האוצרת. אוקטובר 2000

                                                  סיפורה של אוצרת

 

בחור אחד לבש השבוע מכנסי ג'ינס וחולצה לבנה, צחצח מבעוד ערב נעלי עור חומות, והלך לפגישת מחזור של הכיתה שלו מבית הספר היסודי. שלושים וכמה שנים הפרידו בינו לבין כיתה ח'. ברגע האחרון הוא לקח מעיל ג'ינס (היה ערב מעט קריר, עם אשליית חורף באוויר) ובדיעבד הודה שאינטואיציה מסוימת הינחתה אותו להעדיף את הג'ינס על פני ז'קט מחויט, אם כי נדרשה פרשנות מבחוץ כדי לנסח במילים את ההעדפה: חתיך וצעיר, על פני מצליח  ומכובד. הפגישה ארכה מספר שעות, עמוק לתוך הלילה, ובמשך ימים אחר כך אי אפשר היה להוציא מפיו של אותו בחור דבר מלבד זיכרונות וסיפורים, ועוד זיכרונות וסיפורים על הילדים מהכיתה שהפכו לפסיכולוגים, רואי חשבון, עורכי דין, מנכ"ל, קרמיקאית, אבות ואמהות, גרושים ופרודים, יתומים, בעלי בתים ובעלי חובות, תושבי פרברים ותל אביבים, אנשים שמתפרנסים למחייתם וכאלה שיש להם קריירה.  

מכל טוב, באמת, סיפורי חיים, נוסטלגיה ותמצית תל אביביות מסוימת מאד של דור מסוים, אבל מטבע הדברים עניין אותי במיוחד סיפורה של אחת שהפכה לאוצרת. שאלתי את הבחור מפגישת המחזור האם משהו בילדותה של אותה אחת-שהפכה-לאוצרת יכול היה להסגיר מה מנטיותיה לעתיד ואחרי היסוסים הוא אמר שלא ממש. הוא זכר לפרטים את הבדיחה שספר ילד אחד בטיול השנתי של כיתה ו', ועם מי, מתי ואיך רקד את הסלואו הראשון, ומי אהב את מי, ומה הסיפור של ההורים של הילדה שעזבה את הבית בגיל 15, אבל לגבי ההיא-שהפכה-לאוצרת – תלמידה טובה, ילדה רצינית וחולמנית, דבר בילדותה לא יכול היה לנבא את העתיד. ובכלל, מי חולם בילדותו להיות אוצר, ועוד בילדות של שנות השישים, כשהמילה עצמה כלל לא הייתה בנמצא.

 

היה קל מאד לאתר אותה. כמה אוצרים יש בעיר. צר לי, אם כך, שלא אשתף אתכם בסיפוריהם המרתקים מן הסתם של הפסיכולוג, המנכ"ל, רואה החשבון והעובדת הסוציאלית, כי את מדורי הפעם החלטתי לפנות לסיפורה של האוצרת, שהוא סיפורו של אחד מהנידחים והאזוטריים שבמקצועות, שבמקרה רלוונטי כה למדורנו, וגם מאחוריו, תארו לכם, מחשבה כה מרעישה, עומד/ת מישהו/י שהיה פעם ילד/ה. 

 

וכה סיפרה זו שהפכה להיות אוצרת:

תפשת אותי ביום מוזר. היום נפתחה תערוכה שאצרתי. לא, ודאי שלא חלמתי להיות אוצרת כשהייתי ילדה. סופרת, כן, רקדנית, כמובן, אבל אוצרת? ראיתי תערוכות במוזיאונים, לגלריות אף-פעם לא הלכתי, והעניין באמנות התפתח בהדרגה, עם השנים. לא זכור לי ששאלתי את עצמי אי פעם מי עושה את התערוכות במוזיאונים, מי מעמיד אותן, לא, עצם הניסוח מסגיר כבר תובנה מאוחרת יותר: "להעמיד תערוכה" זה מושג של אמנות עכשווית ושל מי שבעניינים, מקסימום חשבתי אז שיש מישהו במוזיאון שתולה את התמונות והמיומנות הנדרשת היא לתלות אותן בקו ישר. תערוכות נדמו כמו דבר שפשוט קיים, צונח למוזיאון כמות שהוא, משהו שאין להרהר אחריו מעבר לנראה לעין. על הקירות הופיע לפעמים טקסט (על האמן, על הזרם באמנות, נדמה לי שגם המילה "טקסט" לא הייתה אז בשימוש אבל אין לי מושג באיזה מילה השתמשנו במקומה), אבל זה שכתב את הטקסט לא הוגדר כבעל מקצוע מסוים. הוא היה מישהו מהמוזיאון שלמד תולדות האמנות, אני מניחה, והמחשבה עליו בתור מי שמתווך את האמנות לקהל, הייתה פשוט רעיון שלא עלה על דעתי. בכלל, אמנות נתפשה כעניין מונוליטי – רישומים של פיקאסו, ציור סוריאליסטי, אם להיזכר בתערוכות שהרשימו אותי בילדות – היו גופי יצירות שעניינו אותי כשלעצמן, ללא שום יכולת או כוונה לראות דרכן. אני מניחה שזה קשור לאופן שבו הצטייר אז המוזיאון, אשר עבורנו התל אביבים התגלם קודם כל בדמותו של ביתן הלנה רובינשטיין ואחר כך במבנה החדש בשדרות שאול המלך: "המוזיאון". מקום שיש לו פסדה לבנה ואחידה, ללא אחורי קלעים, התרחשות תת קרקעית או אפילו אנשים שמפעילים אותו מבפנים (מלבד אלה שעל פני השטח, כמובן: סדרנים, קופאים). 

לא זכור לי מתי נתקלתי לראשונה במילה "אוצר". ייתכן שזה היה רק הרבה יותר מאוחר, באוניברסיטה, באחד השיעורים, וגם אז היה רק מרצה אחד שנהג להזכיר את המושג כחלק מהדיון על אמנות. המילה באה מן המילה "אוצר" (בקמץ) למדתי, ובאנגלית זה נקרא curator, שבא מהפועל הלטיני curare: לדאוג, לשמור, לטפל. עם הזמן נראה לי יותר ויותר מוזר שעבור המילה העברית, החדשה, נבחר מונח שלקח בחשבון דווקא את הפן המסורתי ושמרני של המקצוע – לדאוג ל"אוצר" המוזיאון, תוך דגש על הנדירות והערך הכספי של אוסף החפצים היקרים. המונח העברי מתעלם מכל הפונקציות האחרות של המקצוע: בניית קונספציה של תערוכה, מחקר, העמדה של יצירות בחלל תצוגה מסוים וחיבור בין אמנים שונים. בייחוד הוא פוסח על תפקיד האוצר העצמאי שאינו חלק ממוסד מוזיאלי ואינו אחראי על שום אוצר של שום מוזיאון, או אספן, אלא פועל מטעם עצמו, כגוף של אדם אחד שמביט על עולם האמנות מתוך שדה ראייה רחב ככל האפשר ומאבחן תופעות, מגמות, אמנים, שלא לדבר על מכתיב כיוון, מציע מבט חדש, שותף פעיל במה שנקרא שיח האמנות. אוצר (בקמץ) המוזיאון לא נראה מעולם רחוק יותר ממה שאוצר (בצירה) עושה בפועל !

 

אמרתי לך, יום מוזר. פתחתי היום תערוכה. כשלמדתי תולדות האמנות לא חשבתי מעולם שגוף הידע התיאורטי שהועבר אלי דרך ספרים ושקופיות יתורגם אי פעם לעניינים טכניים של קירות גבס, תאורה, ניקוז, סוגי דבק ודיבלים, לייסטים ורלסים, לתיאום בין אנשי תחזוקה ובינוי, לשיחות טלפון עם כל מיני דוברים ויחצ"נים של חברות גדולות בניסיון לשכנע אותם לתת חסות לתערוכה, מה שיתרום לתדמיתה הנאורה בלה-בלה-בלה של החברה שלהם. יש היום באוניברסיטה קורסים למוזיאולוגיה שבהם לומדים איך להיות אוצרים, אבל שום קורס לא יכול באמת להכין אותך לטווח, האלסטי כל-כך, של כישורים ומיומנויות הנדרשים כדי "להעמיד תערוכה", כן, שוב המושג הזה. בשום מסגרת אקדמית לא יספרו לך שבעצם, יותר מכל דבר אחר, את נדרשת להפעיל חושי פסיכולוג: לעודד אמן מיואש (אבל להבהיר לו שבכל זאת הפתיחה עוד שבוע), לגלות אמפטיה לאמנית במצוקה (ובו בזמן להוריד אותה מפנטזיות מגלומניות), לתווך בינו ובינה לבין המוסד שבו מתקיימת התערוכה, להבין על מה האמן מדבר כשהוא מדמיין את העבודה ולהסיט אותו בעדינות ברגע הנכון מקלישאה או מהבלתי ניתן למימוש, לתת עצה טכנית חיננית (אולי נוותר על מסגרת? מה דעתך להעמיד את האוביקט ישר על הרצפה, בלי כן?) ולהחליט בקלילות, אבל לא בקלילות מדי (שהחלל יהיה מוחשך או מעט מואר? המדף – בגובה העין או שהצופה יצטרך להתאמץ כדי לראות? לכל אופציה יש נימוק רעיוני לכאן ולכאן), להתחנף לאיש טכני נרגן ולהקשיב בסבלנות ליומרות האמנותיות שלו רק מפני שנזקקים לשירותיו, לנהל שיחות טלפוניות ארוכות לתוך הלילה עם אמן שנורא מתלבט ואיבד כיוון ובו בזמן לא לשכוח למצוא ספוט מתאים לאחת העבודות ומכשיר וידאו לעבודה אחרת, להחליט מה גודל האות של הכיתוביות על הקיר (ס"מ או ס"מ וחצי?) ובאיזה צבע תהיה האות (אדום-חמרה או אפור-עכבר? לכל החלטה צידוק רעיוני לכאן ולכאן), ובאותה נשימה לכתוב טקסט לקטלוג שיהיה גם כללי ועקרוני, גם קריא ומזמין, גם יתייחס לכל אמן בנפרד, וגם יהיה מוכן בזמן לפתיחה. ואחר כך שואלים אותי בפגישת מחזור מה, בעצם, עושה אוצרת.

 

ומנכ"ל, מה הוא, בעצם, עושה? אף אחד בפגישת מחזור לא ישאל שאלה כזאת, מפני ש – היכוני לתשובת מחץ – בשורה התחתונה יש שם כסף. ומעמד. ועכשו תגידי לי את: ומבקרת אמנות? ראית ילד שחולם להיות מבקר אמנות?! ומצד שני: מקצועות שלא חולמים עליהם בילדות הם לא מקצועות? 

 

 

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: