אלי פטל, סדנאות האמנים. נובמבר 2001

 

 

אלי פטל. מיצב. סדנאות האמנים בתל אביב. נובמבר 2001

 

 

האמן הצעיר (בוגר בצלאל 2000) הוא אלי פטל, התערוכה (הכובשת בכלומיותה הממזרית) היא בסדנאות האמנים, והנה מה שיש בגלריה (לפי סדר הופעתם לעיני הצופה):  צ י ו ר: על הקיר שמול הכניסה תלוי ציור (בהמשך יתברר שזהו האוביקט האמנותי המסורתי היחיד בתערוכה), מבוסס בעליל על צילום, שבו נראים דודו טופז ושני חברים יושבים ליד שולחן ואוכלים (בהמשך יתבררו פרטים: מי האוכלים, האמנם כולם אוכלים, את מה זה מזכיר  וכו');

מ ז ג ן: על הקיר הצדדי תלוי גוף של מזגן קיר. בקלות אפשר לחלוף על פניו מבלי לשים לב, כלומר מבלי למשמע אותו כ"עבודה", אבל הוא בולט מדי ובוטה מכדי לחשוב שהוא פשוט חלק ממבנה הגלריה ולפיכך (אומר לעצמו הצופה) יש לראות בו תוספת-לצורך-התערוכה (שזהו המונח הרדוקטיבי ביותר העולה בדעתי ביחס ל"יצירת אמנות"), ולא מזגן מקורי.  ועדיין, המבט הראשון לא מגלה דבר לגבי מהות המזגן ואופן עשייתו. ומכיוון שממילא הקדמתי מאוחר למוקדם (אמרתי במפורש: אופן עשייתו), אין עוד טעם לדחות את הפרטים: המזגן אינו אלא קרטון שמתחפש למתכת, לפלסטיק ולשאר חומרי מזגן. אני שוברת את טון התיאור הדיווחי ומרגישה צורך לציין שמדובר בהברקה, באובייקט כה מופרך, כה סתמי ומיותר ויחד עם זאת כה מפואר, עד שאין לעמוד בפניו; 

הלאה, ר מ ק ו ל: על הרצפה מונח רמקול גדול וממנו בוקעים קולות של רעש. הרעשים הם רעשי רחוב מוקלטים: מכוניות, אוטובוסים, חריקות, נהמות מנוע;

מ כ ו נ י ת: אמיתית, פיאט אונו לבנה, מכוניתו הפרטית של האמן. ניצבת על הרצפה בחלל האחורי של הגלריה. לבנה ונקייה, שוליה צבועים בשחור. על מכסה המנוע מונחים שני אוביקטים שחורים, לא מזוהים. כבר אין לדעת: עשויים מחדש או אותנטיים?  מאד מוכרים, אבל מה הם בדיוק? מהו הדבר השחור מפלסטיק עם שני מוטות מחודדים?;

הלאה. ע ו ד  ר מ ק ו ל: גם הוא מונח על הרצפה, אנחנו כבר בחלל המוארך והאחרון של הגלריה, הפעם בוקע מהרמקול רעש קצבי, כמו תיפוף, שהולך ומתגבר עד שהוא גווע ומתחיל ומחדש. דרושה כאן נוכחותו של האמן כדי שיגלה לנו שמדובר בקול טריקת דלת המכונית, מוקלט ומשוכפל ומעובד  עד להפיכתו לתרועת תופים; 

ס פ ס ל: אתנחתא לירית, פואטיקה כמעט סנטימנטלית בצורת ספסל עץ פשוט, ששלביו צבועים בצבעי תכלת מדורגים, כל שלב הוא דרגה מהבהיר אל הכהה. על הספסל מונחת

מ נ ו ר ה  א ד ו מ ה  שפועמת לה בקצב, ולפעמים, כשהתיפוף מהרמקול משתלב בהבהוב שלה, הופך העיגול האדום ללב פועם.

וזהו.  1 ציור, 1 מכסה של מזגן,  2 רמקולים, 1 מכונית, 1 ספסל, 1 נורה אדומה. זוהי ספירת המלאי של התערוכה המצחיקה והחכמה של אלי פטל.

 

בחזרה אל הציור, שהוא הדבר הראשון (והיחיד) שנגלה לעין בכניסה לגלריה. זהו ציור על נייר, מצויר בריאליזם מגושם על פי צילום, צילום שמנציח פריים אופייני של סלבריטאות מקומית. מבט מדוקדק ועזרה מידידים מגלים שהשניים ליד דודו טופז הם אבי טולדאנו ואלברט אילוז, דודו טופז אוכל, לפניו צלחת והוא אוחז במזלג, השניים האחרים אינם אוכלים (למה? הם כבר אכלו?), טולדאנו מניח יד על כתפו של אילוז ומביט בטופז רציני ומהורהר, אחוות רעים וחומוס, על השולחן מונחים מפתחות המכונית של אחד הגברים, רצינות הרת גורל נחה על פניהם, האם עוד מעט מישהו יבגוד במישהו, האם כך נראה פרגמנט טברנאי-ישראלי של "הסעודה האחרונה" עם דודו טופז בתפקיד בן האלוהים? מפתחות המכונית, וכל ההוויה המקומית-כה, מעבירים את המבט אל הפיאט הלבנה העומדת בצד, הנגלית לעין רק כשמתקרבים לציור.  הזוהי "מכוניתו של האמן"?! וליתר דיוק, "מכוניתו של האמן הישראלי"? ובאמת, האם חשבתם פעם איך נראית "מכוניתו של אמן"?  על משקל "אשת האמן" ובהתייחסות לכל הסטריאוטיפים שעדיין רווחים בדבר חריגותו ו/או בוהמייניותו של האמן,  הרי שיש אירוניה גדולה בעובדה שמדובר באנונימית שבמכוניות שעל כביש, מכוניתו של פקיד הבנק, בעל המכולת או המורה (אם לנקוט בסטריאוטיפים השגורים כהיפוכו של ה"אמן") –  הכי "כל מכונית" שאפשר להעלות על הדעת. האוביקטים השחורים המונחים מעליה מתבררים כמשענות לראש שנשלפו מתוך מושבי המכונית, כלומר, בניגוד למכסה המזגן, אלה הם חפצים "אותנטיים", שנלקחו מהמכונית עצמה.

מנותקים לרגע מההקשר ולפיכך ללא הרציונל התכליתי שלהם, אלה הם אובייקטים מרשימים בעיצוב התוקפני-אלגנטי שלהם, מה שכמובן מעורר שאלות לגבי מעמדם העדיף או לא של אוביקטים אמנותיים על פני אוביקטים שימושיים, ומחזיר שאלות קדמוניות מימי דושאן לגבי השינוי שעובר חפץ מצוי (רדי מייד) ברגע שעיניו וידיו של האמן נחו עליו. 

אלי פטל שם את המכונית שלו בגלריה כמי שהפקיד שם את היקר שבחפציו, כאילו אמר: זה מה שיש לי לתת לאמנות, זה הרכוש בעל הערך הרב ביותר שלי, הנה, אני מפקיד אותו למשך חמישה שבועות בגלריה, מונע מעצמי ניידות ובה בעת מנטרל את המכונית מהתפקוד שלשמו נועדה. באותה הזדמנות היא הופכת לאוביקט חסר תכלית, ולפיכך בהחלט דבר-מה שעונה על הגדרת האוביקט האמנותי.

מזגן הקרטון, לעומת זאת, מעורר התפעלות באשר לאופן עשייתו. התפעלות ומייד גיחוך, כמובן. כי בשביל מה כל הטירחה? בשביל מה לבנות כאילו-מזגן ולתלות אותו על הקיר בגלריה? זהו חיקוי מדויק של מזגני הגלריה, מגזנים שעצם נוכחותם פוגעת בלובן ובשלמות של החלל הגלריאני, ואלי פטל ממשיך ויוצר הפרעה נוספת, מכוונת, שמהדהדת את המזגן שמונח למעלה באלכסון בקומה השנייה של הגלריה, אוביקט טפשי ומיותר שמושקעת בו עמלנות חסרת הגיון. במובן זה אלי פטל נכנס לתחום שהאמן הבולט ביותר בו הוא רוברט גובר. בימים אלה מציג גובר בביתן האמריקאי בונציה תערוכה שעקרונותיה דומים למדי לעקרונות של התערוכה בסדנאות האמנים: מעט מאד אוביקטים, אחיזת עיניים, דיבור על אמנות, על הקשר אדריכלי ועל אמריקאיות (זוהי המקומיות של גובר). לוחות מלבניים נראים לחלוטין כאילו הם עשויים מקלקר, עד שמתקרבים, נוגעים, ממששים וחוטפים הלם מהגילוי שאלו הן יציקות ברונזה, כבדות מאד, עשויות לתפארת התעתוע. על הקירות בביתן האמריקאי תלויים גזרי עיתון ממוסגרים. רק עיון בלוחית שליד העבודה מגלה שמדובר בתחריטים שעשויים ביד, במהדורה מצומצמת, שיוצרים חיקוי יוקרתי לגזרי עיתון. בשביל מה? מדוע ההשקעה הטכנית הגדולה ביצירת תעתוע? האין כאן חזרה דקדנטית להאדרת הטכניקה לשמה? נדמה לי שלא גובר, לא גיל שחר (שעשה יציקות ברוח דומה של קופסאות קרטון, וגם של מזגן, כן) ולא אלי פטל אינם  עסוקים באחיזת עיניים לשמה, אלא באימוץ האסטרטגיה ואגב כך דיבור חיצוני על מיומנות טכנית, על מעמד האוביקט הוירטואוזי, על הריקון של התוכן והדימוי, ובמקרה של אלי פטל בסדנאות (כמו של גובר בביתן האמריקאי) גם על התייחסות לאדריכלות של המקום-של-האמנות ועל ההפרעה של האוביקט האמנותי, בנוסח ריצ'רד סרה. 

הרטוריקה שהוא מאמץ לקוחה, אם כך, מאזורים שונים של האמנות המודרנית (וירטואוזיות, מינימליזם, רדי מייד, יוהרה של אוונגארד), אבל מה שנחמד בתערוכה של אלי פטל הוא לא עצם הציטוט או המחווה או הרפרנטיות אלא טון הדיבור שהוא נוקט ביחס לאמנות, טון דיבור אינטימי ופמיליארי. בדומה לסחבקיות של דודו טופז וחברים ב"סעודה האחרונה" הישראלית, כך מאמץ לו אלי פטל, צעיר ישראלי, את הרטוריקה של שפת האמנות הגדולה כולל עצם ההעזה לקחת גלריה רחבת ידיים ולהציג בה כל כך מעט – "מעט" במושגים של היחס בין שטח קירות ורצפה לכמות האמנות. "מעט" שברוב חן מכיל מרובה.

מודעות פרסומת

תגים: , , ,

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: