ייצוגי גברים, ישנים וחדשים. ספטמבר 2000

 

–  רם סמוכה. תערוכת פרידה. קרחות. בית ישמעילוף, מונטיפיורי 30.

–  גל וינשטיין. גלריה אלון שגב.

–  רועי צ'יקי ארד. בחירות 96'. גלריה טל אסתר.

ספטמבר 2000

 

בעיתונים מתפרסמת מזה שבועות מודעת פרסומת דוחה במיוחד מטעם חברת התקשורת yes. רואים בה (בדרך כלל על פני כפולת עמודים) גבר מבוגר שמקרין עוצמה, כסף ושביעות רצון עצמית יושב על ספה (מעין ספת מאדאם רקמייה), ולידו שרועה בחורה צעירה, כולה בלונד, זהב, אדום ושחור, מחשופים, תכשיטים ונעלי סטילטוס מחודדות, dressed to kill על פי כל מוליכי הסקסיות השגורים. כל אחד והבחירה שלו, אומרת המודעה, ונותנת דוגמה למה שמצטייר, כנראה, בעיני הגברים רבי העוצמה שמאחוריה, כפנטזיה האולטימטיבית: בחורה צעירה ויפה, מה שהיא רוצה זה גבר מזדקן וזחוח דעת. מה זה דוחה. כלומר, איפה אתם חיים שם ב- yes, לא רק מבחינת חוסר התקינות הפוליטית האלמנטרי, ולא רק ברמת הוולגריות של הצילום, אלא בהחלט מבחינת הלך הרוח, תרבות הרחוב, ושינויים אמיתיים ביחסי גברים-נשים. מושגי גבריות ונשיות עברו בעשורים האחרונים מהפך כל כך עמוק, ונהיו כה נזילים ומשתנים, נעים בין קצוות, עד שבאמת מייגע לראות שוב את השוביניסטי שבדימויי יחסים בין-מיניים.

בהנחה שפרסומות אמורות בכלל להשפיע באופן מעשי, הרי שאני אומרת לא ב"למד" רבתי ל- yes , חברה שמפרסמיה מגדירים ממילא את קהל היעד שלה כגברים מהסוג הישן (מה שאני בטח לא), ולעומת זאת רצה לקנות חולצה גברית בקסטרו, חברת הלבשה אשר מוכיחה עירנות לא רק ביחס לטרנדים אופנתיים אלא גם ביחס לתהליכים שרוחשים מבעד לבגדים. "גברים מתלבשים, נשים מסתכלות" היא הסיסמה הקטנה והמתגרה של הקמפיין שיצא לרגל השקת קולקצית בגדי גברים. הצילומים עצמם הם צילומי אופנה שגרתיים  – גבר יפה תואר בחולצות קסטרו, מיישיר מבט מפתה וחיוך סקסי. המשפט שמתחתיו הוא אשר יוצר מותג עכשווי שפונה לקהל מעודכן. הסיסמה עובדת על הדיכוטומיה המסורתית "גברים פועלים, נשים נועדו להתבוננות”, מה שג'ון ברגר, תיאורטיקן אמנות אנגלי ניאו-מרקסיסט, הגדיר באלגנטיות כ- men act, women appear. המשפט הזה מתמצת, מגדיר ומקבע את הנוכחות האקטיבית של הגבר בתרבות המערבית מול המקום הפסיבי שנועד לאשה, זו שמופיעה כדי שיתבוננו בה, זו שמועדת להתבוננות, למציצנות, זו שרואה את עצמה דרך המבט הגברי, וכזו היא, למרבה הצער, הבלונדינית בשמלונת האדומה של yes: הבחירה שלה היא הפנטזיה של הגבר.

המשפט הממזרי של קסטרו עובד על היפוך היוצרות של הסטריאוטיפים: הפעם אלה הם גברים שמתלבשים – מעשה שמשויך לעולם הנשי – ונשים הן שמסתכלות; הגברים הם שמתקיימים כמופע ראווה לעיניהן של הנשים. אפשר, כמובן, להקשות ולתהות, האם מעבר לטריפת הקלפים בכל הקשור למארג התפקידים, המצבים, ויחסי הגומלין בין נשים לגברים, לא נשארת בעינה הפיכתו לאוביקט של הגוף האנושי, בין אם זהו גוף של גבר או של אשה. הצילום כשלעצמו אינו חורג מדימוי הגבר כאוביקט תשוקה וכמושא התבוננות, אבל בזכות המשפט הקטן "גברים מתלבשים. נשים מסתכלות" אפשר לדמיין את הקריצה, המחויכות והרפית המתח בכל הקשור למושגים הנוקשים והמוחזקים של פעם.  

גברים שמתלבשים, נשים שמסתכלות, וכמובן גם ההיפך, מוזמנים לסיבוב גלריות מזורז ברחבי העיר, לסדרת תערוכות בנים שמאששות מכל מיני כיוונים את קיומו של גבר מסוג אחר. מבחר מייצג:

האמנות של רם סמוכה נוגעת בעניינים שונים, אבל בין השאר היא נוגעת בדימויי גבריות. התערוכה שלו מוצגת בדירה שבה הוא גר במשך מספר שנים (ברחוב מוניטפיורי 30), ומעבר לעניין של חללי תצוגה אלטרנטיביים, מזדמנים וחוץ-אמנותיים, הנושא המוצהר של הציורים הוא קרחות. תיאור צורני של הציורים ידווח על עיגול אור מרכזי, שממרכז סביבו ציור צפוף ודחוס של קווים החוזרים על עצמם בכפייתיות בסדר מסוים, ועד כמה שזה נשמע מוזר, התחושה היא של מקור אור, סדר קוסמי ואפילו רמזים לנשגבות כלשהי. אלא שבסופו של דבר מדובר בקרחות, וסמוכה מצייר אותן בחצי צחוק, חצי מבוכה. בקטלוג הקטנטן דמוי חוברת פרסומית שיצא לרגל התערוכה, מופיעים לצד ציורי הקרחות גם רישומי שפמים, סוגים שונים של שפמים שחורים שבשלב מסוים הופכים לצורות מופשטות, אורגניות, שמאבדות כל קשר למקור הסיפורי שלהן. 

הפער בין הצד הצורני לתוכן הסיפורי של הדימויים מגדיר את טווח ההתבוננות שמאפשר סמוכה לצופה שלו: אפשר לתאר ריצודי קווים סביב מקור אור, ואפשר לדבר על גושי השערות שסביב הקרחת. ברגע שהמילים נאמרות, והתוכן מפורש, הופכים הציורים לשורה של ראשים שמפנים אלינו עורף, ומונעים מאיתנו את המבט. רם סמוכה מתעסק בבירור  בשאלות של גבריות תוך בדיקה מקרוב של מסמליה הבולטים אבל הפניית הראש שלו מצטרפת לשורה של הפניות עורף וגב שאמנים לא מעטים מפנים אל הצופה כאנטיתיזה לדיוקן המסורתי הממוקד סביב מבט העין. נשים במיוחד, אם לחזור להתחלה, תוארו כשהן מיישירות מבט לצופה, ובהקשר זה די לחשוב על הצילומים של לורנה סימפסון האמריקאית (נשים שחורות, מהגב) או של תמרה מסל (ראש עם צמות) או על אפרת נתן בשנות ה- 70 עם כיכר לחם על הגב – לכל ההופעות האלה יש ממד מתריס ודווקאי של הפניית גב. רם סמוכה לא רק מצייר קרחות – אותו חלק המזוהה עם כשל בדימוי הגברי – אלא מצרף אותן למקום הנשי החסר. במסדרון הדירה הוא תלה רישומים קטנטנים של כדורים למיניהם  – שורה של עיניים תותבות, קטועות, מביטות בנו באופן מוזר, כמעין פיצוי מצמרר על העדר המבט. 

בתערוכה הקבוצתית בגלריה אלון שגב מציג גל וינשטיין עבודה נפלאה המורכבת משורה ארוכה של שחקני כדורגל קטנים, עשויים מפורצלן. העבודה היא המשך למשחק הכדורגל הידני שהציג ב"ארטפוקוס", שם התפצלה קופסת המשחק למבנה מורכב, רב איברים, שנראה כמו יצור מיכני-אורגני עם נטיות מגוחכות למגלומניה, נטיות אופייניות לגברים רבי עוצמה, לא? עכשו לוח המשחק הפך למבנה צר וארוך, ועל פס דשא ירוק עומדות זו מאחורי זו הדמויות הקטנות, מכילות בתוכן את כל הקונוטציות הסותרות של שחקני כדורגל ושל החומר העדין והשביר שממנו הן עשויות, כולל את שם העבודה המפתיע – "המנון". ורק בשביל הצדק ההיסטורי: זירת הכדורגל כמקום שממקד דיבור על גבריות, יצרים, משחק והגבר כמושא תשוקה ומבט, הופיעה בעבודה מוקדמת של יואב שמואלי שהייתה מורכבת משער כדורגל (אמיתי), ספסל (כנ"ל) ועליו בגדי שחקן. בעבודה של שמואלי, כמו בעבודות הכדורגל של גל וינשטיין (למרות נקודות המוצא השונות שלהם) יש מצב של עידון קיצוני של הסיטואציה המקורית – במקום זיעה, רעש ותנועה יש אצל שניהם הקפאה מוחלטת, מינימליזם ונקיון צורני. יציקת השחקנים בפורצלן הופכת את הכדורגלנים של גל וינשטיין לחיות מחמד בויטרינות, לאוביקטים דקורטיביים, ומוליכה את דימוי המגרש לזירת גלאדיאטורים להנאת הקהל. 

צר המקום להרחיב את הדיבור על מופעי הגבריות באמנות הישראלית העכשווית, אבל ברור שדור צעיר של גברים עושים היום אמנות אחרת, ממקום אחר, ומושגים משתנים על גבריות ונשיות הם חלק בלתי נפרד מהעולם שלהם. לגברים של yes  אני ממליצה לראות גם את העבודות של שיבץ כהן, דורון סולומונס ופיליפ רנצר בגלריה אלון שגב, את התערוכה היפה של יואב בן דוד ומוריס גניס בגלריה זומר, ואת התערוכה המשעשעת של רועי צ'יקי ארד  בגלריה טל אסתר, שעליה בכל זאת מספר מילים. 

 העבודות מוצגות על פני 23 מסכי מחשב, ציורים שצוירו בעזרת תוכנת "צייר" (paint).  התוצאות יפיפיות בסתמיותן, סתמיות ביפיפיותן, מקצינות את מושג הדקורטיביות ואת הילת הגיאומטריות עד אבסורד. הביטוי הישן ההוא, אימת המדריכות במוזיאון – "אז למה זה אמנות? גם הילד שלי יכול לעשות את זה" – זוכה לעדנה בגדול. הציורים המחייכים מהמחשבים, הקטלוג הדקיק שנראה כמו פלייר לחנות "עידן חדש" ששמו לכם בתיבת הדואר, התערוכה כולה נראית כמו איזה שטות חביבה ומחויכת שרק טקסט נפוח מנשוא של האוצר חדר אליה בטעות. האם רועי צ'יקי ארד הוא אנרכיסט? דאדאיסט שיוצא באקט התרסתי נגד מוסכמות אסתטיות? עושה רושם שהוא מישהו שסתם כך, במין רוח השתטות ממזרית, מצייר ציורים במחשב.

 

תגים: , , , , , ,

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: