יהושע בורקובסקי, יעקב דורצ'ין, יכין כוכבא. יוני 2001

 

–  יעקב דורצ'ין. פסלים שונים. סדנאות האמנים בתל אביב.

–  יהושע בורקובסקי. Voyage. גלריה נגא.

–  יכין כוכבא. גלריה הקיבוץ.

                                                            יוני 2001

 

הנזיר, המשורר והצייר-הטייס

 

 

הנזיר

הציורים של בורקובסקי אינם יכולים שלא לעורר התפעלות – הם עשויים נפלא, וההתכוונות שלהם כה רוחנית. אבל כשוך ההתלהבות הראשונית, אחרי סיבוב אחד ושניים, מולם וסביבם, התפצלות היחס כלפיהם עשויה להיות דרמטית: בין הערצה לחוסר סבלנות, בין התעלות הרוח לשעמום. מוזר עד כמה דק עשוי להיות הגבול בין התפעמות לשעמום. מפתיע עד כמה הציורים של שוקי בורקובסקי מתקיימים על חוט השערה שבין עשייה ציורית ביקורתית ורפלקסיבית, מודעת לעצמה עד לאחרונת נגיעות המכחול, לבין נוקשות ציורית שבשלב מסוים, מרוב פדנטיות ודיוק, אובד קסמה.

מה זאת אומרת? איך נראה חוט השערה הזה? במקרה של בורקובסקי זה נראה ככה: ציורים על משטחי עץ, מצוירים במכחול בצבעי שמן וטמפרה, עם עלי זהב. הצבעוניות הכללית נעה בין ירקרקות חוורינית לבין זהב לבן וכסף, עם קצת צהבהבות, בהירה על גבול החולניות, ומדי פעם הבלחה של אדום-חלודה שבוקע מלמטה, משכבת הג'סו המרוחה על משטחי העץ. את עלי הזהב הלבן הוא מניח זה ליד זה כך שהם יוצרים משטח שמרחוק נראה אחיד ומקרוב מתפרק למלבנים זעירים.

בעוד בתערוכתו הקודמת הפתיע בורקובסקי עם דימויים ירקרקים של מאניידות, דמויות נשים מיתולוגיות, רוויות חושניות, הרי שהתערוכה החדשה, מקץ שלוש שנים, מצטנפת בעולם ציורי מכונס בעצמו, מופנם עד כדי מחנק. ארוס, זה מה שחסר שם, ותשוקה, וחיוניות.

 

הציורים הגדולים, בפורמטים מרובעים, מכילים צורות גיאומטריות שמתכתבות עם המינימליזם האמריקאי של שנות ה- 70, ונוכחותם היא כשל מקדש-מעט לקיום המטפיזי שאליו הם שואפים. הציורים הקטנים, העגולים, דמויי המדליונים, מתפקדים כמו אתרי מדיטציה, כמו נקודות מנטרה. שקט נזירי אופף את התערוכה, חיוורון ודממה, דממת מוות כמעט, אפשר להרגיש את הניסיון לייצר משהו רוחני וקונטמפלטיבי, אבל כמו עוגה שקרסה  גם הציורים קורסים, בהעדר חיוניות, בהעדר אנרגיה ומתח. 

 

יש בי הערכה עמוקה לציור של בורקובסקי, לאופן שבו הוא מתנהל בעולם הציור הישראלי כאילו כלום, כאילו אין עומדים מאחוריו, מצדדיו ומלפניו, חותר בעקשנות בעקבות האמת הפנימית שלו. יחד עם זאת, את חוסר השקט חוויתי באופן מוחשי לגמרי לנוכח הציורים. זהו חוסר שקט שנובע מאי נוחות מול האוטונומיה המוחלטת, האוטיזם הקיצוני, מול ההרמטיות הפדנטית של ציור ששואף להיות אבן חן על טבעת אצבעו של נזיר באיזשהו אשראם על קצה ההר, לא פחות. ולא שהרוחניות של בורקובסקי היא מהזן האופנתי הניו אייג'י, היא הרבה יותר רצינית וחמורה, אבל לפיכך גם חסרת הומור ונוקשה, לוקחת את עצמה ברצינות יתר. מצד אחד בורקובסקי מעמיד בפני הציור הישראלי רף מקצוענות גבוה ומשמעת עשייה מרשימה, מצד שני הוא מציע את הציור כאסקפיזם מוחלט, וכנתק גמור ממקורות של חיות ואנרגיה.

     

המשורר

 

ואילו דורצ'ין, לעומת זאת, מצליח שוב, בלי סייגים, לעשות אמנות לחלוטין בתחום האובייקט הפיסולי המסורתי של המאה ה- 20, ויחד עם זאת לתת תחושה של רגש, של משהו חי, רוטט, חושני, פיוטי. איך הוא עושה את זה? האמת היא שהתשובה המתבקשת מול עבודותיו החדשות בסדנאות האמנים היא בתחום ההרגשה, כה לא מנומקת ולא מתוחכמת, שישנם  אמנים, ודורצ'ין הוא דוגמה מפוארת לכך, שפשוט יש להם את זה, בקצות האצבעות. היכולת לגעת בברזל כאילו היה פלסטלינה, ההבנה הטבעית בחומר, באופן הנחתו על הרצפה.

העבודה המרכזית שבתערוכה מזכירה בעוצמתה עבודות מפתח קודמות של דורצ'ין, כמו "מוצא אל הים" שהוצג בגלריה גורדון לפני שנים, או "ספינת השוטים" שהוצגה אף היא בסדנאות האמנים. מדי כמה שנים יוצא דורצ'ין עם עבודה יוצאת דופן, מהממת בעוצמתה, שמוכיחה עד כמה הפיסול שלו במיטבו כשהוא בפנים, בחללים סגורים, ולפיכך גם, במבט לאחור, עד כמה היו 40 בארות הפלדה שהוצבו בחצר מוזיאון תל אביב רבות מדי, צפופות מדי, ובחוץ מדי.

שלוש פלטות ברזל עבות מאד מונחות עכשו על הרצפה של סדנאות האמנים. מונחות על הרצפה, אבל איכשהו נדמה שהן קצת מרחפות. צמודות זו לזו, ויוצרות מעין טריפטיכון של  פלדה חלודה. בתוך הפלטות ישנם פתחים עגולים, שנראים כמו חורים של כדורים, או כמו נקבים כלשהם שמובילים למנהרות במעבה הפלדה. האם דורצ'ין הוא שחורר אותם, איכשהו, בעדינות, ויצר מעין שדה פרחים/ פצעים? כי במקביל עוברת מהם גם תחושה דחופה של אלימות קשה, ומצד שלישי, יש משהו אירוטי, מאד לא צפוי, ביופי ובכאב של הנקבים הנמשכים פנימה, עמוק, אל תוך הלא נודע. בשיחה שנהל עם דרורה דומיני לרגל התערוכה, מספר דורצ'ין שהוא מצא את לוחות הברזל כמות שהם, עם החורים המנוקבים. הפתחים המופנים כלפי מעלה הם למעשה נקודות היציאה של הכדורים, או מה שלא יהיו אותם חומרים שניקבו את הפלטות. 

באותה שיחה מספר דורצ'ין בין השאר על מיפגש שהיה לו עם אנטוני קארו, כשעבד איתו יחד בניו יורק. דורצ'ין עבד על פסל ברזל, ומשהו לא הסתדר בו, עד שפתאם הוא גילה את החלק הצורם, סובב אותו והפסל נפתר. קארו התפעל, ובקש ממנו שיעזור לו בבעיה עם פסל שלו. הסיפור מכיל בדיוק את העניין הלא מוסבר ההוא של מישהו ש"יש לו את זה". "זה" במובן של חוש לקומפוזיציה, אינטואיציה לגבי חומרים, איכויות של עין ומגע, איכויות שאיכשהו נוטים להמעיט מערכן לאחרונה. כלומר, ככל שהאמנות נהיית אינטלקטואלית יותר, נדרשות מהאמן מיומנויות אחרות, שהן אולי נרכשות יותר, ואילו התכונות (המולדות?) מהסוג שדורצ'ין, כפסל קלאסי, ניחן בהן, נדחקות מעט הצידה: היכולת לראות את פלטות הברזל הענקיות זרוקות במפעל הפלדה ולדמיין אותן בגלריה, להתאפק ובקושי לטפל בהן, ולהניח אותן זו ליד זו כך שהקסם קורה ופתאם יש פסל, יש ריגוש, יש סיפור וישנה אפילו כותרת של שיר "שלושה משטחי בוץ לנשמת אבי".

 

הצייר-הטייס

על השולחן בכניסה לגלרית הקיבוץ מונח הקטלוג של יכין כוכבא, עם צילומי הציורים האדומים- כתומים שלו, ועם טקסט מאת טלי תמיר, האוצרת, על הפטאליות של הגריד, על הסיזיפיות של מעשה הציור, ועל אגנס מרטין. אף מילה של קורות חיים. לא במקרה מסתיר יכין כוכבא את העובדה שהוא אאוטסיידר גמור לעולם האמנות. מה הוא יכתוב בקורות החיים? שהוא טייס? שהתחיל לצייר בגיל מבוגר בשיעורים פרטיים אצל דוד וקשטיין? שהוא אוטודידקט? לא במקרה, כי גם הציורים וגם האמביציות שלו הם לחלוטין מקצועיים, והטקסט של טלי תמיר מיישיר איתם מבט, ולא עושה להם שום הגבהה חסרת ביסוס. הציורים בנויים על גריד קפדני שמובלע בתוך משטחי צבע אדומים, והם שואלים שאלות על יופי ופיתוי, על דקורטיביות ועל עמלנות, שאלות רלוונטיות לשיח האמנות העכשווי. ככל שציוריו מעוררי כבוד יותר, כך מסתמנות השאלות המעניינות ביחס ליכין כוכבא בתחום הסוציולוגיה של האמנות: התיתכן קריירת אמנות אמיתית למישהו שצמח כל כך לא על פי מהלך העניינים התקני? התיתכן הכרה רשמית של עולם האמנות במי שהתחיל את דרכו כצייר חובב והוא ממשיך להתפרנס ממקצוע שהוא לחלוטין לא מתחום המקצועות שאמנים מתפרנסים מהם? עצם העובדה שהוא מציג בגלריה הקיבוץ היא שלב ראשון בקבלתו לחיק עולם האמנות התקני, מכאן ואילך יהיה מעניין לעקוב אחר הדינמיקה של סיפוחו או אי סיפוחו למשפחת האמנות הלוחמת. 

מודעות פרסומת

תגים: , , , , , , , , , , ,

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: