בוגרי מכללת הדסה 2002, הדס תמיר, דרור דאום, לילך שחר. יולי 2002

 

בוגרי מחזור 2002, מכללת הדסה ירושלים.

דרור דאום. גלריה אלון שגב.

לילך שחר. גלריה טל אסתר.

 

דואר אמנות 1.

לא בדיוק מדיום, גם לא ממש ז'אנר, "דואר אמנות" הוא סוג עשייה אמנותית, אשר מתקיימת מאז שנות השישים. בבסיס עמדה המוטיבציה לחפש דרכים אלטרנטיביות להפצת אמנות ולייצורה, תוך עקיפת ערוצי האמנות הממוסדים. לא גלריה, לא מוזיאון ולא קטלוג, אלא אמנות שנשלחת בדואר לנמענים מסוימים, ידועים מראש. בתוך מעטפות נשלחו טקסטים, רישומים, ציורים, אובייקטים קטנים, מכתבים שביקשו מענה, כל דבר שאפשר היה לשלוח בדואר ולהגדירו כאמנות. מצד אחד עקפה טקטיקת דואר אמנות את המימסד האמנותי אבל מצד שני היא הגדירה באופן מאד הרמטי את עולם האמנות דרך רשימת תפוצה מוקפדת של נמענים. טקטיקה שגם פותחת וגם סוגרת.

לפני כשלושה שבועות הגיע אלי הביתה, בתוך מעטפה לבנה, מבוילת כהלכה, קופסת קרטון קטנה, 12 על 15 ס"מ. על המכסה היה מודבק צילום של שביל בתוך יער ירוק, בצידו הפנימי היה מודבק נייר לבן ועליו באותיות דפוס שחורות המילה "אנו". בפינה העליונה השמאלית, בעפרון, הופיע המיספור 10/1, כלומר אחד מתוך מהדורה של עשר. סימנים של אמנות, ציינתי לעצמי בחדווה של מגלה ארצות. משהו מתחיל. ואכן, בתדירות של בערך פעמיים בשבוע, התחילו להגיע בדואר מעטפות לבנות סטנדרטיות שבתוכן ניירות לבנים: על צידם האחד מודבק צילום ועל הצד השני מודפסת מילה אחת. על המעטפה לא היה רשום שמו של השולח, ולפי כתב היד המשתנה אפשר היה להניח שמדובר ביותר מבן אדם אחד, ובינתיים הניירות נערמו בקופסה והמשפט הלך ותפש כיוון: "אנו עולים…" (ארצה? טקסט ציוני? ציוני-ציני?) "…על ירכתיה…"  (אוניה? מילה גבוהה.. המ… טקסט ספרותי?) "… זוקפים את התורן ומפליגים". שמונה מילים, שמונה דפים, שמונה צילומים ועל הדף האחרון עם ה"מפליגים" הופיעה גם חתימה: "מחזור 2002 מכללת הדסה. בעקבות חנוך לוין". זהו, התעלומה נפתרה. בוגרי מכללת הדסה בירושלים מקדמים את תערוכת הסיום שלהם בפרויקט דואר קטן, ידני, אישי, מלבב.

בבירור שנעשה עם גילוי המקור, ספרה אחת התלמידות ששלושים קופסאות כאלה נשלחו, כולן לאנשים מעולם האמנות: אוצרים, כותבים, מורים, אמנים. כאמור, זהו הפרדוקס הפנימי של דואר אמנות: עוקף את דרכי התצוגה והשיווק המקובלים בעולם האמנות אבל למעשה מגדיר במהודק את חברי קהילת האמנות.

הצילומים נבחרו באקראי מתוך תיקי העבודות של הבוגרים, ואילו למשפטהמצוטט מחנוך לוין, בהקשר של מסיימי בית ספר לצילום, שאינו בהכרח מהמובילים בארץ, נילווה חן מיוחד: עולים על ירכתיה של אונית האמנות, זוקפים את התורן ויוצאים לדרך! האופטימיות מתובלת בציניות הנדרשת, התקווה מגחיכה את עצמה, הקולקטיביות מלאת פאתוס מודע למופרכותו, ובכל מקרה – מחזור 2002 של מכללת הדסה עשה כבר את הצעד הראשון שלו.

 

דואר אמנות 2. 

אי אפשר להזכיר דואר אמנות בלי הדס תמיר, אשר שלחה בדואר במהלך החדשים האחרונים, מאז ספטמבר, שתים עשרה גלויות עם טקסטים. במכתב הסיום שהפיצה דרך האינטרנט פרטה את הפרויקט למספרים: הגלויות נשלחו לכ- 250 מכותבים, שמפולחים לפי – "13 אמנים/צלמים, 14 אמניות/צלמות, 30 אמנים, 52 נשות תרבות ורוח (בעלות גלריות, אוצרות, נשות תקשורת וכד'), 32 אנשי תרבות ורוח, 34 בני משפחה, חברות וחברים, שני שליש נשלחו לכתובות בתוך תל אביב, שתי גלויות לחו"ל…". לא ברור, האמת, אם נימת הדברים היא טרחנית או מושחזת, ובכל מקרה –  אז יש יותר "נשות תרבות ורוח" מגברים באותו תחום? ושני שליש מקהילת האמנות אכן גרים בתל אביב! כאמור, דואר אמנות מוותר מראש על קהל מזדמן ופונה ישר לגרעין הקשה של קהילת האמנות.

 

במקרה של הדס תמיר, הגלויות עם הכיתובים הם המשך טבעי לציורים הקודמים שלה, על בד, שגם בהם הדימוי המרכזי הוא טקסט. ואלה אחדים מהטקסטים שנכתבו על הגלויות (שנשלחו בדואר כמות שהן, ללא מעטפה): "חודשיים לא ראיתי שמש" (אותיות לבנות על רקע שחור), "הייתי גיבעול עשבים ירקרק" (אותיות ירקרקות על רקע ירוק כהה), "נולדה בבאר שבע מתגוררת בתל אביב" (שתי שורות נפרדות, כל אחת צמודה לשוליים העליונים או התחתונים), "אתה זה הוא", וכן הלאה וכן הלאה. ועכשו וידוי: העניין עם דואר אמנות הוא שמפתחים כלפיו יחס רגשי – רק משמפסיקות הגלויות להגיע, מבינים שנקשרנו אליהן. 

 

3. טקסט אמנות

אבל טקסט האמנות היפה ביותר שנראה כאן לאחרונה הוא הטקסט של דרור דאום על קיר המעלית היורדת לגלריה אלון שגב. על הקיר האחורי של פיר המעליות כתב דאום פס טקסט, כך שהיורד (או העולה) במעלית מוצא עצמו מול טקסט רץ מאחורי קיר שקוף. הטקסט הרץ הוא רשימת הקרדיטים (במעלית אחת בצרפתית, בשנייה באנגלית) כפי שהם מופיעים בסרטו של לואי מאל "מעלית לגרדום", סרט המתאר רוצח שנתקע במעלית אחרי בריחתו מזירת הפשע. את האינפורמציה על הסרט אפשר לקרוא רק בדף הנילווה לתערוכה, בעוד  האיש במעלית מתאמץ לקלוט כמה שיותר שמות או פרטים מזהים: ז'אן מורו, מיילס דייויס, צרפת 1957. הקסם של העבודה (אם לפרק אותו למרכיביו) נעוץ במפגש עם יצירת אמנות במקום שלא מצפים לו, בחווית הירידה במעלית – שגרתית, יומיומית, אך מועדת לפורענות – שהופכת למודעת לעצמה, בהתאמת הטקסט לנסיבות התצוגה ובהתייחסות שנוצרת מאליה להיסטוריה שלמה של אמני טקסט החל מג'וזף קוסות ועד ללורנס ויינר או גלן ליגון.

בגלריה עצמה העבודות של דרור דאום ממשיכות את ההבטחה המסתמנת במעלית: בכולן יש מגע קסם מינימליסטי ומדויק, ועיסוק ביופי ובשיבושו. זה בולט במיוחד בעבודה שאינה אלא פס ארוך שעליו משופדים בסיכות פרפרים צבעוניים גזורים מנייר. יפים ומתים, יפים וכה דלי חומר, יפים אך לשרות המדע, יפים כמו אמנות, יפים כמו טבע.

 

4. מלאכותיות הטבע

טבע מלאכותי, מנוכר, כואב  ויפה?  הציור של לילך שחר בגלריה טל אסתר מציע אופציה מרהיבה כזאת. לילך שחר מציירת על לוחות אלומיניום בצבעי מכוניות או סינתטיים אחרים, והכל מבריק וזוהר, בייחוד בגלל הברק של הצבע הלבן, לבן של קרחונים. במבט ראשון נדמה שמדובר במופשט פסיכדלי מסוגנן, שבהדרגה מתגלה כנופים מושלגים, אשר מוכפלים כמו בקיפולי נייר. אלא שבמבט שלישי מתגלים שלדים ששוכבים בתוך נופי הקרח. מישהו קפא למוות בשלג? נוף שהוא גוף מת? הברק המנוכר מקבל בבת אחת מימד מורבידי מזעזע, והיחס המרוחק-משועשע לגבי ציור נוף רומנטי נדמה פתאם פחות משועשע, יותר עסוק בחיבוטי זהות. איפה נגמר הנוף ומתחיל השלד הקבור בתוכו? הייתכן נשגב בתוך המלאכותי? כמה אירוני צריך להיראות כדי להסוות רגש אמיתי?

שתיים מבין העבודות בתערוכה הם לוחות גדולים שצבועים האחד בכחול כהה והשני בשחור, מבריקים כזכור בצבעי מכוניות, ולפיכך מתפקדים כמעין מראות שבהן משתקפים הצופה והציורים. משחק הזהויות נמשך: מקור ובבואה, זהות והשתקפותה, והמצב הנרקיסי המפואר שחל באופן אירוני גם ביחס לצופים וגם ביחס לעבודות עצמן. אלה ואלה משתקפים בלית ברירה בלוחות הכהים, מחצינים מאוהבות עצמית. אבל לגבי הציורים זה מורכב יותר  – הם משקיפים על עצמם מבחוץ, על הברק והסנוור שלהם-עצמם, מסויגים ואירוניים ביחס לנרקיסיזם, לפאתוס, לנשגב.

ההפתעה של הציור היא בשניות שהוא מייצר: המראה המלאכותי בסופו של דבר מרגש באמת, הנוף החיצוני הוא שיקוף רנטגן פנימי לגמרי, הטבע מיוצר בצבעים הכי סינתטיים, והיופי המנוכר הוא בהחלט יופי. 

מודעות פרסומת

תגים: , , , , , ,

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: