזרקור, מסתמן האירוע הנשתק ביותר של שנות ה- 70: אותה מסכת אירועים – בהחלט קולנית – שהתרחשה בירושלים בשנים 1977-78 ונודעה לימים כ"מרד הסטודנטים בבצלאל".
אני מודה, יש לי חולשה לסיפור הזה. לסיפור שבשום אופן אי אפשר לחבר לו נרטיב אחד בהיר, ומהר מאוד – למעשה, מייד עם עצם ההצהרה עליו כעל "מרד" – הוא מתפצל לתתי-סיפורים, לתתי-פרשנויות. קצוות חוטים מציעים עצמם כתסריטים אפשריים, שונים מאד זה מזה. תלוי איזה חוט רוצים למשוך, תלוי איזה סיפור בוחרים לשמוע, תלוי את חיצי הזעם של מי נידונים הפעם לחטוף ואת הערותיהם של מי מוכנים לשמוע: תקשיבי לי, אני הייתי שם, וזה בכלל לא היה כמו שאת חושבת. מי ספר לך את זה? תקשיבי לי – אני אספר לך מה באמת היה שם.
אני מקשיבה. כבר כמה שנים אני מקשיבה וקוראת (בשקיקה, תמיד בשקיקה) "מה באמת היה שם", וככל שאני מקשיבה יותר הולכים ממדי הרשומון ותופחים מול עיני. תערוכות שנות ה- 70 המתקיימות עכשיו במוזיאונים ובגלריות הן כמעט תירוץ להסיט את תשומת הלב מהחגיגה שבמרכז אל מה שמצטייר במבט לאחור כאחד האירועים החידתיים בתולדות האמנות הישראלית, לא מפוענח לא רק ברמת ההתרחשות שלו, אלא גם ברמת המשמעות והמשמעות-בדיעבד במסכת ההתהוות של האמנות העכשווית. כאמור, עצם המינוח "מרד הסטודנטים בבצלאל" (או "מהפיכה") כבר מעורר מריבצן אמוציות ישנות. מרד או סתם אנרכיה? ואריציה מקומית ומאוחרת לאירועי מאי 68' או שובבות נעורים חסרת אידיאולוגיה? רק לא מזמן, למשל, וממש באקראי, נתקלתי באיזכור לעגני של מאיר עוזיאל ב"מעריב" לגבי "הדבר ההוא שנקרא אחר כך מרד", לגבי אותם יפי נפש שמאלנים שהסתובבו בבצלאל ועשו מסיבות ואחר כך הכתירו אותם כלוחמי חירות.
היה או לא היה? מרד או הילת מרד?
קצרה היריעה, כמובן, ולכן רק קווים לדמותו של אותו מרד: הכל התחיל באמצע שנת הלימודים ב- 1977, זמן קצר לאחר שבצלאל הוכר כמוסד המעניק תארים אקדמיים, ותלמידי המחלקה לאמנות הרגישו שהשינויים המתחייבים מכך נוגדים את התפישה שלהם לגבי איך בית ספר לאמנות אמור להתנהל. התלמידים רצו להיות מעורבים יותר בקביעת תכנית הלימודים, הרכב המורים, אופי השיעורים. מצד שני, ייתכן שהכל התחיל עוד קודם, עם תלמידים כמו גבי ושרון, (גבי קלזמר ושרון קרן), ועדינה בר-און שקיימו כבר כמה שנים לפני כן מיצגים פוליטיים ובאופן כללי הכניסו לבצלאל נוכחות אמנותית מסוג אחר, בהחלט לא עוד ציור או פיסול מסורתיים. ב- 1977 דן הופנר היה מנהל האקדמיה, הצייר ג'ון בייל עמד בראש המחלקה לאמנות ונחשב למורה פתוח וקשוב לסטודנטים, והסטודנטים, ובכן, הסטודנטים היו בחלקם אנשים שבסך הכל רצו ללמוד ציור, אחרים היו קשובים לנעשה בעולם האמנות הבינלאומי (בייחוד בויס) ולא מצאו עניין באמנות מסורתית, אחרים היו משוחררי צבא שהשתתפו במלחמת יום כיפור ("משרד הבטחון מימן לנו את הלימודים נגד משרד החינוך" מצוטט יורם קופרמינץ באחד הראיונות מלפני כ- 6 שנים).
הפעילים שביניהם (יש אומרים כ- 30 מתוך 120 תלמידים) היו תזזיתיים וחסרי מנוחה, עם מאגרי זעם (או הורמונים, לפי אחת הגירסאות) שחיפשו מטרה. משלא נענו הדרישות שלהם לגבי מערכת לימודים, הם פתחו בשביתה שנמשכה בעוצמות משתנות לאורך שנה וחצי, שיבשה שנת לימודים וחצי, בשלבים מסוימים הפכה אלימה ופרועה ובסופה נדמה שיצאה מכלל שליטה.
והיו גם המורים – רובם אמנים ללא השכלה גבוהה ולהפיכת בצלאל למוסד אקדמי הייתה השלכה ישירה על מעמדם, שכרם ודירוגם הרשמי. המורים שלא דורגו, או המורים שכאמנים חוו את השבר של האובייקט האמנותי ושל שפת האמנות והיו במבוכה לא פחות מתלמידיהם (מן הסתם תרמו למבוכת תלמידיהם), מצאו עצמם לצד התלמידים ונגד ההנהלה, וזוהי אחת הנקודות היותר עמומות בסיפור – איזה מקום מילאו המורים (חלקם) בהלהטת הרוחות, מה היה האינטרס של מורים-אמנים בטלטול המערכת במחלקה לאמנות, ואחר כך – מה היה חלקו של משרד החינוך בכל הסיפור.
כשג’ון בייל חזר לבצלאל משרות מילואים באביב 77' הוא מצא שהשביתות החלקיות שהתרחשו במהלך השנה הפכו לשביתה כללית של כל המחלקה, ושאופי האירועים הפך כה מיליטנטי, עד שמבחינתו לא היה מנוס מלהתפטר. הסטודנטים דווקא חיבבו והעריכו אותו, זה לא היה עניין אישי נגדו: הוא פשוט נמצא בעמדה של ראש מחלקה והזעם והתוקפנות הופנו כלפי המעמד, הממסד, ממסד באשר הוא.
באוקטובר 77' נפתחה שנת הלימודים החדשה עם דדי בן שאול כראש המחלקה הזמני באווירת כאוס מוחלטת, ללא תכנית לימודים ידועה מראש ועם איום מרחף לסגור את המחלקה. במהלך שנת הלימודים הקרובה נעשו פעולות הסטודנטים יותר ויותר פרועות – הם צבעו את משרדי המחלקה בשחור, השתלטו על מרכזיית הטלפונים ועל המשרדים הראשיים, ציירו צלבי קרס על קירות בצלאל וברחובות ירושלים ומשכו אליהם את המשטרה והשב"כ. ארבעה סטודנטים נעצרו ונשפטו (אחד נמצא "לא יציב ברוחו"), חלקם יצרו קשר עם "הפנתרים השחורים" ועם ערביי ירושלים והגדה, ובינתיים היו הבחירות של 77' ועימן המהפך הפוליטי, כך שמה שהתחיל כחילוקי דעות על אופייה של מערכת לימודים והשגות בענייני אמנות וחינוך הפך לפעילות פוליטית במובן הרחב והסוחף של המילה.
במשך השנים נכתב פה ושם על המרד, המרד, על הנפשות הפועלות, ועל מה שעוד בטרם גווע כבר הפך כמדומה למיתוס. הנפשות הפועלות (כצפוי, ישנן גירסאות שונות לגבי מידת המרכזיות של אלה ושל אחרים) הן באופן כללי מי שהיו אז סטודנטים והיום הם אמנים מוכרים – ארנון בן דוד, דוד ריב, יורם קופרמינץ, דוד וקשטיין, ראובן זהבי; מי שהיו המורים שתמכו בהם – מיכה אולמן, משה גרשוני, גדעון עפרת, יחזקאל ירדני; סטודנטים לשעבר – גבי קלזמר ושרון קרן, וסטודנטים נוספים שפרשו בינתיים מעולם האמנות – מנחם חיימוביץ', אריאל סדן, סוזי בלכמן, אשר דאהן. לפני כ- 6 שנים הציג ארנון בן דוד תערוכה במוזיאון רמת גן ובסס אותה על אירועי מהפכת הסטודנטים. בקטלוג התערוכה הוא פרסם אסופה של צילומים ומסמכים (מהעיתונות ומישיבות הסטודנטים והמורים), אשר מהווה את החומר התיעודי המקיף ביותר שפורסם עד כה בנוגע לאירועי בצלאל.
לא כאן המקום, כמובן, להתעכב על העובדות – האם יורם קופרמינץ באמת צייר צלב קרס על קירות בצלאל, האם מנחם חיימוביץ' אכן ירה בדמויות קרטון של ראש הממשלה, שרי המשטרה והמשפטים, או האם ארנון בן דוד אמנם ירה בציורים של ציירת אחרת, ומה היה חלקם של גרשוני ומיכה אולמן בליבוי רוחות המרד.
אם יש לקח אותו ניתן לספר במהירות, הוא בודאי מהמבט של היום, מתוך הידיעה בדיעבד של מה קרה לבצלאל בהמשך, או במילים אחרות: הידיעה שהמרד לא השיג דבר. צריך לזכור, למשל, שהכל התרחש כשהמחלקה לאמנות שכנה עדיין במבנה ההיסטורי הישן של בצלאל במרכז העיר, ולמוטו הידוע של עולם האמנות דאז – אמנות כחלק מהחיים – הייתה משמעות קונקרטית ביותר: בית ספר לאמנות בתוך העיר, כחלק בלתי נפרד מריקמת החיים. קשה לדמיין שאירועים בעלי גוון חברתי-פוליטי מרדני עשויים להפציע מתוך מבנה האבן החדש של בצלאל, מהמבצר הנישא בקצה הר הצופים, מבודד ומנותק, מדגיש בעצם הסתגרותו את האופי המתבדל והמתנשא של האמנות. לנוכח המיקום הגיאוגרפי-אדריכלי הנוכחי של בצלאל סיפור המרד הופך כמעט למקרה מבחן על הקשר בין אדריכלות וסביבה לבין תכנים ואווירה: הייתכן מרד אנרכיסטי מתוך מבנה סגור, מתנשא, מתבצר, על גבול המדבר?
מרד הסטודנטים נתפש בדיעבד כניסיון אחרון לשמור על רוח בית הספר לפני הפיכתו למה שבסופו-של-דבר הוא הפך להיות: מוסד אקדמי גדול, משומן, מיומן, מקצועני. לאחרונה, לאור הנסיונות של מרבית בתי הספר לאמנות לעבור תהליך של אקדמיזציה, מקבל הסיפור רלוונטיות מחודשת: המדרשה לאמנות בבית ברל, קלישר ואבני נמצאים בשלבים שונים של קשר עם המועצה להשכלה גבוהה לקראת הפיכתם למוסדות המעניקים תואר אקדמי. התהליך הזה נדמה בלתי נמנע – סטודנטים (והוריהם) מעוניינים בתואר ולא נראה שאפשר לעצור את התהליך, אבל אם בכל זאת יש לקח לאירועי 77-78 בבצלאל אולי הוא נמצא לפחות בעצם שאילת השאלות הלא-פופולריות – האם הכרחי ללמוד אמנות במסגרת מסלול אקדמי? איזה סטודנטים יעברו את המסננת בדרכם להיות אמנים? מה המחיר שמשלמת האמנות אשר פועלת במסגרת של תואר אקדמי?
***
אפילוג (חלקי) לאירועי בצלאל – בשנת הלימודים 78' הגיע אוסבלדו רומברג לעמוד בראש המחלקה לאמנות. איש כריזמטי, עם מבטא ארגנטינאי והילת מהפכן דרום-אמריקאי, שהעביר את בצלאל לעידן החדש שלו, עידן שנות ה- 80 – בצלאל כמוסד קרייריסטי, יוקרתי ומקצועי. רן שחורי (שישב בזמנו בועדות לבירור ענייני המחלקה) הפך למנהל בצלאל והעביר את בצלאל מאוסף הבניינים הפזורים ברחבי העיר לטירה המבוצרת בהר הצופים. מנחם חיימוביץ', טיפוס של אנרכיסט ומנהיג, עזב את הארץ זמן קצר לאחר סיומה של אותה שנת לימודים וחי מאז בניו-יורק, לא מתעסק באמנות. כשהתקשרתי אליו לפני מספר שנים בעת ביקור בניו-יורק בניסיון לשמוע עוד אחת מגירסאות ה"מה באמת היה שם", עברתי תיחקור חשדני בטלפון עד שהוא השתכנע שאני לא שליחה של השב"כ שעדיין אולי רודף אחריו. אחר כך שמעתי שעות מהגירסה הפרועה שלו שמתעקשת להיות נטולת לקח או מוסר השכל ונצמדת ל"היינו צעירים ותמימים". שמחתי למצוא עכשיו בתערוכה במוזיאון תל אביב מספר רישומים שלו מאותה שנת לימודים סוערת, שהעלו בי שוב את הרצון לעמת זו מול זו את גירסאות הרשומון ולפצח סוף–סוף משהו ממשמעות הסיפור של בצלאל, היום לפני 20 שנה, כל כך קרוב, כל-כך רחוק.
הצוֹפָה / ארכיון 