אפרים קישון, נקמתו המתוקה של פיקאסו. מרץ 2004

 

אפרים קישון, נקמתו המתוקה של פיקאסו. צלילה לתוך ביצת האומנות המודרנית. הוצאת ידיעות אחרונות. ספרי חמד. 

 

 

בהקדמה לספר ההכפשות התוקפני שלו על אמנות מודרנית, כותב אפרים קישון שהספר יצא לראשונה בנוסח גרמני, "כי לא נמצא בשעתו מו"ל בארץ שהיה מוכן להסתכן בהדפסת המקור העברי." ובכן, חבל שנמצא כעת מו"ל כזה. חבל שנמצא מי שהסכים להוציא לאור ספר שברור שלו היה נכתב בידי מי שאיננו בעל מעמד כשל אפרים קישון לא היה עובר את רף "הראוי להדפסה". אסופת האשמות כה מסולפת, לא מבוססת וחדורת שנאה כלפי אמנות מודרנית לא קראתי מימי. ולא שאני מיתממת: האמנות המודרנית מעוררת לא מעט מבוכה, חשד ועוינות. מופעים של אמנות מודרנית עשויים להיות מטרידים וחידתיים, ולא פעם הם תובעים צופה מיומן ומחויב, אשר אינו נרתע מאתגרים – ויזואליים ואינטלקטואלים. אני מכירה היטב את כל הטענות, החל מ"גם הילד שלי יכול לעשות את זה" ועד ל"למה זה אמנות" וגומר ב"המלך הוא עירום". מכירה ומבינה את מקור אי הנחת, וגם את התהליך שבו המבוכה הופכת לעוינות אשר בתורה הופכת לתוקפנות. ובכל זאת, נדמה שכאשר דברים מודפסים בספר נדרשים יותר מיצרים אפלים כדי לבסס טענה.

 

הספר הוא אוסף השמצות ותיאורים לעגניים, מתובל בציטוטים מפה ומשם (ללא מראי מקום) אשר אמורים להתלכד לכתב אשמה אולטימטיבי נגד האמנות המודרנית. אמנות המאה ה- 20, לפי קישון, היא אחיזת עיניים אחת גדולה, קשר שקשרו מחוסרי כשרון, שרלטנות שמטרתה לחסל את היופי ולקדם את הכיעור. כדי להמחיש את טענותיו קישון אינו מנהל דיון שיטתי או תיאורטי, לא באמנות מודרנית ולא בשפת האמנות, אלא מסתפק באיזכורים מרפרפים, פה של אמן אחד, שם של תערוכה אחרת. לחיזוק טענותיו הוא מביא ציטוטים רבים ממכתבים ששלחו לו קוראים אנונימיים מרחבי שוויץ וגרמניה אשר שותפים לדעותיו ומודים לו על שחשף את התרמית האיומה של האמנות המודרנית.

קשה לחלץ את הרציונל שמאחורי ההעדפות האמנותיות של קישון  הטעם שלו כה שמרני ואנכרוניסטי, והשנאה שלו כה גורפת עד שקשה להבין – את ון גוך הוא אוהב? דאלי זה טוב או לא טוב? פיקאסו, כבר הבנו מכותרת הספר, הוא סמל לשקר הגדול של האמנות המודרנית ורק ארכי שמרן כמו קישון יכול להיטפל לאמן שנפטר לפני שלושים ואחת שנה כאל סמל האוונגרד. עושה רושם שרק אמנות פיגורטיבית עוברת אצלו את רף הביקורת, ודאלי הוא אמנם "צייר ספרדי לא-לגמרי נטול כשרון", אבל סיי טוומבלי הוא "הנוכל הגדול", ודה קונינג הוא פשוט "דגנראט".

הסיבה היחידה להתייחס ברצינות לספר האנקדוטלי הזה היא רק כדי להרתיע מפני סכנותיו. מטרתו היא ליבוי יצרים וקריאה לקרב: מכאן כוחות האופל של המאפיה של האמנות המודרנית, ומנגד האנשים הפשוטים והטובים, בעלי ההגיון הבריא, המבקשים למצוא באמנות יופי. זה מסוכן, מפני שכל מגמה מתלהמת של האדרת הישן והטוב באשר הוא לעומת החדש והשונה היא מסוכנת, מפני שהכתיבה איננה אחראית ואיננה מבוססת, מפני שהיא לועגת במפורש לכל מה שעולה ממנו ריח של אינטלקטואליות, מפני שהיא מנציחה טעם מיושן ובורגני ומפני שהיא מגניבה נימה פונדמנטליסטית לדיון על האמנות. קישון כל כך פגוע מהאמנות המופשטת והמושגית, כל כך כועס על מה שאינו מבין, עד שאינו מסוגל להניח את נשקו ולקבל את האפשרות הפשוטה שהאמנות המודרנית מציעה חוויה אסתטית ואינטלקטואלית שונה מזו שלה הורגל. בבטחון עצמי של אנשים בעמדת כוח, הוא משוכנע שהטעם שלו הוא הטעם היחיד התקף, ושהמושגים שלו על יופי הם המושגים הנכונים היחידים. במסווה של הומור (טרחני) ובחסות דימוי עצמי של איש תרבות מרכז אירופי מאמצע המאה הקודמת הוא מכניס לשיח האמנות נימה בריונית ואלימה. 

 

הספר מסתיים בהומורסקה על צייר בשם רפאל חלילן אשר מצייר טבע דומם ונוף בסגנון הציור ההולנדי הישן. "חסרונו העצום", כותב קישון, "שהוא לא חי בתקופת פריחתה של האסכולה ההולנדית, אלא בימינו, בתקופת מבקרי האמנות הפוסט-אבסורדית". קישון סבור כמובן שהמבקרים הטפשים אינם מזהים את כשרונו של הצייר. נקודת המוצא שלו היא שכשרון ציור הוא איכות אובייקטיבית נטולת הקשר. זאת הנחה שמעניין לנהל איתה דיון, גם אם האמנות המודרנית מתנהלת לחלוטין כתלוית הקשר. ברוח זו, למשל, אחת ההגדרות לקיטש היא אמנות שמנותקת מרוח הזמן שבו נעשתה. ייתכן שרפאל חלילן צייר טבע דומם באיכות של ציור הולנדי מהמאה ה- 17 אבל הוא צייר אותו במאה ה- 20 ולכן הציור שלו נטול הקשר אשר מעניק תוקף, רלוונטיות, אמינות, לכידות.

 

כל אלה הם, מן הסתם, מושגים שקישון יצחק להם בפה גדול. הזלזול שלו באמנות המודרנית חל על אמנים, מבקרי אמנות ושיח האמנות. וכדרכם של קולוניאליסטים, קישון כלל אינו מודע לקיומו של שיח אמנות מקומי. בהקדמה לספר הוא מפנה בקשה למבקריו בארץ:

"להשיב עתה על הטענות העיקריות של הספר, ולא להיטפל כאמתלה לשתיקתם או מבוכתם, אל המוצא הגרמני שלו". ובכן, הטענות הן לתרגום הקלוקל לעברית, אשר מוכיח הן חוסר מעודכנות בשיח האמנות והן מידה בלתי נסבלת של התנשאות ביחס לעולם האמנות המקומי. תקצר היריעה, אבל הנה מספר דוגמאות: המילה "אמנות", למשל, מופיעה לכל אורך הספר כ"אומנות", למרות שכבר שנים נהוג לעשות הפרדה בין "אמנות" לבין "אומנות" (מלאכת יד). בגוף הטקסט מופיעים שמות האמנים באותיות לועזיות, ומעבר לעובדה שזה מסורבל ומפריע לרצף הקריאה, מה שמשתמע מכך הוא שכנראה מעולם לא אויתו בעברית השמות ג'קסון פולוק, מרסל דושאן, ג'ספר ג'ונס או גאורג בזליץ, וגם, להבדיל (להבדיל, לשיטתו של קישון) ג'ובאני באטיסטה טייפולו. גם שמות ערים באירופה נכתבים בלועזית, ולנוכח השגיאות בעברית אולי באמת עדיף להיצמד ל"סר ארנסט גומבריך" באנגלית, מאשר, כפי שמופיע שתי שורות אחר כך –  "פרופסור גומבריץ'". מצד אחד, כאמור, הטקסט העברי מסורבל ומרושל ("פיקאסו" כתוב, כצפוי, פעם עם "א'" ופעם בלי) ובודאי לא עבר שום עריכה מקצועית, מה שלא מונע ממנו, מצד שני, להתעלם מעצם קיומו של שיח אמנות שיש לו מסורת של כתיבה, איות, טרמינולוגיה. רצה המקרה ודברים אלה נכתבים בעוד אפרים קישון עצמו מתראיין בסדרת הטלוויזיה "במדינת היהודים". מתבקש להחיל את המבט מלמעלה שלו על הלבנט הישראלי גם בהקשר של האמנות. אלא שבעוד בהומור העמדה הזאת יצרה צליל מקורי, באמנות זוהי עמדה סנובית, מתנשאת, חסרת סובלנות. 

 

עיצוב הספר חסר חן, הכריכה הקשה מזכירה כריכות של "דני דין" או "הספורטאים הצעירים" משנות השישים, ויתרונו היחידי של הספר הוא, למרבה האירוניה, אוסף רפרודוקציות הצבע המושמצות, אשר מייצרות מקבץ נאה, אם כי לא שיטתי ולא סלקטיבי, של אמנות מודרנית. במובן זה – בא לקלל ויצא מברך –  מזכיר הספר את התערוכה הידועה ביותר לשמצה במאה ה- 20, הלא היא "אמנות מנוונת"  (Entartete Kunst) שהוצגה במינכן ב- 1937 תחת חסותם של היטלר וגבלס. מתוך כוונה להציג כל מה שמושחת, מנוון, סוטה ובעל טעם יהודי קיבצו הנאצים עבודות של מיטב האמנים המודרנים של המחצית הראשונה של המאה ה- 20: מאטיס, פיקאסו, קלה, מקס ארנסט, מונדריאן, בראק, דה קיריקו, בסך הכל 112 אמנים (רק ששה מתוכם יהודים). "אמנות מנוונת" נחשבה לכה לא מוסרית עד שילדים לא הורשו לצפות בה. אבל גם בלי ילדים צפו בה מעל שני מליון צופים, הרבה יותר ממספר האנשים שבאו לצפות בתערוכת האמנות המומלצת, האמנות שמטעם הרייך השלישי. למרבה האבסורד, וכמובן מבלי שמארגני התערוכה התכוונו לכך, תערוכת "אמנות מנוונת" היתה מחווה לאמנות מודרנית. למרבה האבסורד, הבחירה שלהם היתה מדויקת וכל האמנים המנוונים הם היום חלק מהקאנון של אמנות המאה ה- 20, ואפילו הקהל הרחב, שאינו רואה עצמו שותף להלכי רוח אוונגרדיים, מוצא עצמו עומד היום בתורים ארוכים לפני תערוכות של מאטיס ופיקאסו. מסננת הטעם המחמירה של קישון, אשר טעמו האמנותי נשאר אי שם ברנסנס, מקבילה בלא מעט מקרים לבחירה של "אמנות מנוונת" (מלבד שאגאל, אשר דווקא זוכה לאישורו). 

הפער בין האמנות המודרנית לקהל הרחב הוא עניין ראוי לדיון. ממה נובע הפער, מה מקורותיו הפסיכולוגיים, ההגותיים, האסתטיים וכו'. אבל לא מהספר של קישון תבוא הישועה. ייתכן שגם בארץ יימצאו לו קוראים, בדומה לקהל כותבי המכתבים שלו – "הגברת המשכילה מציריך" ו"האדון האקדמאי מדיסלדורף" (דיסלדורף באותיות לועזיות, כמובן) – ובכן, יתכבדו האדונים והגברות ויחליפו ביניהם דברי חידודין. אם הספר מבקש לפנות לקהל רחב יותר, צריכה להיות בו מידה של אחריות ביחס לעובדות, מהלכים, אפרט תיאורטי. לקרוא לדה קונינג "אחד המרחנים הכי פחות מוכשרים בעולם" רק מפני שאינו מצייר בסגנון הפיגורטיבי החביב על קישון נשמע כמו הפרה מוגזמת של כללי שיח התרבות. קישון מרבה לצטט (מחוץ לכל הקשר) מבקרי אמנות ואמנים, ומעתיק בהנאה משונה שמות של זרמים אמנותיים כאילו נורא מצחיק להגיד ברצף קוביזם, דאדא, פוטוריזם, פופ ארט וכו' (הכל באנגלית, שום מושג מהמושגים האלה הרי לא התאזרח בשפה העברית). מעבר לשיבושים האיומים ולחוסר הדיוק בעובדות, מבקש קישון לחשוף את הג'יבריש של שפת האמנות אבל למעשה חושף טינה עמוקה לכל מה שמריח אינטלקטואליות וחוסר הבנה עמוק ביחס למהלכים האותנטיים של האמנות. אם באמת ובתמים נדמה לו שעניינה המרכזי של אמנות המאה ה- 20 הוא אחיזת עיניים וקשירת קשר, ובכן, מדובר במקרה קיצוני של פרנויה משולבת במגלומניה. האמנות המודרנית אכן מתנהלת מאז תחילת המאה ה- 20 בדרך לא פשוטה, והיא ממאנת להתיישב בנוחיות בתוך הטעם המקובל, אבל למה קישון לוקח את זה כעלבון פרטי? אופיה הסרבני של האמנות מכתיב את הימנעותה מהמקום הנוח והמרופד. טעמו האמנותי של קישון נמשך למקום נוח כזה. זכותו. אלה הם בסך הכל הטעם שלו והמוגבלות שלו, ואלה אינם מספיקים כדי להעמיד אופוזיציה משמעותית.      

מודעות פרסומת

תגים: , , , , ,

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: