אמנון בן עמי, דורון רבינא. דצמבר 2002

 

          אמנון בן עמי. גלריה נחשון (קיבוץ נחשון). אוצרת: יעל קיני 

          Side Effect – עבודות מהצד. הגלריה של המדרשה בתל-אביב. אוצר: דורון רבינא.

 

נגיד הייתה מין אפשרות כזאת, לנסח כל פעם מחדש טון דיבור שיהיה בהלימה לעבודות שעליהן מבקשים לכתוב. ונגיד שהתערוכה של אמנון בן עמי בגלריה נחשון הייתה מקרה מבחן להתנסות כזאת (פשוט מפני שהיא מגרה לניסוי כזה, בדיוק מפני שהיא נופלת בין המילים). ובכן, לצורך העבודות של אמנון בן עמי צריך היה להנדס טון דיבור מאד מסוים, טון שהוא מצד אחד מונוטוני אבל מצד שני לא משעמם, דיבור שמכיל נימת אנדר-סטייטמנט פושרת, חדגונית, אבל מדגדגת מלמטה, עם עקצוצים בקושי מורגשים. כאלה הן העבודות של אמנון בן עמי – חידתיות ומהלכות קסם בדרכן, מאד בדרכן, וכאמור מאתגרות בכיוון של חיפוש גוון הדיבור המסוים המתבקש ביחס אליהן. כך שבמסגרת הנסיונות לגשש אחר המילים המתאימות, מצאתי את עצמי נעזרת במילים של תערוכה אחרת, בעלת קסם משלה, תערוכת "עבודות מהצד" שאצר דורון רבינא בגלריה של המדרשה. המילים של התערוכה, כלומר הטקסט שכתב דורון רבינא כדף הצהרת כוונותיו כאוצר, הם החלק הפואטי ביותר בתערוכה, ובמובן מסוים החלק המאפיל על התערוכה עצמה, או אפילו מייתר אותה. הרעיון שמעלה דורון רבינא, במשפטים ספורים, יש בו משהו שכנראה רק אמן שחובש לרגע כובע של אוצר יכול להעלות על דעתו. הרעיון כל כך כובש עד שאפשר להסתפק בעצם קיומו ואין בהכרח נחיצות לראות את העבודות עצמן, של 31 האמנים, העבודות הלא קאנוניות של אותם אמנים, עבודות שאמורות להיות לא מזוהות מיידית עם סגנונם המוכר או עם העיסוק המרכזי שלהם. אבל למה להתאמץ כשהמילים של דורון רבינא עושות את המלאכה באופן כה מדויק: "… עבודות שמקיימות סוג של שוליות או אזוטריות ביחס לעשייה המרכזית, המז'ורית, של כל אחד מהם, (האמנים)… עבודות שהן מעין הערות שוליים בביוגרפיה האמנותית של כל אחד מהאמנים המשתתפים". בקלות הייתי לוקחת את התיאור הזה ומחילה אותו על גוף היצירה של אמנון בן עמי: כל העבודות שלו נראות כמו הערות שוליים, לעבודותיו יש לעולם נוכחות של "עבודות מהצד", כל תערוכה שלו עשויה להיענות בקלות להגדרות של רבינא על עבודות ששייכות ל"טריטוריות רפויות יותר, מהודקות פחות, מקומות של ניסוי וטעייה, של גילוי ראשוני…". כי בעבודות של אמנון בן עמי יש פשטות על גבול הכלומיות, יש להן נוכחות של מעין רישול, או נונשלנטיות, הן נראות בדיוק כפי שהיינו מתארים לעצמנו "עבודות מהצד", אלא שהן העבודות מהאמצע של אמנון בן עמי, אמן שלוקח את הצד, ואת הבקושי, את הכמעט, את הספק ואת האולי, והופך אותם לציר המרכזי של האמנות שלו. גם עצם נוכחותו בעולם האמנות היא נוכחות של "side effect", השם השני של תערוכת "עבודות מהצד" – ממעט להציג, הציג פה ושם בגלריה דביר, תערוכת יחיד לפני שנים במוזיאון ינקו-דאדא, ותחושה שמדי פעם הוא מגיח לזירת האמנות, כמו עכשו בנחשון, רק כדי לשוב ולהיעלם מחדש.

מצד שני, וזה הפלא, מאד ברור שהעבודות שלו, על כלומיותן לכאורה, הן מאד מדויקות, מאד מחודדות. בגלריה בנחשון מוצגות שש עבודות. שנראות כמו מינימום, כמו שום דבר. שלוש מהן עשויות מצלופן אדום, חומר שמה כבר אפשר להגיד עליו? חומר של עטיפות ורשרושים, של ימי הולדת ושל קייטנות. שתי עבודות נקראות "וילון ודלת" והן מורכבות ממלבן של פיסות צלופן אשר מהווה את הדלת ומוילון צלופן שתלוי פעם אחת על מקל בולט מהקיר ופעם אחת על מקל שצמוד לקיר. העבודות גדולות: גובה האחת  2.50 מ', רוחבה 1.20 מ', וכולה כתם גמלוני של צלופן אדום. עוד גזור בצלופן אדום דימוי שעונה לשם "ריאות": זהו שרטוט כמו אנטומי, שבו הריאה השמאלית גדולה יותר מהימנית, הגזירה של הצלופן לא ממש מדויקת, הכל דקיק מני דק וכאילו לא לוקח את עצמו ברצינות. מול הריאות ישנו בד ועליו שרטוט בצבע שחור של דבר מה שנראה בעליל כמו אברי גוף כלשהם, והכותרת אכן אומרת: "מיתרי קול". האם זהו שרטוט אנטומי מדויק? ככה נראים באמת מיתרי קול? סביר להניח שכן, וסביר להניח שלא בדיוק. וזה, הרי, המשעשע בעבודות של אמנון בן עמי: בתור מישהו שמציג כל כך מעט, היית מצפה שכל עבודה או רישום שלו יהיו הכי מהודקים ומזוככים, אבל לא. או, שמא כן. כלומר, העבודות שלו נראות כמו אמנות שנוצרת כבדרך אגב, ללא מאמץ, ולא ברצינות, ובו בזמן זוהי אמנות שאין ספק שכל פרט בה נלקח בחשבון, כל כתם נמצא בדיוק במקום הנכון. כך למשל הציור "עקיצות על הידיים 16.3.98" – בד שעליו מצוירות שתי ידיים, זו מעל זו, ועל הידיים עיגולים אדומים, שהם כנראה סימני העקיצות. חיצים קטנים מצביעים על הכתמים, ועל אחת הידיים צמיד שעליו כתוב באנגלית: אוריינט. ציור הכי מגושם שאפשר להעלות על הדעת, כאילו סכמטי ובעצם מופרך, ומה פתאם עקיצות על הידיים, ואפשר לחשוב באיזה אירוע מדובר שצריך להנציח את התאריך. מופרכת לא פחות היא סדרה בת 14 רישומים שנקראת "קפה וופלה" – הניירות תלויים בגריד לא שלם על הקיר, ועל כל נייר יש רישום של כוס קפה או של וופלה. הרישום מאד בסיסי, עדין, פשוט, ובייחוד מאד מצחיק: מכל הדברים בעולם למה לצייר דווקא כוס קפה וופלה?

התחושה שמעביר אמנון בן עמי דרך עבודותיו הרזות-מוזרות-מופרכות, היא שהוא מסרב לגעת בנושאים "גדולים", או בתכנים בומבסטיים. ככל שהוא ממציא לעצמו פחות גוף של משמעות, ונדבק למה שנדמה כמו הכי פחות ראוי לציור, נוצר כבאורח פלא דבר מה שמתאסף למשמעות, ומתחבר לסיפור כלשהו, ממציא את עצמו מהשיירים של עצמו. מפתיע להיווכח עד כמה, למרות הרזון של העבודות, עולה מהן דבר מה גופני, סמוך ומוחשי – ריאות ומיתרי קול, וילון רחצה ודלת שסוגרים מקלחת, עקיצות על הידיים והתענגות פרוזאית על קפה וופלה, כל אלה מגדירים מאד בעקיפין, ובסיבובים גדולים, ישות גופנית, כמעט ארוטית. אנחנו מסתכלים בה מבפנים, מתוך המבנה הפנימי שלה, אנחנו נחשפים אליה כמעט במציצנות דרך העקיצות שעל הידיים, בוראים את דמותה מסביב, באיגופים, דרך רמיזות ועקיפות.

 

ככל שאני מנסחת לעצמי את הדבר החמקמק שמרכיב את האיכות המושכת-טורדת של אמנון בן עמי אני משתכנעת שמדובר בסוג של אינטימיות שהוא מייצר בינו לבין הצופה. אינטימיות שאין לה דבר עם חשיפה אקספרסיוניסטית או השתפכות רגשית; להיפך, זוהי אינטימיות שנבנית בהקפדה דרך הדקים והמסויגים שברמזים. מה שמחזיר אותי לתערוכה של דורון רבינא, התערוכה הממשית ולא זו שעל הדף. האפקט המעניין שנוצר בסיבוב בתערוכה (side effect של הרעיון המקורי…?) הוא העובדה שכדי לחוות את המשמעות של "עבודות מהצד" נדרשת מהצופה מידה של הכרות עם כל אחד מהאמנים המוצגים – כי מה הטעם בלראות מטפחות בד תחובות בתוך כדורי גומי דמויי דלעת של יצחק גולומבק אם לא מכירים את יצירות הדיקט הנזיריות המרכזיות שלו? מה העניין בלהציץ למטבח של משה גרשוני או רפי לביא אם לא מכירים את "יצירות הסלון" שלהם? במובן זה, ההצעה של דורון רבינא מכילה אף היא הגדרה מחייבת של אינטימיות: ההצצה לחדרי החדרים של האמן, ולטיוטות שהוא משאיר אחריו, היא פריבילגיה המתאפשרת רק אם מתקיימת הכרות מוקדמת בין הצופה לבין האמן ומעשה האמנות שלו. ללא הכרות מוקדמת, אי אפשר לזהות את הבדיחה, את הסטייה, את הגמגום.

 

 

מודעות פרסומת

תגים: , , , ,

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: