שרון יערי, יוני 2000

 

 – שרון יערי. גלריה זומר לאמנות עכשווית, יוני 2000

 

צילום אחד, לדוגמה –

ארבעה אנשים עומדים בקצה שביל בתוך שדה ירוק עם פרחי בר. שלושה מבוגרים וילד,  וליתר דיוק – זוג מבוגרים, הוא עם מכנסיים קצרים, נעלי התעמלות וקביים, היא בטרנינג אדום מהסוג ששמור לשבתות. הגבר הנוסף עומד עם הגב אלינו, צעיר יותר, כנראה בנם, והילד עומד מעט לפניהם, רוכן קדימה, מביט בעניין ב…במה? בפרח? בעל חיים? מאובן של דינוזאור? לפי התנוחה אפשר לחשוב שהוא עומד על פי תהום ומביט למטה-למטה, הרחק, אל התחתית המרוחקת. למעשה הוא ניצב בקו אחד עם המקום שלכיוונו הוא מסתכל. גם הגבר הצעיר, זה עם הגב אלינו, מביט קדימה ולמרחוק, ייתכן שיש לו מצלמה ביד. למרבה הצער השדה אינו נמתח עד לקו האופק אלא נעצר בקצה התמונה, נחתך לתוך שורת בניינים עירוניים. בבת אחת מתנפצת אשליית הטבע וההתרחשות מקבלת את הגדרתה היותר מדויקת – שדה בור בשולי עיר, שביל שאינו מוביל לשום מקום, שטח ירוק שרוב הסיכויים שתוך מספר שנים יהפוך לעוד שכונת מגורים עם כבישים, בניינים, מרפסות וכו'. האישה באדום ידיה בכיסים, עיניה חסומות במשקפי שמש שחורות, ושפת הגוף שלה אומרת שעמום או אדישות או נרפות של שבת. כל כך חסרת תנועה וחיים העמידה שלה שרק במבט שני מסתבר שהיד, זו הנתונה בכיס, אוחזת רצועה שחורה שאליה קשורים שני פודלים לבנבנים שמתמזגים לגמרי בשביל הכורכר הבהיר. הכל ירוק עד מאד, ירוק של חורף, ירוק שלא כדרך הטבע הישראלי אבל כמובן מאד ישראלי ולפיכך מועד להיות בר-חלוף וקצר חיים, ורק הטרנינג האדום של האישה יוצר כתם מפתיע של צבע. מה אומר לכם – אזרחי קאלה של רודן? הזוג אנדרוס של גיינסבורו? לכאורה הרי מדובר בצילום שיכול להיות לכל אחד מאיתנו באלבום המשפחתי, צילום שגרתי מטיול שבת. בהגדלה הנכונה, בהדפסה המרהיבה, ועם עיבוד המחשב המתון, עיבוד מינימלי אך מדויק, לא התערבות  שניכרת לעין כמו בצילומי הענק של גורסקי, אבל עיבוד שעושה את האפקט הדרוש, הצילומים של שרון יערי הם פשוט אפוס ישראלי. אפוס על פנאי ישראלי, על טבע שגורלו הוא סיפור ידוע מראש של כלייה, על אודיסיאות אנושיות קטנות של גיחה החוצה אל ירוק קצר מועד. האנדרטה בעל כורחה שיוצרת הרביעיה העומדת, שבה כל אחד שקוע בעצמו, מתבונן למקום אחר ומייצג טיפוס אדם אחר, והאסוציציה המצמררת לקבוצה הפיסולית של אזרחי קאלה שהולכים למסור את נפשם, כל זה מטעין את צילום המשפחה התמים, לא יאומן, באווירה של טרגדיה. לא שמשהו הולך לקרות מייד עכשיו, וגם השדה לא יהפוך תוך חורף אחד לזירת נדל"ן, אבל דווקא מכיוון "הזוג אנדרוס" של גיינסבורו, כמו עשרות ציורי נוף אנגלי אחרים מהמאה ה- 18 (גבר, אישה, ילד, כלב על רקע נוף) אפשר להבין, אולי, את מקור הרע התלוי באוויר – סיפור על אנשים בטבע במצב של תמימות וחוסר מודעות. ציורי הדיוקן האנגליים בנוף רוצים לספר לנו על בעלותם של אנשים (גברים, ליתר דיוק) על הטבע. הכלבים, הנשים והילדים הם חלק מהרכוש, חלק מסמלי המעמד והאדנות. הטרגי הוא בעצם תמימותם לגבי עצמם, בחוסר יכולתם לראות את עצמם מבחוץ, כך שגם האנדרטה שיוצרות הדמויות המצולמות של שרון יערי היא לא רק יד לטבע האבוד, אלא גם לאשליית העליונות האנושית עליו.

 

וישנו גם, למשל, צילום  נוסף –

שבילים לבנים בתוך שדה ירוק-אפור, וקבוצות אנשים שהולכות לכל מיני כיוונים. הפעם השביל ממשיך ומתפתל, וההרגשה היא שלשם שינוי יש משהו ממשי בקצה, משהו שהופך את ההליכה לבעלת מטרה מוגדרת, משהו בסדר גודל של אירוס נדיר שפורח בדיוק בשתי השבתות שבהן יורד גשם, אולי גבעונת רקפות סודית שכולם שותפים בסודה, משהו. משום מה האנשים לובשים שחור. שחור ודי חגיגי. כך שאם נבודד את הקבוצה שבקדמת הצילום ונשלוף אותה מהשדה, לא נוכל לדעת לאן היא חותרת. לבר מצווה? לחתונה? ללוויה? למדרחוב? לקניון? מכונית אחת הצליחה להגיע מאד קרוב לשביל, מה שחוסך הליכה ומה שהופך את הטיול בחיק הטבע באמת ללא כל כך שונה ממסע לקניון. גם כאן נחסם קו האופק בבתים ובעמודי חשמל, ולמרות שברקע הקדמי ישנה פריחה עדינה צהובה (מרחוק שני כתמי אדום, קטנים אך עזים, שוב טרנינגים בשבת, תחליפי פרחים), ולמרות שהשביל איננו נגמר במבוי סתום, גם לכאן מתגנבת תחושה עמומה מבשרת רע. למה, מה בדיוק הולך לקרות?

 

 

צילום שלישי, ורביעי –

כביש אפור מבריק מתפתל במין זוית משונה, נוקשה, ונעלם בעלייה תלולה לתוך פתח אופק צר. עצים משני צידי הדרך, גדרות ועמודי חשמל ועל הכביש מכוניות אפורות-לבנות-כסופות, חלקן עם אורות דלוקים. הן עומדות אחת אחרי השנייה במין המתנה מקפיאה, לקראת פקק או לוויה, כחלק מהתרחשות לא ברורה שקרתה או עומדת לקרות, מי יודע, אולי חייזרים נחתו זה הרגע מאחורי הפיתול, צלחת מעופפת חסמה את הדרך, משהו בין מדע בדיוני לשיא הבנאליות.

 

ואפשר להמשיך עוד ועוד, כל צילום הוא סיפור שלם שמורכב מעשרות פרטים קטנים שהולכים ומתגלים תוך כדי התבוננות, שוליים לכאורה אך בעלי משמעות, מקריים אבל סמליים, ולא יאומן כמה מילים צריך להשחית כדי לתאר בארכנות מייגעת (או בפייטנות רגשנית, לבחירתכם, צריך גם לבחור את סוג הדיבור) את הדבר שפשוט תלוי שם מולנו על הקיר. הצילומים צולמו כולם בחורף האחרון, בדרך כלל בשבתות, והפן הגלוי שלהם אכן מספר את סיפור השבת הישראלית, על פולחניה הקטנים ועל מינוריותה. בפן הסמוי מתחברים הצילומים לאותו אפוס שהישראליות היא רק מקרה פרטי שלו – בני אדם ברגעי ההרפייה שלהם, כביכול בסביבתם הטבעית ולמעשה מעבירים תחושת אי נוחות מתמדת, בני אדם בתוך קבוצות, חבורות ומשפחות, והשאלה הטורדת למה מעל כל זה מרחפת תחושה עמומה של משהו מבשר רע.

זה לא אומר שאין שם רגעים מצחיקים. כמעט הכל הוא טרגי ומגוחך באותה מידה, כמו, למשל, שלוש הנשים, הישראליות עד כדי סטריאוטיפ, בבגדי חורף כהים, המביטות לכיוון אחד כמו לפי הוראה, ונראות כמו פרודיה על העמדה של להקת הנח"ל מלפני שנות דור, או קטע האספלט העקום שמופיע פתאם באמצע שביל בלב חורשה, מופרך לחלוטין, סוריאליסטי, מין גחמה חסרת פשר שהצילום הגדול, היפה, מעניק לה חיי נצח.

 

הצילומים טובלים בירוק, מאד רענן, לח, ולכאורה, כאמור, לא ישראלי, אבל אנחנו הרי יודעים שתוך שתי שבתות הכל יצהיב לגמרי. צילום אחד שובר את הירוק ואת המבט הפתוח על שדות, שבילים, חורשות וגבעות. זהו צילום צהבהב של בית ישן במושבה כלשהי – קומה אחת, גג רעפים דהוי וענפי עץ יבש מטיילים עליו, מרפסת פתוחה ומוצלת ובה כסאות פלסטיק, שולחן עץ ישן עם מפת שעוונית מפורחת, על השולחן מקל הליכה. האדמה מגורפת ויבשה, צריך להשקות אותה כל יום בשמש הקופחת, אמנון ותמר אחד, פרחי כובע הנזיר כתומים וסנסני כסף לבנים, שני עציצים קטנים עם קקטוסים, שולי דשא דליל, גדר חיה גזומה בקפידה. צהוב, דהוי, ישן, אך מטופח. לא המצאתי כלום, זה רק תיאור של הבית והגינה, מאיפה המצאתם בית במושבה של סבא וסבתא, של דודים זקנים, ובכלל, מאיפה הסמליות על מצבה של ההתיישבות העובדת. 

זאת, כנראה, הגדולה של הצילומים של שרון יערי, ואני חושבת ש"גדולה" היא מילה שבהחלט מתאימה כאן: יכולתם לספר נרטיב משמעותי וסמלי, מטפורי וקיומי דרך מראית עין פשוטה לחלוטין. דרך פירוק החווייה של המבט למילים אנחנו הולכים ומפרקים, הולכים ומפענחים, את מה שהעין קולטת אך לא מייד נותנת לעצמה דין וחשבון על כך. הסיפור, אם כך, הוא גם סיפורם של העין והמילה.   

תגים: ,

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: