חן שיש, אלי פטל. יולי 2003

          חן שיש. יום הולדת. גלריה הגר.  אוצרת: טל בן צבי.

          אלי פטל.  נשמה חדשה. גלריה דביר.  

יולי 2003

 

אלי פטל בגלריה דביר, בצפון העיר, וחן שיש, בגלריה הגר, ביפו, מציעים את שתי תערוכות הציור החינניות ביותר בעיר. כל אחד, בדרכו, מפיח רוח חיים מפתיעה במדיום עתיק יומין –  הוא בציור, היא ברישום. הוא מספר סיפורים – אבל מחפש את הנישה האמנותית המדויקת להגיד בה את הדברים, היא מספרת את עצמה – אבל בעצם, מסתבר בסוף, היא חלק מסיפור גדול יותר. ולמה לכתוב עליהם יחד? גם זה, אולי, יתברר בסוף.

 

 

 

אלי פטל מציג בגלריה דביר שבעה ציורים. אפשר להגיד עליהם שהם מצחיקים, מוזרים, מרהיבים, מטרידים. הוא מצייר על  ניירות גדולים, לעיתים בצבעי פנדה, לעיתים בעפרונות צבעוניים. הציורים מבוססים על צילומים שאפשר לאפיין אותם, מצד אחד, כחסרי דרמה או סתמיים, ומצד שני, כבעלי עניין עקום, ובכל מקרה, נוגעים ללב באופן מוזר כלשהו. קשה להגיד איזה ציור תופש את העין ראשון, אבל בטוח שהציור עם דני ואהוד יתום  בכנסת, מול מיקרופוני העיתונאים, בחליפות וחיוכים – גורם לעין להתקף תזזית. למה הם? ומה פתאם, ולמה הצילום המסוים הזה?

הצילום נשלח לאלי פטל לפי בקשתו מלשכתו של אחד היתומים, והוא צילום פוליטיקאים שגור שקשה להבין ברגע הראשון למה להשקיע מאמץ בהפיכתו לציור. רק מתוך התבוננות בציורים האחרים בתערוכה אפשר להבין בהדרגה מה מחפש אלי פטל, איזה סוג של סתמיות (שהיא לעולם לא באמת סתמית) כובש אותו, לאיזה פרטים קטנים הוא נמשך. מול ציור האחים יתום (שמאחוריהם, ברקע, תמונות של האבות בן גוריון ובגין, למשל) תלוי בגלריה זוג ציורים מופרכים במיוחד של שני טיפוסים שיושבים יחד, שקועים במשהו – מהמרים קטנים? פעילי מפלגה שכונתיים? – אוהדי בית"ר ירושלים, מסתבר. הפרצופים, המבטים, החליפה, מעיל הרוח, שפת הגוף, אי אפשר להמציא את זה, מה אל פצ'ינו ורוברט די נרו היו נותנים כדי לגלם שניים כאלה. עוד יש לאמר עליהם – הם יושבים. כי ישנו גם ציור של בחור שיושב על כסא גלגלים, וציור של בחור שיושב בתוך מכונית והוא למעשה חלק מהכסא. פטל מספר שזהו צילום של אדם שניסה לגנוב את הגבול בין מקסיקו לארה"ב בהתחבאו בתוך כסא המכונית. התוצאה המוזרה היא הכלאה בין אדם לכסא, ראש שבוקע מתוך המושב, יד שמגיחה מתוך משענת הכסא.

 

בהמשך ליושבים-המקורקעים, יש להזכיר את התינוק הישן – אולי הציור המדהים מכל. התינוק הוא בעל פנים אסיתיות או דרום אמריקאיות, והציור מתעכב על כל דגם בסל קל שלו, כל פרט במזרון, בשמיכה, כל קישוט וצבע. ההתעכבות הקיצונית (בעפרונות צבע, ארבעה חודשי ציור) הופכת לסוג של דאגה, כאילו אם יתאר אלי פטל עוד דגם קישוטי ולא יחמיץ עוד מעבר מכתום לורוד,  הציור יאריך את שנתו של התינוק ויגן עליו.  כי בהקשר הישראלי קל לסווג את התינוק כילד של פועלים זרים או מהגרים לא חוקיים, ולפיכך מישהו ששנתו השלווה היא זמנית, מועדת לפורענות.  

וישנם גם שני ציורים שבהם אין דמות אדם – שולחן פיקניק בתוך חורשה, וציור של דלת מכונית. דלת המכונית נדמית כמו החוליה המקשרת לתערוכה הקודמת של אלי פטל, שהוצגה לפני כשנתיים בסדנאות האמנים. שם הציג פטל את הפיאט אונו הלבנה שלו, בכבודה ובעצמה, כמעט ללא שינוי. השינוי היחידי היה הוצאת משענות הראש של המושבים והצבתן בחוץ, על המכונית, כך שהן קבלו מעמד לא טבעי של אובייקט נדיר. עכשו מונחת משענת אחת כזאת על מדף עץ שהעמיד פטל בין שני עמודי הגלריה, ועליו הניח גם מעטפה רשמית של הכנסת, מדליון בצורת פלטה של ציירים, צלחת ועליה יציקה של חומוס.

 

מתסכל לתאר את התערוכה: רשימת המלאי של הפריטים על המדף ותיאור הציורים עשוייה להישמע מייגעת, בעוד התערוכה עצמה כל כך חיונית, צבעונית, אנושית ומצחיקה-עצובה. התיאור של כל ציור דורש הרבה מילים, כי רק להגיד "תינוק ישן" לא יעביר את מהות הציור, וכל ציור הוא אכן סיפור שלם, עד שבהחלט לגיטימי לשאול: למה לא להציג את הצילומים עצמם? למה לצייר? הציור של אלי פטל הוא ציור שאין בו וירטואוזיות מהסוג שצבעי שמן או אקריליק יכולים לייצר. זהו ציור ללא מחוות גדולות, ציור שנצמד לפנדה ולעפרון מתוך בחירה באיטי ובמושהה, ציור שמתגבש באיטיות דרך משטחים קטנים ופרטניים, ציור בעל מראה ילדותי, עילג ומגושם, אשר מסווה וירטואוזיות מסוג אחר. ואגב כך מאציל על מושאי המבט שלו חמלה, מרכך את מבט המצלמה למשהו רך ואנושי.

 

יחד עם זאת, הציור כטכניקה אינו גונב את ההצגה מהסיפורים עצמם, אלא משלים איכשהו את האנלוגיה לעולמות תחתונים – התינוק בן המהגרים, הבחור שנתפש בין מקסיקו לארה"ב בתוך כסא, הבחור המשותק בכסא גלגלים – מצבים של תקיעות, הגירה, חוסר יכולת להיחלץ ממציאות כלשהי,  והמכונית הפרטית הקטנה כמייצגת אופצית המרחבים והחופש. רק האחים יתום עומדים, מחייכים, חגיגיים כביכול, מעין הכפלה של עצמם זחוח הדעת.

 

ובגלריה הגר מציגה חן שיש תערוכת יחיד ראשונה בתל אביב. היא לא מציירת סיפורים, אבל מנסה משהו לא פחות קשה: לעשות רישומים כאילו אף אחד לפניה לא עשה כאלה. בחלל הכניסה תלוי ציור גדול ומקסים, ורוד ושחור, עם הרבה עיניים שחורות שחוזרות על עצמן. העיניים מוקפות לפעמים בכתר, לפעמים בקרניי שמש, ומריחות של צבע ורוד דשן מעצימות את העבודה בחושניות. החדר השני מכוסה מרצפה לתקרה בניירות קטנים – רישומים של קו בודד, קו שהוא פרח, עיניים, לבבות, שמש. הפשוט ביותר: קו בודד על נייר כסף, גבעול פרח על נייר זהב, ציורי פרחים על רביעיית מדבקות משרדיות. מכשיר טלוויזיה מונח על הרצפה, ועל המסך הכחול מודבק נייר שבתוכו גזור פתח בצורת לב. קיטש? לאו דווקא. חן שיש מצליחה לשכנע בטוטאליות שלה, מצליחה להעביר את האמנות כעשייה בלתי פוסקת, הרישום הוא גם סך כל הניירות התלויים בצפיפות והוא גם כל נייר בודד, כשלעצמו. ולהוכחה, בחדר השלישי מוצגים ניירות ובדים גדולים – אותם קוים בודדים, אותם פרחים ועיניים מקבלים עכשו מעמד של יצירת אמנות יחידאית, ממוסגרת.

 

סמוך לכניסה תלויה עבודה קטנה המבוססת על רפרודוקציה של גויא, עם דיוקן פני המלכה מתוך ציור של משפחת המלוכה הספרדית. עיניה של המלכה גזורות ובתחתית הנייר כתוב: דיוקן של גולדה מאיר. שמה של גולדה מופיע על ציור נוסף, בתוספת אותיות אדומות: דווקא נחמדה. לתוך העשייה האינטנסיבית שנדמית הכי אישית, פרטית ומופנמת נכנסת דמותה של גולדה כמין איזכור פוליטי מפתיע לכאורה. למה דווקא גולדה? למה על תקן המלכה של גויא?

 

התחושה היא שגם אלי פטל וגם חן שיש נוקטים בצעדי התאבדות אמנותיים – אלי פטל בבחירת הנושאים המצולמים הכה סתמיים ובה בעת כה ביזאריים ובאופן הציור הלא אמנותי כביכול, חן שיש בחיכוך בבנאלי ובקיטשי וברומנטיזציה של הרישום כהמשך של הגוף ושל האני. מראית העין שלו ושלה מתחככת בלא גבוה, בפחות אמנותי. שניהם נוגעים נגיעות עקיפות בישראליות: אצל אלי פטל זה מובהק יותר, אצל חן שיש זה מובלע. גולדה מאיר עם "דווקא נחמדה" מזכירה נשכחות, ואמירתה המפורסמת על הפנתרים השחורים – "הם לא נחמדים", מובילה לעניין חברתי כואב, ומזכירה גם: אלי פטל וחן שיש השתתפו שניהם בתערוכה שאצרה טל בן צבי (אוצרת גלריה "הגר") במשכן לאמנות בעין חרוד לפני כשנה, תערוכה שנקראה "שפת אם". בתערוכה הוצגו כעשרים אמנים ממוצא מזרחי, כמעט כולם ילידי הארץ.  הטענה של טל בן צבי (אשכנזיה במוצאה, אי אפשר שלא לציין) היא ששיח האמנות בארץ מתעלם מהמשותף המזרחי, וגם האמנים עצמם נמנעים מלדבר על כך. בתערוכה "שפת אם" הוצגו הרבה עבודות טובות של אמנים טובים שלא בהכרח התגבשו לאמירה מזרחית כלשהי, והתחושה הייתה שאין ממש בטענה על המזרחיות כחוט מקשר, שזהו גטו מומצא, מלאכותי. אני מוכרחה להודות שעכשו, כשאני חושבת על התערוכות של אלי פטל ושל חן שיש, ומנסה לברר את הייחוד שלהן, מה השניים האלה ממציאים, כל אחד בדרכו, אני מוצאת את עצמי חוזרת, קצת בהיסוס, קצת במסויגות, ל"שפת אם" של טל בן צבי. אולי שם המפתח? האם אפשר לראות במזרחיות מטפורה לעצם ההתנהלות בשביל צדדי של האמנות, שביל שמתאפיין (בהקשר הישראלי) במגע בלתי אמצעי עם האמנות? בויתור על מראית עין תקנית ומלוקקת ובחיפוש אחר המקומיות מהמקומות הפחות צפויים שלה.

מודעות פרסומת

תגים: , , , , , , , ,

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: