נרקיסים. מרץ 2001

חפירות בתל אביב ו"יסוד" של מיכה אולמן בסכנה

מרץ 2001

 

בסך הכל רציתי לקנות נרקיסים. בימים כתיקונם אני חוצה את הכביש ברגל קלה ומגיעה לקיוסק שבקצה שדרות בן ציון, זה עם הציור של רמי מאירי (חבורת גברים רזים ומתולתלים שנראים כולם כמו שיבוט של אותו דוגמן, יושבים ושותים), מגלה פתאם גם את הכלניות, לפעמים יש צבעונים, מתלבטת, בוחרת ברוב המקרים בנרקיסים, וחוזרת הביתה בשלום. לאחרונה פתחו בצד השני של השדרה, איפה שהיה פעם סניף דואר, ואחר כך תחנת טוטו, חנות ירקות, כך שבהחלט אפשרי לחצות גם את הכביש הנוסף, עם הנרקיסים ביד, ולקנות איזה קילו תפוזים או קלמנטינות, ואז השילוב של מיץ תפוזים סחוט וריח הנרקיסים שמתפשט בבית בהחלט עשוי לרומם גם את הנפול בימים.

אבל באותו יום מר ונמהר לפני כשבועיים הבנתי שגם עניין פעוט כמו נרקיסים ותפוזים הפך להנאה בלתי מושגת. חציית שדרות בן ציון הפכה למבצע קרבי. עיי חרבות, דחפורים וצינורות ענק בכל אשר תפנה, הקיוסק הקטן מוקף באדמה חפורה כמו משלט בודד בחולות, נעלי החביבות, נעלי מדרכה ועיר, שוקעות באדמה ללא פיסת ריצוף לישועה, וזרי הפרחים, שבדרך כלל עומדים בתוך מיכלים מסביב, דחוסים עכשו ליד קירות הקיוסק, עלובים ומסכנים. שום כלניות לא פיתו אותי, רק זיכרונות נשכחים ורעים של צבא, מחנות צופים ודיונות חול עלו ממעמקים ואיימו להציף אותי, בעוד גרגרי חול ודאיים, אמיתיים, ומה זה מעצבנים, כבר מדגדגים לי בתוך הנעליים. הצילו.

בקיצור, היה זה שבוע עגום, נטול נרקיסים. שדרות בן ציון, הקצרות שבשדרות עירנו, לא היפות שבהן, לא מפוארות, שום פנינה אדריכלית, סתם שדרה שכונתית וסימפטית, לתצרוכת מקומית, שרק לא מזמן יצאה בשלום מסדרת טיפולים קוסמטיים רבי חפירות ומהומה, השדרה הצנועה הזאת, נטולת היומרות, הפכה באחת לשטח אש. איזור צבאי. חפירות ומכשולים, משלטים ומאחזים, נעלי קומנדו ולמטיבי לכת בלבד.

התחלתי לעקוף את בן ציון. ברגל וברכב. למה לחטוף דכאון מיותר. תוך יומיים-שלושה זה התחיל גם בשדרות רוטשילד, מהצד השני של השכונה. צינורות בטון, ענקיים זה לא מילה, הגיעו מאי שם, הונחו בלי סנטימנטים איפה שיש מקום, כולל על הדשא שנשתל לא מזמן, ולרגע היה נדמה שיש לו תקווה, ונורא עוד יותר, גם על הפסל של מיכה אולמן, מהיקרים והאהובים שבפסלי העיר. הפסל הזה, שנקרא "יסוד", כולו יציקות בטון שבוקעות מן האדמה אל הכורכר ויוצרות מעין תכנית אדריכלית של בית. גם בימות שלום קשה לשים לב אליו, סביר להניח שרבים מהאנשים שחוצים את השדרה, עם כלבים או עם אופניים או סתם, לא בהכרח נותנים דעתם עליו. אז מה, מה רע בסוד קטן שידוע למעטים, סימון של בית על כורכר, שיחה בקול שקט ואפור של בטון עם הבתים שמשני צידי השדרה, ושוב מסתבר עד כמה אמנות, בודאי אמנות חוצות, היא דבר מה שביר ופגיע. אולי בטעות יחפרו אותו? יעקרו אותו? ישתלו בתוכו דשא? יהפכו אותו לערוגה? יצבעו אותו בפסים של אגם? שלא לדבר על ישברו אותו, כל צינורות הבטון האימתניים האלה.

אני מנסה להתייחס לצינורות הענק של העיריה כאל פסל של ריצ'רד סרה, במובן של נוכחות מסיבית, טורדת וחוסמת, אבל זה לא ממש מצליח. משהו אימתני, חוסם ומטריד אכן קורה עכשו בעיר אבל זה לא בא מכיוון של אמנות. לך תחצה את השדרה (בדרך לבנק, בדרך ל"מרמורק" או ל"ג'אוה בר", בדרך לאנשהו) מבלי להרגיש שזוועה כלשהי מתרגשת ובאה. חפירות ודחפורים, צינורות וגבעות אדמה, משלטים באמצע העיר. אין ספק, קץ הימים.

 

מודעות פרסומת

תגים: , ,

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: