מקום. הגלריה הלימודית, החוג לאמנות, אוניברסיטת חיפה. אפריל-מאי 2003

לימור אורנשטיין ואלונה פרידברג . נעם הולדנגרבר . שרון יערי . רותי נמט. רינת פודיסוק . גלעד קידר . מיכל שמיר .

13.5.03 – 8.4.03

 

 

לא מקום, כי אם מקומות. אינוונטר מקומות –  פרטיים, ציבוריים, בנויים או חלק מהטבע, מדומיינים או ממשיים – אשר מרכיבים את הפסיפס הגדול. מצד אחד, המילה "מקום" היא אחת השחוקות והחבוטות באוצר המילים של האמנות ישראלית, מצד שני, אכן, אי אפשר בלעדיה. לא רק כמקום ישראלי, שמגדיר מקומיות, אלא גם כדבר מה פרטי, שקשור בביוגרפיה ובזהות האישית ביותר. וגם – כמקום של אמנות. כלומר, הגלריה עצמה כחלל שמתנהלים בו דברים אשר הם לחלוטין אופייניים וטיפוסיים לתחום. כך שהגלריה עצמה, במקרה זה הגלריה של החוג לאמנות, היא דוגמה טיפוסית לאופן שבו מקום כלשהו  – חלל מלבני, קירות לבנים, רצפה אפורה – הופך באחת למקום של אמנות ברגע שאך מגדירים אותו ככזה. ברגע שקוראים לו "גלריה", מפעיל המקום אוטומטית כללים משלו. הכלל הראשון: כל מה שנמצא בתוך מקום של אמנות הוא אובייקט אמנותי. כלל שני: בתוך המקום הזה מופעלת מערכת חשיבה ביקורתית, מודעת לעצמה, מודעת לתהליכים היסטוריים על רצף של זמן.

כל מקום יכול, אם כך, להפוך למקום של אמנות, אבל המובהק מבין אינוונטר המקומות הוא הנוף. נוף הוא מקום אשר קשור במהודק לארץ במובן של טריטוריה ופני שטח, והוא גם חלק בלתי נפרד מהז'אנר של ציורי נוף. בהתאם, בכל איזכורי הנוף הישראליים קיימים במקביל גם מימד קונקרטי ופוליטי וגם היחס המורכב של האמנות הישראלית לגוף היצירה המונומנטלי ששמו תולדות האמנות. זה בולט בודאי בציורי הנוף הקטנטנים, בגודל גלויה, של רינת פודיסוק,  אשר מציירת על פי צילומים שצילמה ברחבי הארץ. הגודל המיניאטורי של הציורים מתכתב עם ציורי הנוף הגדולים, הפנורמיים, הרומנטיים –  ובדרך כלל כאלה שצוירו על ידי גברים – והתחושה היא שרק בקטן, ותוך התחככות במתוק ובקיטש, מוצאת לעצמה פודיסוק נישה פנויה. בתוך הז'אנר העצום של ציורי נוף, עם כל מטען התקדימים ההיסטוריים, זוהי הנישה שתתאים למידותיה של ציירת ישראלית צעירה, מודעת למורכבות של התחום שבתוכו היא פועלת. 

שרון יערי, לעומת זאת, מדפיס את הצילומים שלו בגדול, אבל מושאי הצילום – בין אם הם מצולמים בארץ או לא, בין אם אלה נופים או תפנימים – הם מקומות נטולי ייחוד או יופי במובן המרהיב של המילה, מקומות שעד שהמצלמה לא מתעכבת עליהם, נדמה שגם המבט אינו נדרש להם. ברגע שהמצלמה של שרון יערי משתהה, מארגנת פריים, עוצרת את המבט – נוצר מקום. חורשה עם אוהל חאקי מט ליפול, אולם עם כסאות פלסטיק, חצר בית ספר, פינת חי. כל פריים הוא מקום, הקיום של המקום הוא בתוך הצילום, ולכן גם לא הכרחי לדעת את הזיהוי המדויק של הגבעה עם אדמת החמרה, או של חצר בית הספר או של הכביש המתפתל בגבעה. לא הכרחי לדעת שכסאות הפלסטיק צולמו בבית הלוויות באופקים, ולא הכרחי לדעת שהרהיטים המרופדים צולמו בסלון בבית מלון בליטא, אבל בכל זאת, ברגע שמתבהרת זהות המקומות מתערערת אותה איכות שחשבנו עליה כעל כל כך מובהקת – "הישראליות", למשל. כסאות הפלסטיק הצבעוניים יכולים להיות בכל מקום בעולם, ואילו ריהוט שנות ה- 50 מליטא יכול בקלות להתברר כעיצוב רטרו מעודכן. אותנטיות של מקום? הצילומים של שרון יערי, אשר בהופעותיהם המוקדמות נדמו כמו שיקוף של הישראלי ביותר, כמשהו שזר לא יבין, הולכים ומתפתחים לכיוון של צילומי כל מקום.  

 

האפיון של כל מקום עשוי להתאים גם למקומות שגיל שני משרטט בציוריו. בקו ורוד על רקע צהוב בוהק הוא משרטט קווי מתאר של בית ספר תיכון בתל אביב, ולמרות שזהו מבנה מסוים, במיקום מסוים, הנוכחות שלו היא כשל מבנה ארכיטיפי. כל בית ספר. המבנה כמוסד והאדריכלות ככלי דכאני, זוהי התחושה העולה מהציורים, בעוד הקווים היפים של השרטוט מחזירים לאדריכלות את האופי הבהיר והאוטופי שהיה לה בהתחלה, לפני שהתגלמה למבנה קונקרטי, אשר התרפט, התיישן ואיבד מאנושיותו. בית ספר, מתפרה, אולם קולנוע ריק – המבנים שגיל שני מצייר מקבלים מימד מטפורי, מעבר למקרה הפרטי של כל אחד מהם. התופרות יושבות ליד מכונות התפירה והחזרתיות שלהן הופכת אותן לחלק מהמבנה, לחלק מהקצביות הלא-אנושית שלו. אולם הקולנוע, לעומת זאת, מלא במושבים ריקים. במקרה זה העדר האנשים הוא שמחריף את המיכניות של המבנה, אבל גם מוציא ממנו איכות של עזובה נוגעת ללב. 

  

המקומות שמצלם נעם הולדנגרבר מקבלים מימד גופני, אירוטי ורגשי – הדקלים שגזעיהם עטופים בניילון ירוק, על רקע נווה צדק, נדמים אנלוגיים לגוף, ואילו הבתים שצולמו במושב שבו נולד מוצגים במלוא הדרמטיות שלהם, מקומות של אור וחושך, מאיימים ומאוימים. בית המושב השלו לכאורה, אב טיפוס לבית במושב, הוא ארכיטיפי ואישי בעת ובעונה אחת, נייטרלי ואקספרסיבי. בצילום שצולם בדירה שלו בתל אביב, משתקפת דמותו של הולדנגרבר במראה של חדר האמבטיה. הדמות הופכת לחלק מהחדר, הגוף הופך לחלק מהמקום, ולהיפך – המקום נטמע בתוך הגוף, האדריכלות הופכת לאנטומיה.

 

גלעד קידר מצייר על רשתות של חלון ממוסגרות בעץ. הוא מצייר את נופי הקיבוץ שבו נולד וגדל. בגלל חרירי הרשת הצבעים מתחברים לדימויי נוף רק כשמתבוננים ברשתות מצד אחד, ואילו מהצד השני הדימוי מתמוסס לכתמי צבע בלתי מזוהים. רשתות החלון מאזכרות את המבט הקלאסי של הציור – הציור כחלון למציאות, הציור כייצוג אשלייתי של המציאות הנגלית לנו מבעד לחלון. אלא שכתמי הצבע המופשטים שוברים את התפישה הישנה ומניחים בסופה סימן שאלה. הנוכחות של הרשת כאובייקט בפני עצמה, לפני שהייתה מצע של ציור, מחזקת את הפיקטיביות של מעשה הציור.

 

בתוך נוף שעשוי להשתקף ברשתות של גלעד קידר, או עשוי להופיע בצילומים של שרון יערי, מככבות לימור אורנשטיין ואלונה פרידברג כגיבורות של פיקניק הזוי בחיק הטבע. בסרטי הוידאו שלהן הן מופיעות בבגדים זהים, ועושות פעולות שונות אשר בגלל עצם הכפלתן בשתיים נדמות כמו טקסים – חגיגיים, סמליים. המקומות שבהם מתרחשים הטקסים מקבלים בהתאם מעמד ספציפי, מסוגנן, מובהק. בעבודת הוידאו "מסה אחר" הן עורכות פיקניק בטבע, על רקע ארובות החשמל של חדרה, לבושות בשמלות ערב אדומות מפוארות. הן נראות כמו תיקון של "הפיקניק על הדשא" מ- 1863, ציורו המפורסם של מאנה, שבו יושבים שני גברים על הדשא, לצידה של אשה ערומה, עם דמות נשית אלגורית נוספת ברקע. אלונה ולימור מנכסות לעצמן את המקום השמור לגברים ולנשים כאחד בציור: הן הגיבורות הראשיות של הפיקניק, הן גם טבע וגם תרבות ובאותה נשימה הן גם נטע זר בתוך הטבע (כתם אדום אלגנטי על רקע הירוק), ממש כמו הארובות שברקע, אשר מכרסמות בפסטורלה לכאורה. בכל אחד מסרטי הוידאו שלהן מגדירות אלונה ולימור מקום מסוים – פנים בית, סלון, מטבח, אדן חלון, כביש, רחוב או שדה. ברגע שהן נוכחות בו, שתיהן, המקום המסוים הופך לאתר, לזירת התרחשות, למקום מוליך משמעות. 

רותי נמט בונה מקום שהוא מיניאטורה. זהו חדר מדומיין, שמורכב בחלקו בהשראת צילומים של רומן וישניאק משנות ה- 30, וחלקו האחר מומצא. הדגם נעשה, במקור, כתפאורה או כאביזר במה לצילום. קודם הוצג הצילום "דלף", ועכשו מוצג הדגם לראשונה, לבדו, ללא הצילום. קירות החדר עשויים מקאפה, הרהיטים עשויים בחלקם מעץ, הויטראז' עשוי משקפים, הכלים עשויים מזכוכית, מחרס ומפימו, המצעים והבגדים מבדים, הנוף הנשקף מבעד לחלון – נייר צילום. האווירה היא של חדר בבית יהודי אי שם באירופה של בין המלחמות. שברי הכלים מרמזים, אולי, על חדר שזה עתה ננטש ונעזב, על מנוסה בבהלה, על זיכרון של חדר שהיה ואיננו. העולם שהחדר הזה מייצג – מקום שקשור לגולה, ליהדות, לעולם שלפני השואה – הוא מקום שעד לא מזמן היה מחוץ לתודעה של האמנות הישראלית. העבודה הפרטנית והדקדקנית של רותי נמט כמו מבקשת להקים אותו לתחייה ולהחזיר אותו לתודעה דרך מכלול הפרטים, דרך המבט מקרוב, דרך הפתיינות המרהיבה של המיניאטורה.   

ולבסוף, מיכל שמיר, מי שסוגרת את המקום ומגדירה אותו, נטפלת אליו כמו אורח לא מוזמן. היא פולשת כאילו בהיחבא למקום של האמנות, מחדירה אובייקטים שנוכחותן לא בהכרח מורגשת, בודאי לא במבט ראשון: על מפתן הכניסה היא מניחה שטיח. לכאורה שטיח תקני, לניגוב הרגליים, עם טקסט. אלא שבמקום "ברוכים הבאים" השגרתי מתגלים טקסט אחר ומילים אחרות, מילים שהשתמעותן היא ביחס לפרקטיקה של האמנות. בתוך הגלריה עצמה, במקומות לא צפויים, היא מעמידה דרורים. אלה הם דרורים מפוחלצים שנראים כאילו נקלעו לגלריה בטעות. דרורים דומים, אך אחרים, של מיכל שמיר, היו מונחים על הקורה באחד מאולמות מוזיאון תל אביב במשך מספר שנים. לא בטוח שהמבקרים במוזיאון שמו לב אליהם. מי ששם לב, נדרש לשאלות על עצם מהותו של המוזיאון, על מערך הכללים וההתניות שמפעיל מקום של אמנות. במקום הקטן שהוא הגלריה של החוג לאמנות מסמנים השטיח והדרורים את הפיזיות של המקום עצמו, שהוא לעולם יותר מסך הקירות, הרצפה והעמודים שבתוכו.

 

אפריל 2003

 

תגים: , , , , , , , ,

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: