הגלריה באום אל פאחם, בדרך לאיקאה. מאי 2003

 

                             in house. גלריה אום אל-פאחם. אוצרים: דרורה דקל, אבי איפרגן.

                             מעיין שטראוס. בדרך לאיקאה. גלריה גבעון.

מאי 2003

 

עם הגב לתל אביב, הדרך לאום אל-פאחם, אני מזכירה לעצמי, היא בסך הכל המשך הדרך לאיקאה, כשמה המוצלח והנצרב בתודעה של תערוכה, מוצלחת לא פחות, של מעיין שטראוס בגלריה גבעון. אבל מתי לאחרונה הייתי בגלריה של אום אל-פאחם. השאלה צצה ועלתה מרגע שהתחילו להגיע לתיבת הדואר האלקטרוני שלי הודעות בקשר לתערוכה החדשה באום אל-פאחם,in house  שמה. חישוב מהיר העלה שזה היה לפני יותר משלוש שנים, בפתיחת התערוכה של יוקו אונו. בשבע שנות קיומה של הגלריה, תחת ניהולו האנרגטי והמרשים של סעיד אבו שקרה, התערוכה של יוקו אונו הייתה בודאי אחת מנקודות השיא של פעילות הגלריה. אירוע הפתיחה משך מאות מבקרים, שלא לדבר על צי עיתונאים וצוותי טלוויזיה. מאז לא הייתי שם. בקיץ  שעבר הוצגה בגלריה של אום אל-פאחם התערוכה "האמיני יום יבוא", תערוכה שאצרו מספר אמנים והשתתפו בה למעלה מ-300 אמנים, יהודים וערבים. העבודות נועדו למכירה וההכנסות לארגון רופאים המסייע לנפגעים בשטחים.  אבל את "האמיני יום יבוא" ראיתי בגלריה רוזנפלד, כשנדדה מאום אל-פאחם לתל אביב. כתבתי עליה אז שזוהי התערוכה החשובה ביותר שהוצגה השנה בארץ, מה שזיכה אותי בלא מעט תגובות מסויגות והרמות גבה: האמנם? התערוכה הכי חשובה? בעליל לא בזכות האמנות אלא בזכות הרעיון הפוליטי שעמד מאחוריה. ומה המשמעות של קביעה כזאת ביחס לאמנות – האין זה מרדד את האמנות לרמת מכשיר פוליטי? האין משתמע מזה שהתערוכה היא מניפסט אידיאולוגי ותו לא? שלא לדבר על הצביעות של אמנים שמשתתפים רק כדי להשתתף, וכו' וכו'. שמעתי את התגובות, ונתתי למבוכה להשתלט עלי. הכי חשובה? או הכי מניפולטיבית? במבט לאחור, אין ספק ש"האמיני יום יבוא" הייתה מניפולציה מוצלחת שעבדה על כל הרמות: השתקת המצפון של תל אביבים שלא עושים כלום, אפילו לא נוסעים לאום אל-פאחם, ותחושת ביחד – אולי מזויפת אך אפקטיבית.

בכל אופן, מאז נודע לי על התערוכה החדשה בגלריה של אום אל-פאחם, תערוכה גדולה, שעבדו עליה שנה, אירוע, שיתוף פעולה יהודי-ערבי, אני מודה שירד עלי דכדוך. מכל הסיבות. קודם כל, בכל הנוגע לעוד אירוע אמנותי-פוליטי, ועוד עבודות שבסופו של דבר לא חשוב איך הן נראות העיקר שהן שם, על תקן של הצבעת נוכחות, ושנית, בגלל ההכרה שזהו עוד אירוע שחקוק עליו "שיתוף פעולה יהודי ערבי" – כשמסביב המציאות רק הולכת ומסתבכת. קול פנימי לחש לי: ומה בדבר האמנות? טוהר האמנות? מצד שני, ידעתי שהפעם פשוט אי אפשר שלא לנסוע בשבת לאום אל-פאחם.

ובכן, אם גם כאן יש מניפולציה, אני כנראה הכתובת. עלי זה עובד. כמו ב"האמיני יום יבוא", כך גם ב- in house, תערוכה שלא במקרה הכותרת שלה באנגלית, שפה נייטרלית, יש משהו סוחף, מרגש, מעורר שביב תקווה (אשלייה?) למרות העובדות בשטח, ויוצר חיבה גם ביחס לאמנות לא טהורה. עוד לפני הגלריה, מה שסוחף זוהי אום אל-פאחם, עיר שלא דומה לשום דבר אחר, על רחובותיה הצרים, התנועה הדו-סטרית בכבישים שרוחבם אינו עולה על רוחב מכונית אחת, ההמולה, העליות והירידות, אסתטיקה מזרחית לצד נובורישיות ישראלית, כל השילוב הפנטסטי הזה. בגלריה עצמה מוצגות עבודות של חלק גדול מהאמנים, כולם צעירים שסיימו ללמוד בשנה שעברה, ערבים ויהודים, כל מיני עבודות, פוליטיות מובהקות ולאו דווקא, כיכרות לחם, פיסול בקש, שולחנות בית ספר, אל תשאלו אותי "טובות או לא טובות", עבודות. צפיפות של פתיחה, אם כי בודאי לא כמו בפתיחה של יוקו אונו, אבל בכל זאת מספיק אנשים שמגיעים מרחבי הארץ בתחושה ברורה שצריך להתייצב. על קירות הגלריה ציטוטים מפי האמנים, דברים שנאמרו במהלך הפגישות שקיימו האוצרים והאמנים במשך השנה.

אבל מה שממיס את שרידי הספקנות, הוא חלקי התערוכה המתקיימים בבתים של חמש משפחות אשר נענו להצעה לארח אמנות בבית. מיניבוסים מטעם הגלריה יוצאים לסיור בין תחנות האמנות בעיר. אחרי סיבוב ממושך ברחובות המפותלים, בעיר שצמחה מאליה, ללא תכנית אב וללא תכנון, עיר שהאנדרלמוסיה היא האסתטיקה שלה, מגיעים פתאם לכביש רחב ומסודר, ששפתו מסומנת כחול-לבן ואדום-לבן, כאילו תל אביב. מהכביש ניתן לראות בית שבנוי במעלה הגבעה ועליו פרוס צילום גדול של קרוון. זוהי העבודה של שרון אליאסי: צילום של חזית קרוון, מוגדל לגודל אמיתי, מודפס על ברזנט ותלוי לאורך המרפסת של הבית היפה של משפחת מחאמיד. שביל מדרגות ארוך מוביל לבית, עצים וריח של אביב, וזה נהייה יפה מרגע לרגע. כבר בחצר של הבית השכן ערוך שולחן עם משקאות קרים, וזאת רק ההכנה לקראת בית המשפחה המארחת. בעז אהרונוביץ תלה צילומים בתוך אחד החדרים, מיכל בן טובים שתלה עבודות וידאו המורכבות מצילומי סטילס בתוך מקלטי טלוויזיה. המארחים מאיצים באורחים להסתובב בבית, לשתות ולטעום מהכיבוד, ולכתוב את התרשמותם בספר האורחים המונח בכניסה. האסוציציה הראשונית היא למבצע האוצרותי פורץ הדרך שיזם יאן הוט ב- 1986 בגנט שבבלגיה: 40 משפחות בעיר נענו להצעתו של מנהל המוזיאון בגנט לארח בביתם יצירות אמנות מטעם המוזיאון. "חדרי חברים" קרא יאן הוט לאירוע, שהפך אותו ליקיר עולם האמנות העכשווית והביא, בין השאר, למינויו לאוצר הדוקומנטה של 92'. בצילומים מגנט נראים תורים משתרכים מחוץ לפתחי הבתים המארחים, אנשים עומדים בתוך סלון ובחדר אוכל סביב עבודות של מריו מרץ, בדים של לוצ'אנו פאברו משתלשלים מהמרפסת של דירה אחרת. הרעיון היה להוציא את האמנות מהמוזיאון והגלריה ולהחזיר אותם אל הבית, להקשר אנושי, משפחתי, חמים. הרעיון היה ליצור קשר חי בין האמנות לקהילה ולבטל את הניכור שקיים בחללי תצוגה ממוסדים. כאן, באום אל-פאחם, הפנייה לחמש משפחות ולבית ספר אחד (סעיד אבו שקרה מספר שאחר כך פנו אליו משפחות נוספות והביעו צער שלא השתתפו בפרויקט) היא מראש לא רק אקט שעוסק בשבירת גבולות אמנותיים אלא אקט פוליטי מעיקרו. המשמעות היא שישראלים יהודים נכנסים לבתים של ערבים. המשמעות היא מפגש אנושי שהאמנות היא התירוץ שלה, העילה, המתווך, וזה כל כך פשוט שבא לבכות מרוב יאוש. אמנות בבית, אבל המורכבות כה רבה, שעדיף לקרוא לתערוכה באנגלית. 

ביציאה מאום אל-פאחם, התנועה עדיין מתנהלת באיטיות. מכל עבר מגיעים אנשים, בייחוד נשים וילדים, ממול מגיעים אוטובוסים – כולם לובשי ירוק של התנועה האיסלאמית. כולם נוהרים לאיצטדיון הכדורגל שבכניסה לעיר, שם מתקיימת, מסתבר, עצרת כלשהי (אחר כך, אומרים בחדשות שזוהי עצרת תמיכה בעצורי התנועה האיסלאמית). בדרך חזרה לתל אביב, עם הגב לאום אל-פאחם, זוהי שוב הדרך לאיקאה. השלטים לצידי הדרך מוכרים מחדש דרך הצילומים של מעיין שטראוס, אמנית צעירה עד מאד, צעירה אפילו מצעירי האמנים המציגים באום אל-פאחם. היא מצלמת את השלטים הגדולים בצידי הדרך: צילום של אילן רמון עם הכיתוב "התשמע קולי באשר הינך…",  "ירון שלי, מזל טוב, אנחנו בהריון", "שירותי סיעוד בע"מ פיליפינים/יות" עם צילום של פיליפינית במדי אחות, וגם "אמבולנס גרשוני – 24 שעות כולל שבתות וחגים". הישראליאנה בשלמותה. לצד הצילומים מציגה מעיין שטראוס גזרות של בגדים מקרטון חום ובשוליהם ציורים של נוף תוך כדי נסיעה. בשולי החצאיות, השמלות, המכנסיים והחולצות נפרסת רצועת נוף בגוני ירוק-חום, ללא אנשים, ללא מכוניות וללא שלטי פרסומת, ברושים רחוקים, ובכל זאת פה ושם רואים שולי כביש מסומנים באדום-לבן. כמו בתל אביב, כמו באום אל-פאחם. בחלק השלישי של התערוכה בגבעון מוצגות בתוך ויטרינות מזכרות לתיירים: מאפרה עם צילום של מצדה, סבונים שעליהם כתוב "ישראל", גלויות מעכו וים המלח, עגילים עם דגל המדינה. הממורביליה של הארץ הופכת את הנוף לדבר מה שהיה ואיננו, לזכרון רחוק, לאורנמנט בשולי הבגד, מזכרת לתיירים שגם הם כבר בבחינת נוסטלגיה.

ב- 7 ליוני יתקיים באום אל-פאחם יום נוסף של סיורים בין הבתים המארחים. קחו את הדרך לאום אל-פאחם דרך איקאה. המסלול שיציע לכם אינספור נקודות למחשבה וסיבות לדכאון. ואולי, אולי, שביב תקווה.  

מודעות פרסומת

תגים: , , , , , , , , ,

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: