אורי ריזמן, יואב בראל, שמחה שירמן. תערוכות יחיד במוזיאון תל אביב, דצמבר 2004

   אורי ריזמן. רטרוספקטיבה. אוצרים: יונה פישר ואלן גינתון

יואב בראל. אוצרת: אירית הדר.

 

מוזיאון תל אביב לאמנות, דצמבר 2004 – ינואר 2005.

 

 

שלוש עשרה שנים לאחר מותו, אורי ריזמן הוא צייר שיש לגביו הסכמה גורפת: לגבי איכויות הציור שלו ולגבי הצורך למקם אותו באיחור היסטורי קל במרכז הקאנון. ציור נוף שלו מופיע על כריכת ספר העוסק באחת הדמויות המרכזיות (והטראגיות) בתולדות הישוב ("באביב חלדו", הביוגרפיה של יגאל אלון מאת אניטה שפירא), אספנים נלחמים על תמונותיו, מחירי יצירותיו נוסקים למעלה, שני סרטים תיעודיים נעשו עליו לאחרונה (אחד בבימויו של יהודה קווה, השני בבימויו של שי אמית) וסרט נוסף שצולם בחייו מוקרן אף הוא (מראיינת אותו לילה שוורץ, מי שדגמנה לאחדים מציוריו, הצלם הוא חוני המעגל). התערוכה הרטרוספקטיבית במוזיאון תל אביב היא החותמת האחרונה במהלך הכתרתו כאביר במסדר הכבוד של הציור הישראלי, ואם נלווית לדברים נימת טרוניה או צרימה היא בודאי לא קשורה לציורים עצמם, שמתבקש לומר עליהם שדבר אינו יכול לגרוע מיופים, מיושרם הפנימי ומנקיונם.

האמנם? דבר אינו יכול לגרוע? נסיון העבר מוכיח שדווקא רטרוספקטיבה מהסוג הכבד והמכובד, דווקא מסה של ציורים, עוד ועוד, תלויים בצפיפות, עשויים לגרוע מחווית הצפייה ולהסיט את ההתבוננות בציור הבודד אל מחשבות הרבה פחות טהורות הקשורות במסחור ובהאדרה הצינית של ריזמן, אשר בתורו אמור להאציל בחזרה על המוזיאון המקדיש לו שני אולמות גדולים ושטח קירות עצום.

סוגת הרטרוספקטיבה האולטימטיבית – כל הציורים, מכל האספנים – מתגלית שוב כאחד הכלים היעילים העומדים לרשות מוזיאון גדול בדרכו לבנות אמן – אבל גם לחסל את העניין בו לעתיד הקרוב. מזוככים ונפלאים ככל שיהיו הציורים, כמה אפשר לראות אותם, זה לצד זה, מבלי להרגיש בסופו של דבר את תחושת השובע הלא נעימה הנובעת מאכילת יתר?

גם יותר מדי אהבה (בייחוד אם היא ממוסדת) יכולה לחנוק. האיש שאת סיפור חייו מספרים עכשו בסרטים ובכתבות מגאזיניות, יצר ציורים המבקשים תנאי צפייה מבוקרים – את הציורים שלו נפלא לראות מדי פעם, אחדים, ולא כמכלול עמוס הבולע את הפרטים. הקטלוג הנלווה לתערוכה מכיל מספר טקסטים מחקריים בעלי עניין, בראשם הטקסט של אלן גינתון, אשר מאיר את ריזמן מכמה היבטים מיגדריים וקושר אותו לשיח התיאורטי של בטאיי. הריחוק העיוני נדמה כמו הצעד הדרוש לנוכח התערוכה העולה על גדותיה.

     

במקביל מוצגת במוזיאון התערוכה של יואב בראל, שגם היא מסוג התערוכות ש"חיכו להן זמן רב". יואב בראל היה אמן ומבקר אמנות אשר נפטר בגיל 44 בשנת 1977 ומאז הפך בהדרגה למיתוס בקרב דורות שניזונו מאגדות ושמועות. לפי כל העדויות הוא היה דמות מרתקת ואיש בעל נוכחות כריזמטית בעולם האמנות התל אביבי של שנות החמישים המאוחרות והשישים, עולם שהעוגנים האחרים שלו היו דוד אבידן, גבריאל מוקד, רפי לביא, חבורת העין השלישית, יאיר הורביץ ואחרים.       

לראשונה נתקלתי בעבודות שלו בתערוכה שאצר עמי שטייניץ בגלריה קלישר לפני שנים, והמפגש עם הדמות המיתית ועם מבחר מעבודותיו השאיר תחושה חזקה של סקרנות. בהקדמה לקטלוג התערוכה הנוכחית במוזיאון מצטט מרדכי עומר את אדם ברוך אשר כתב ב- 1991 "הצעה מנומקת" למוזיאון תל אביב מדוע עליו לקיים תערוכה ליואב בראל. אדם ברוך זרק כפפה, המוזיאון אכן הרים אותה, אם כי לנוכח התערוכה לא בטוח שלנער הזה ייחל ברוך, ייחלנו כולנו. העניין ביואב בראל הוא עניין סוציו-תרבותי, על רקע תקופה מסוימת, לא כאמן מפתח. אלא שהמוזיאון עושה רק מה שהוא יודע לעשות, כלומר תערוכות אמנות ולא תערוכות סוציו-תרבותיות. לנוכח התערוכה המוזיאלית היובשנית, לא בטוח שלא עדיף היה להישאר עם הטעם המעודן שהשאירה התערוכה המצומצמת בגלריה קלישר, ועם הלהט של אדם ברוך שהשאיר אותנו עם הידיעה המגרה על אדם כריזמטי וחד פעמי שחי ופעל כאן. לא פעם המחקר והנאמנות התיעודית מייבשים גם את החומרים הלחים והרוטטים ביותר, ולפחות במקרה של יואב בראל נדמה שבאנו על סיפוקנו מהכיוון הלא נכון, עד שאין עוד צורך לחכות לתערוכה הבאה שלו. חבל, לא? עדיף להישאר עם ציפיה ועם סקרנות שלא באה על מימושה מאשר עם מימוש הסקרנות עד שממון.

התערוכה הדידקטית והסדורה מגלה אמן שהתנסה החל מסוף שנות החמישים במספר שפות אמנותיות שרווחו באותה תקופה. אפשר לראות את השפעות דושאן בדלת התלת ממדית שיצר, את עקבות טאפייס בתבליטים אנכיים עם דימויים המזכירים מאובנים גופניים של עמוד שדרה, בקולאז'ים אפשר למצוא את ראושנברג, רישומי הנוף מזכירים את הקו הרוטט של דנציגר או של אביבה אורי, והייחוד של בראל בנוף המקומי נשאר בדיוק בנקודה שהיתה ידועה גם לפני כן – בהיותו אחד מהאמנים המעטים שעשו שימוש בפופ ארט בארץ בשנות השישים. הדוגמה המתבקשת הנוספת לאמן שהתנסה בפופ ארט הוא רן שחורי, אף הוא מבקר אמנות. מפליא לראות כיצד מכל הזרמים הבינלאומיים הגדולים, הפופ הוא הזרם שפחות התאזרח בארץ, ומפליא לראות שהיוצאים מן הכלל הם שני אמנים/מבקרי אמנות שניסו את השפה החדשה כמעט על תקן של תרגיל אינטלקטואלי.    

לתערוכה ולקטלוג נלווה ספר עב כרס (בעריכת מרדכי עומר) המכיל את כל הרשימות והמאמרים שכתב בראל על אמנות ואשר התפרסמו בעיתונים ובכתבי עת. אסופת הביקורות מסודרת לפי סדר כרונולוגי והיא מהוות פיסת היסטוריה קטנה על עולם האמנות בארץ בשנות השישים, כולל הגילוי המבהיל עד כמה רבים הם האמנים שעליהם כתב בראל ואשר נשכחו מאז או נעלמו לגמרי מנוף האמנות. דוד אבידן מצוטט כמי שאמר על בראל: "הוא היה חלוץ ביקורת האמנות החדישה בארץ. ציירים רבים לא סלחו לו עד היום על שידע לדבר ולכתוב". אבל גם כתיבה מתיישנת, ושפת הביקורת, שהייתה כנראה חדשנית לשנות השישים, נדמית היום דידקטית ונוקשה כמו לא מעט טקסטים אחרים בני ארבעים שנה. הכתיבה של בראל אנליטית, לא פעם הוא מפליג לדיווח פרטני ופורמליסטי ויוצר מעין ספירת מלאי של עבודות בתערוכה ("שלום סבא מציג חמישה ציורים בסגנון האופייני לו…"), לעיתים הוא מנתח תופעות ומפתח תיזות, ולא נותר אלא להאמין לאבידן שסגנון הכתיבה הזה היה חדשני לזמנו ויצר רף חדש של מקצוענות. החשיבות של כינוס המאמרים היא למען חוקרי האמנות הישראלית, אם כי קל לראות שאותה שיטה אשר מייבשת תערוכות (לתלות הכל, לא לוותר על שום פריט) מייבשת גם ספרים: מבחינת חווית הקריאה עדיף היה לוותר על לא מעט טקסטים דיווחיים למען הטקסטים הצלולים והעקרוניים יותר. מבחינת הכרונולוגיה של ביקורת האמנות אדם ברוך של שנות השבעים היה החוליה הבאה אחרי יואב בראל, ואת החדשנות של הזרימה הדיבורית של כתיבתו אפשר להעריך מחדש על רקע הכתיבה של בראל. 

 

לא בטוח שיש להזכיר שוב את התערוכה של שמחה שירמן על תקן של דוגמה נוספת לתערוכת ענק שכורעת תחת עומס יתר של עבודות, ומוחלשת בגלל חוסר היכולת לוותר ולמיין. ובכל זאת, כדי לתת משנה תוקף לאמירה הגורפת הבאה: שלושת תערוכות היחיד הגדולות במוזיאון תל אביב (ריזמן, בראל, שירמן) היו יוצאות נשכרות לו היו קצת פחות נאמנות לתיעוד ולהיסטוריה, לעוד ציור ולעוד צילום, וקצת יותר נענות לחוויה של הצופה. לו רק היו קצת פחות המורה שלי, וקצת יותר חברה שלי.    

תגים: , , , , , , , ,

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: