גיל שחר, גליה טלמור. אפריל 2002

 

 

–   גיל שחר. " עבודות יד". מוזיאון הרצליה. אוצרת: תמי כץ-פרימן

–   גליה טלמור. "עבודות מתנפחות". בית האמנים תל אביב. אוצרת: אורלי הופמן

אפריל 2002

 

 

"נא לא לגעת בפסלים" כתוב ליד התערוכה של גיל שחר במוזיאון הרצליה, פתק סטנדרטי, ובכל זאת, בהקשר המסוים הזה, סיבה להיעצר: פסלים! לא "עבודות", לא "אובייקטים",  אלא פסלים. ואכן, גיל שחר עושה פסלים, הוא פסל . נשמע אלמנטרי? בכלל לא. בעוד מות הציור, או גסיסתו המתמשכת, או תחיתו מחדש, הם נושאים מדוברים בשיח האמנות העכשווית, הרי שמות הפיסול הוא לא-נושא, בכלל אין מושג כזה, כנראה מפני שנוח להאמין שהפיסול לא מת אלא התגלגל לו לתוך צורות אחרות של עשייה אמנותית: מיצב, אובייקטים, בשירות הוידיאו. ייתכן שהוא אכן לא מת, אבל כשרואים את התערוכה של גיל שחר מתבהר עד כמה נדיר לראות פיסול כשלעצמו, שהוא לא חלק ממיצב או מהצבת וידיאו או שאיננו רדי מייד בדרגות שונות של עיבוד. איפה ישנם היום פסלים העובדים בטכניקות פיסול של פעם ובכל זאת מייצרים רלוונטיות?  ומצד שני, האם פיליפ רנצר הוא פסל? או אורי קצנשטיין? או דורון רבינא? הם עובדים עם חומרים שונים, התערוכות שלהם מכילות אובייקטים תלת ממדיים שתופשים נפח בחלל, אבל סביר להניח שנקרא להם "אמנים" ולא "פסלים". בקטלוג התערוכה של גיל שחר, כותבת האוצרת, תמי כץ-פרימן, ששחר הגיע לפיסול מתוך "משבר אמון בציור". זה מעניין, מפני שהיום הוא מתנהג כפסל אשר מגלה נאמנות מקצועית למדיום המסורתי, במובן של טכניקה הכרוכה ביציקה, הכנת תבנית, ערבוב פיגמנטים. על רקע זה מתבקש לקרוא את שם התערוכה "עבודות יד" כמחווה לעשייה הידנית, לעבודות שנעשות ביד, בטכניקות של פעם, אמנם בחומרים סינתטיים (שעווה ואפוקסי), אבל בהחלט עם מימד נוסטלגי למלאכת יד – המחווה היא למלאכות מסורתיות נכחדות. כמו פיסול.

 

השם "עבודות יד" מכיל גם התייחסות לידיים המרובות המופיעות כדימוי מרכזי בתערוכה, אם כי ריבוי הידיים הקונקרטיות, היצוקות והבוקעות מהקיר, נדמה כמו הבעייה של התערוכה. רגע, לפני הבעייה, יש רצון להתעכב ולאמר שגיל שחר הוא אחד הפסלים המרשימים והרציניים של הדור האחרון, ובכל זאת התערוכה שלו מעוררת אי-נוחות ואי-נחת, ולא רק כתת-טקסט תוכני אלא מתוך אי בהירות בקשר למעמדם של הפסלים. החלל גדוש בעבודות: רובן ידיים אשר בוקעות מהקיר, מקוטעות, בדרך כלל אוחזות דבר מה – מראה קטנה, בד, טבעת, אקדח. במקרים אחרים נוזל מהן דם, ישנם גם שני גווים, אחד מעוטר בעיגולים והשני בקעקוע של דובדבן. יד אחת תומכת בחזה מקוטע שממנו ממשיכה יד אחרת, שתי ידיים מחזיקות בגופה עטופה בסדין, אף הוא יצוק וצבוע. על הרצפה שרועה גופה עטופה בשטיח, ושתי פרוטומות של אנשים עצומי עיניים ניצבות על כנים, הכל בריאליזם מדוקדק, שהאפקט הראשוני שלו עוצר נשימה וגם אמור לעורר צמרמורת של מסכות מוות. 

 

אבל החלל  גדוש מדי, ועומס העבודות מחליש את עוצמת הריאליזם וממסמס את קפאון המוות לשורת אובייקטים סדרתיים, נינוחים מדי. בזירה הזאת של ריאליזם סינתטי של חלקי גוף (או של הגוף השלם) גיל שחר איננו לבדו, וגם זאת בעיה. רוברט גובר יוצק אברי גוף קטועים, בשיא הריאליזם, אם כי בניגוד לגיל שחר שיוצק גם את הסדין או את השטיח, גובר מלביש את הרגל הקטועה שלו במכנסיים ונעליים אמיתיות; האחים צ'פמן מעמידים הכלאות מזעזעות של גופי אדם, ולאחרונה זהו רון מיואיק אשר מציע ריאליזם קיצוני של גוף האדם, פרטני עד כדי חדירה אנטומית ויחד עם זאת עם שינוי קנה מידה שמצליח לטלטל את תפישת גוף האדם. 

בהשוואה לגישות הרדיקליות האלה, מתקשה הריאליזם של גיל שחר להציע הצעה מקורית, ולפיכך הוא נראה מסורתי יותר מכפי שהיה רוצה להיראות. כל יד כשלעצמה היא דימוי בעל משמעות, אבל כאוסף של ידיים, ושל ראשים, וחלקי גוף אחרים, מתקבלת סדרה שעל גבול האנקדוטה המפוסלת.

 

העבודה המקסימה ביותר בתערוכה היא המוקדמת ביותר, מ- 1997: חולצת פסים צבעונית שתלויה על הקיר במסמרים. העבודות החדשות (כולן מהשנתיים האחרונות) מעוררות התפעלות מהבחינה הטכנית, אבל חולצת הפסים לבדה מייצרת את תחושת הקסם שאפיינה את העבודות הקודמות של גיל שחר, את היציקות בצבע בז' של מזגן או של קופסת קרטון בג'ולי מ., את השטיח הערבי המפוספס ב"אורנים", את עלה הפילדנדרום הירוק הענק, תמים ומפלצתי, וכמובן את דובון החאקי המפורסם, התלוי אף הוא על מסמר על הקיר. התחושה היא שהריאליזם של גיל שחר אפקטיבי יותר על חפצים מאשר על גוף אדם – לעומת השטיח הצבעוני, המרהיב והמפתיע, עכשו במוזיאון הרצליה שרועה על הרצפה גופה עטופה בשטיח מפוספס, וההבדל הוא לא רק בצבעוניות (כאן השטיח דהוי ומונוכרומי), אלא בעובדה שכיסוי הגופה הופך את הכל לסיפורי ומפורש, פחות מופשט, פחות ביזארי, קינקי או מאיים. חולצת הפסים, לעומת זאת, משמרת את האיכויות ההן, של העבודות לפני היותן סדרה, לפני היותן פס ייצור של דימויים: החולצה היא חפץ, חפץ שמנכיח את הגוף הנעדר, היא יפיפיה ומושכת, גברית ומפתה, היא כותנת הפסים של יוסף, היא בגד שהוא קליפה, היא נשל של הגוף, היא הברקה ויזואלית ורעיונית. היא תלויה על מסמרים ומנהלת מאליה דיאלוג עם הדובון הצבאי הזכור לטוב, איקונה מפוארת וצינית של גבריות ישראלית.

 

לריאליזם יש, מסתבר, נוכחות חמקמקה ומתעתעת, בקלות הוא יכול להפוך ממצמרר לטרחני, בקלות הוא מאבד רלוונטיות ונראה עקר. לא שהתערוכה של גיל שחר נגועה בכל הרעות החולות האלה, אבל הן בהחלט רובצות לפתחה. נדרשים, כנראה, דימויים חד פעמיים, יחידאיים, כדי להצדיק בכל פעם מחדש ריאליזם כזה, נדרשת הקפדה עצומה על אופני תצוגה ואולי גם על נדירות של הופעה. מרגע שהמאבק על הטכניקה נפתר והאובייקטים מתרבים, ומשתכפלים, הולך לאיבוד משהו מהקסם, מהמימד המוסרי שבבסיס המשמעת הטכנית. אכזרי לאמר, אבל לפעמים מתבקשת האטה בקצב הייצור.

 

 

התחלות

 

כשאני חושבת על העבודות המוקדמות של גיל שחר  – המזגן, קופסת הקרטון, העלה וכו' – ועל  הרעננות והחידוש שהיו בהם, אני חושבת על החד-פעמיות המרגשת של היות אמן צעיר. המילה "רעננות" עשוייה להישמע כמו עוד אחת ממילות הקוד הסתומות שעולם האמנות בורא לעצמו, אבל הנה, בתערוכת יחיד ראשונה של גליה טלמור בבית האמנים אפשר למשש את זה מקרוב: רעננות, אותו ברק של תחילת דרך, מה גם שמדובר בהברקה של ממש, עם הרבה אופציות להמשך. ההברקה של גליה טלמור, בוגרת החוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, היא עבודות עם יריעות פלסטיק של מזרוני ים. לתערוכה היא קוראת "עבודות מתנפחות" אבל למעשה העבודות שטוחות והניפוח קיים רק כאפשרות. ישנן ארבע עבודות, שתיים על הרצפה ושתיים על הקיר. העבודה היחידה שמנופחת, על פי הוראות היצרן, היא בריכה עגולה שהדפנות שלה מורכבות מארבעה עיגולים (סגול, ירוק, צהוב, ורוד)  ועל התחתית (תכלת) מודבקים עיגולי כתמים אדומים. שלוליות דם, כתמי שתן או סתם קישוטי צבע? הילדותיות הקיצית של מזרוני המים היא ילדותיות קיצית, כשלעצמה, אבל גם הסוואה והסתרה של כל מה שמאחוריה.

 

עבודות הקיר משרטטות פנורמה אופקית של רכסי הרים,  וכלב אחד שמילל מול הירח, בעוד שסתומי הניפוח שוברים את הצהוב של הירח, את הפאתוס של היללה, את נשגבות הנופים. אווירת קייטנה והחופש הגדול, כמו עצם פוטנציאל הניפוח הלא ממומש, מפיחים בעבודות את שניות מעמדן: עבודת טלאים (נשית או ילדית) או תלת מימד שמתכחש לאופצית הנפחיות שלו?  ציור בהדבקות או פיסול שטוח? ואם נחזור להתחלה: האם גליה טלמור היא פסלת? לא בדיוק, או לפחות לא במובן המסורתי, אבל היא בודאי אמנית צעירה ומוכשרת שהכל עוד לפניה.

תגים: , , , , , , , , , , , ,

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: