מקרה גוף. הגלריה הלימודית, החוג לאמנות, אוניברסיטת חיפה. נובמבר 2002

                                                                             מקרה גוף

 

                  נלי אגסי . הילה לולו לין  . רם סמוכה  . דורון רבינא

נובמבר-דצמבר 2002

 

התערוכה "מקרה גוף" היא הראשונה מבין ארבע תערוכות אשר יוצגו במהלך שנת הלימודים תשס"ג בגלריה הלימודית של החוג לאמנות.

ארבע התערוכות אמורות להתקיים כל אחת בפני עצמה אבל גם כחלק ממכלול, אשר מבקש להציג מיפוי בסיסי של העניינים העומדים על סדר יומה של האמנות העכשווית בארץ, לפי החלוקה הבאה: גוף, בית, משפחה, מקום.

זוהי חלוקה בסיסית אשר בנויה על תקן של אינדקס, ומתוקף היותה כה בסיסית וכללית היא מסמנת חתכי רוחב עמוקים. כה עמוקים, וכה רחבים, עד שסביר להניח שתחת כל שם נתון, תחת כל כותרת גג מכלילה, יכולים להיות מוצגים אמנים נוספים או אחרים. סביר להניח שהצופים בכל אחת מהתערוכות יוכלו לאצור בראשם תערוכות מורחבות או אלטרנטיביות: אלה יהוו משנה תוקף לחותמת המיפוי.

אבל מעבר לעצם החלוקה, הכוונה היא לגלות עם הזמן, שהגבולות בין חלקי המכלול נזילים ולא חד משמעיים, וכל תערוכה חופפת, או משיקה, גם לאחד הנושאים האחרים. העיסוק בגוף הוא לא פעם חלק מעיסוק בבית ובזהות עצמית שהיא חלק מזהות קולקטיבית, העיסוק בבית ובמשפחה משיק בוודאי לשאלת העל של האמנות הישראלית, הלא היא שאלת המקום, והתחושה היא שבמציאות המקומית גם דבר מה שנדמה כאישי ופרטי ביותר הוא לעולם חלק מתוך פסיפס רחב וכללי יותר – ואף ציבורי.

 

התערוכה "מקרה גוף" מבקשת לסמן את ראשיתו של המהלך, מהפרטי ביותר אל הכללי ביותר, מהגוף למקום. ארבעת האמנים המשתתפים בתערוכה מטפלים בגוף מכיוונים שונים – בגוף הפרטי שלהם, בגוף ארכיטיפי, או בסימנים שהשאיר אחריו הגוף, גוף כלשהו.

טווח העבודות נע בין האינטימיות והמופנמות של עבודות הוידאו של נלי אגסי, שבהן מופיעה האמנית עצמה, עד לנגיעות המטפוריות של דורון רבינא אשר מסמן את הגוף לא פעם דרך עקבות או נגיעות מרפרפות. בין אלה לאלה מוצגים הציורים של רם סמוכה אשר בודק בנימה מעט משועשעת את הזהות הגברית דרך ציורי ראשים במצבי התקרחות שונים או רישומי שיער על גוף גברי, והעבודות המגוונות והמורכבות של הילה לולו לין אשר הולכת מזה שנים במעגלים מתקרבים ומתרחקים סביב גופה שלה. את המעגלים האלה היא מסמנת דרך כתיבה, צילום, מיצגים ואובייקטים – לעיתים זה קורה באופן פיוטי או מרומז, לעיתים בישירות ובוטות. 

 

בתערוכה מוצגות עבודות של שתי נשים, ושל שני גברים. עניין שולי? מקריות? סימטריה שאמורה לרצות תקינות פוליטית? מה שלא תהיה התשובה, כשמדובר בגוף פרטים כאלה לעולם אינם מקריים, לעולם אי אפשר להתעלם ממינו של הגוף, לא ייתכן להתעלם מההקשר המיגדרי שבתוכו הוא מוצג. ארבעת האמנים המוצגים כאן, נשים וגברים, פועלים בתוך  הקשר שלוקח בחשבון את הגוף כחלק מזהות מיגדרית רחבה, והם מודעים היטב להיסטוריה הארוכה והמורכבת של ייצוגי גוף באמנות. 

הילה לולו לין ונלי אגסי, שתי האמניות שבתערוכה, עושות שימוש באמנות בגופן שלהן, ולמרות שזוהי תופעה שמוכרת באמנות מאז שנות השבעים (נשים שמנכיחות את גופן), בכל זאת, עד היום, זוהי תופעה שאיננה מובנת מאליה. לחשיפה העצמית יש משמעות מיידית פשוטה: מי שרואה את העבודות שלהן יודע איך הן נראות. יחד עם זאת, מתוך מורכבות העשייה של נשים המציגות את עצמן, ולמרות הישירות של הדימויים, דימוי הגוף הנשי כפי שהוא מוצג על ידי נשים לעולם אינו מוגש לצופה באופן פשוט או נגיש. נוכחותו לעולם מטרידה, לא קלה לצפייה, מאתגרת את דפוסי ההתבוננות המקובלים בנשים.

כמעט לכל עבודות הוידאו שעשתה נלי אגסי בשנים האחרונות יש פורמט אחיד: המצלמה ניצבת מולה ללא תנועה, מקובעת על פריים אחד, ובתוך המסך רואים את דמותה בדרך כלל מקו החזה ומעלה, מבצעת משהו על או עם גופה. בכל אחד מסרטוני הוידאו שלה, שאורכם נע בין שלוש לעשר דקות, מעמידה נלי אגסי את גופה למבחן כלשהו – של סיבולת, של חשיפה, של הגחכה, ובכל מקרה, גופה הופך למצע שעליו מתרחשים דברים, לאובייקט שעליו ואיתו היא עצמה מנהלת מהלך כלשהו. פעם היא מורחת אודם שפתיים שגולש מהפה ומקיף את הצואר עד שהוא הופך לסרטים אדומים מאיימים, פעם היא יושבת באמבטיה וצובעת את צפורני רגליה בלק, וככל שהאמבטיה מתמלאת במים, נמרח הלק סביב גופה בקווים שיוצרים מראה של אשה קשורה בחבל. פעם היא רוחצת את פניה בגרגרי מלח, ופעם היא משפשפת את איזור המחשוף בנייר זכוכית, עד זוב דם. בעבודת הוידאו האחרונה שעשתה היא מחייכת מול המצלמה במשך שש דקות, עד לקצה גבול היכולת של שרירי הפנים – והרבה מעבר לגבול יכולת הצפייה של הצופה… בכל אחד מהסרטונים שלה נקודת המוצא נראית תקנית, פשוטה, בנאלית וכלל לא בעייתית: אשה מורחת אודם על שפתיים, אשה מורחת לק על אצבעות, אשה מחייכת. אבל בכל אחת מהעבודות, הפעולה הפשוטה נמתחת עד קיצוניות והופכת לבלתי נסבלת: החיוך הופך למבחן כושר, שפשוף נייר הזכוכית פוגע בעור והופך לטקס הכאבה עצמית, ומתוך דמותה השברירית עולים במפתיע תוקפנות, כוח –  והרבה כאב. 

העיסוק שלה בגוף ממשיך, כאמור, פרקטיקות אמנותיות שהחלו להופיע בשנות השבעים, כשהגוף הפך לזירת התרחשות של אמנים רבים, ובמיוחד אמניות. לראשונה בהיסטוריה של האמנות החלו נשים לתת ביטוי לחוויה הנשית מנקודת מבטן שלהן, לאחר דורות של נוכחות נשית באמנות דרך מבטם של אמנים גברים. אקטים אמנותיים מהסוג של מרינה אברמוביץ' או יוקו אונו עומדים ברקע ההתנסויות הגופניות של נלי אגסי, וגם מאחורי חלק מהעבודות של הילה לולו לין, אשר העמידה את גופה (לעיתים חלקים ממנו: עיניים, אוזניים, בטן) במרכז עבודתה. הילה לולו לין מנסה, מאז תחילת שנות התשעים, לעמת את מושגי היופי השגורים בקשר לגוף האשה עם חוויה נשית אותנטית מזווית ראייה לא מקובלת. דרך הקצנה של מצבים, דרך הצגת הגוף הנשי באופן מקוטע, ודרך נסיון מופרך להציג את הגוף כזירת קרקס (חלמון ביצה מתגלגל בתוך הפה או במורד היד, קשירת הגוף עד להפיכתו לאלמנט קישוטי וכו') מפקיעה הילה לולו לין מהגוף את האורגניות שלו רק כדי לשוב ולבנות אותה מחדש דרך סדרה של מעשים, מבטים, פירוקים, טקסים  וטקסטים.

 

ההתייחסות לגוף או לחוויה גופנית דרך כתיבה עליו ("בתוך הפה מאד כהה רטוב וריק שיניים ניצבות על מבוא הלב שומרות") היא אחת הטקטיקות של הילה לולו לין להרחיק עדות ולבנות ייצוג שונה של גופניות. במובן זה יש דמיון בין חלק מעבודותיה לבין חלק מעבודותיו של דורון רבינא אשר ממציא אף הוא דרכים לדבר על הגוף כעל אתר תשוקה דרך הרחקת עדות, איגוף ועיקוף. 

על לוחות MDF הוא משרטט בעדינות קוים וצורות שלא בהכרח מתחברים מייד למשמעות. לא פעם הכותרת היא הדרך היחידה לפענח את הדימוי: תחתוני גבר, צווארון מלח. הדימוי (המרומז) של הבגד רומז לגוף שאי פעם היה בתוכו, כתמי צבע עדינים במפגש הקווים של החולצה (המרומזת) מסמנים זיעה מתחת לבית השחי כעקבות של גוף שהיה כאן, דורון רבינא הולך באיגופים רחבים סביב הגוף עצמו, מושא התשוקה, ומביא אותו אל האמנות דרך רמיזות, מטפורות, עקבות. גם אצלו, בדומה להילה לולו לין, היופי מתחכך במצבי גוף קיצוניים (אפילו בגועל: הקאה על כביש שגם עשוייה להיראות כצילום אופנה), והגוף מתממש במרומז דרך אובייקטים (סבוניה מוזהבת), או דרך פוטנציאל הארוטיות הגלום בו (צילום של חבורת גברים חשופי פלג גופם העליון). מימוש התשוקה לעולם מושהה, מעוכב, מרומז. הגוף היה פה, יהיה פה, אין צורך להנכיח אותו ממש, קונקרטי ומפורש, כדי לדבר בו.

 

אותו הקשר (שנהוג לכנותו) פוסט פמיניסטי, שבתוכו פועלים נלי אגסי, הילה לולו לין ודורון רבינא, נמצא גם ברקע עבודתו של רם סמוכה. הוא בודק את הגבריות החדשה, זו שבלית ברירה צריכה להמציא את עצמה מחדש מול שפע ההגדרות המיניות החדשות של נשים, של נשיות דרך עיניים של נשים, של גברים שהם עצמם מושאי תשוקה. מה מקומו של הגבר "הישן" בתוך כל הטלטלה המיגדרית הזאת? רם סמוכה נטפל בדיוק לסמלי אותה גבריות ישנה: שפם, גוף שעיר, וכמובן שער ראש. הראשים המתקרחים שלו נוגעים במה שנתפש כאיום הגדול על דימוי הגבריות,  וחלק מהתוקף של הציורים הוא בהחלט בהיותם מצויירים בטכניקות מסורתיות – שמן על בד, עפרון על נייר. ככל שהם תקינים מבחינה אמנותית, גדלה מידת האבסורדיות והגיחוך של הציורים: קרחת כזאת וקרחת אחרת, וכשהראשים המתקרחים מצוירים בצפיפות הם מזכירים את ערימות החציר של מונה. רם סמוכה, כצייר גבר שמצייר בטכניקות ציור שמרניות, מודע לשבר הכפול שהוא מייצג: השבר של האובייקט האמנותי המסורתי והשבר של הפרסונה הגברית של האמן המסורתי.

 

איך שלא נסתכל על זה, הגוף הוא אתר התרחשות סוער. מטריד. מביך. מבלבל. ארבעת האמנים שכאן, ילידי שנות השישים והשבעים, משקפים אחדים מהכיוונים האמנותיים שבהם נוקטים אמנים בעשורים האחרונים בבואם לטפל בישן בנושאים שהוא לעולם גם חדש ורלוונטי ולא פתור. הפרטי ביותר שהוא גם בעל הנראות הפומבית ביותר: הגוף האנושי.

 

נובמבר 2002

 

מודעות פרסומת

תגים: , , ,

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: