ברוס נאומן. "חומרי גלם", אולם הטורבינות, טייט מודרן, לונדון. מרץ 2005

 

 

בעבר (הלא מאוד רחוק) כשהיו מדברים על אמנות ומוזיקה הכוונה היתה לדימויי גיטרות ותווים בציורים של פיקסו ובראק, או לנסיונו המוזר וההירואי של קנדינסקי לתרגם חוויות מוזיקליות לצורות וצבעים.

האמנות העכשווית מציעה את הסאונד עצמו כחומר, ודוגמה קיצונית ומופלאה לסאונד כחומר הבלעדי של יצירת אמנות ניתן היה לראות השנה בטייט מודרן בלונדון. העבודה המרטיטה של ברוס נאומן, אמן אמריקאי אשר פעיל מאז שנות השישים, הוצגה באולם הטורבינות הענק של המוזיאון, והיתה מורכבת מקולאז' של קולות.  

זו היתה העבודה החמישית במסגרת פרויקט "יוניליבר" הממוקם באולם הכניסה של הטייט, ונדרשות כמה מילות הקדמה לפני שמגיעים לברוס נאומן

 

במאי 2000 נפתח הטייט מודרן לקהל. תחנת הכוח לשעבר שעל גדות התיימז (מול קתדרלת סנט פול) עברה הסבה דרמתית למוזיאון לאמנות עכשווית, בעיצובם המרשים של צמד האדריכלים השוויצרים הרצוג ודה מרון. מאז פתיחת המוזיאון, כך מדווחים לנו, בקרו בו למעלה מ- 20 מליון מבקרים, ואיזור שלם בלונדון, שהיה עד אז נידח יחסית, קם לתחייה. הטייט מודרן הפך לסניף העכשווי של הטייט הישן, שמעתה נקרא טייט בריטיין. במוזיאון שבע קומות, ולצד תערוכות מתחלפות מוצג שם אוסף המוזיאון לפי חלוקה תמטית ולא כרונולוגית, חידוש לא מבוטל בתחום המוזיאולוגיה.

אולם הכניסה למוזיאון שמר פחות או יותר על אופיו המקורי של מה שהיה אולם הטורבינות של תחנת הכוח – מבנה מלבני עצום ממדים (3300 מ"ר) ופתוח, אותו רואים מכל קומה של המוזיאון. (הד מסוים למבנה אפשר לראות בתחנת הכוח של חברת החשמל אצלנו ברדינג, אשר נבנתה בשנות השלושים על פי דגם של תחנות כוח שתכננו אדריכלים אנגליים). אולם הטורבינות של הטייט הפך לחלל תצוגה בפני עצמו – מדי עונה מציג שם אמן אחד, כל התצוגות ממומנות על ידי חברת הענק "יוניליבר", והפרויקטנקרא על שמה – סדרת "יוניליבר". הראשונה שהוזמנה להציג באולם הטורבינות היתה האמנית האמריקאית הותיקה והנערצת לואיז בורז'וא (ילידת 1911). היא תלתה מהגשר, הממוקם בערך באמצע האולם, עכביש ענק מברונזה. אחריה, בשנת 2001, הציג שם  הספרדי חואן מוניוז (אשר נפטר זמן קצר לאחר מכן, באותה שנה, בגיל 48): הדמויות היצוקות שלו הוחבאו במקומות שונים (בתקרה, בין הקורות, נוטות ליפול) וכל מפגש איתן היה מפתיע ומצמרר. אלה הן דמויות של גברים ונשים שגודלם כשני שליש מגודל אדם, מאוד ריאליסטיים אבל מוזרים, מוקטנים וגרוטסקיים, מעוררים רתיעה וחמלה כאחד.

 

בשנת 2002 היה זה אניש קאפור, אמן אנגלי ממוצא הודי, אשר העמיד פסל ענקי לכל אורכו של אולם הטורבינות – אובייקט אדום דמוי גרמופון, שהייתה לו גם נוכחות של פרח, אולי חצוצרה. הגרמופון הענק זכה לתואר (המפוקפק) של "הפסל הגדול ביותר בעולם". בשנת 2003 הקסים האמן הדני אולאפור אליאסון את הקהל עם "פרויקט מזג האוויר" שלו – האולם כולו הפך למעין אתר של ליקוי חמה. אליאסון צייר חצי עיגול, כיסה את התקרה במראה וכך הושלם חצי העיגול לשמש עגולה ענקית וזוהרת, אשר "זרחה" בקצה המרוחק של האולם ויצרה אווירה קסומה. הצופים נהרו בהמוניהם לחזות בפלא, חלקם השתרעו על גבם על הרצפה וצפו בליקוי השמש המלאכותי. אולם הטורבינות של המוזיאון הפך לאתר נוף.

 

הפרויקט האחרון עד כה בסדרת "יוניליבר" הוא העבודה של ברוס נאומן: עבודת סאונד נטולת כמעט כל נוכחות פיזית או ויזואלית. אין בה דימוי, אפילו לא מפוברק כמו במקרה של אליאסון, אפילו לא מסתתר כמו במקרה של חואן מוניוז.

כל אחת מהעבודות בסדרת "יוניליבר" התמודדה באופן כזה או אחר עם החלל העצום (אורכו 150 מ', רוחבו 22 מ') ועם הדרישה כן-או-לא לאמנות מונומנטלית. העבודה של ברוס נאומן היא אנטיתיזה לגרמופון העצום של אניש קאפור, אבל היא גם המשך שלו: ברוס נאומן מעניק לחלל את הסאונד שהגרמופון הדומם רק רמז עליו. הפסל הגדול בעולם היה מיכל ענק שאצר בתוכו פוטנציאל של קול, מוזיקה, נהמה. ברוס נאומן מוותר על המיכל הצורני, מוותר על חומר ודימוי, וממלא את החלל בסאונד.

 

העבודה שלו נקראת "חומרי גלם" והיא מורכבת מעשרים ושתיים תחנות סאונד אשר בוקעות מזוגות רמקולים הממוקמים אלה מול אלה, משני צידי האולם הגדול. החוויה הראשונית, עם הכניסה למוזיאון, היא של המולה, רעש עמום שקשה להבין מאיפה הוא נובע וממה הוא מורכב. רק כשמתחילים להתקדם לאורך קירות האולם נתקלים ברמקולים, ובהדרגה מתחילים הקולות להתבהר. אלה קולות של גברים, נשים וילדים אשר ממלמלים, צועקים, לוחשים או מדקלמים בטון של קריינים. למעשה אלה הם קולות הלקוחים מעבודות קודמות של ברוס נאומן, מארבעה עשורים של יצירה. בעבודות המקוריות הסאונד היה חלק מעבודות וידאו, הפעם נאומן ויתר על וידאו, ועל דימוי. למעשה הוא יצר לעצמו רטרוספקטיבה של סאונד בלבד.

 

 

עבור קהל שמכיר את העבודות של נאומן, תחנות הסאונד הן מפגש עם חומרים מוכרים אשר הוצאו מהקשרן המקורי והם מוצגים עכשו באופן עצמאי. עבור קהל שאינו מכיר, זוהי חוויה רבת עוצמה של מפגש עם הקול האנושי על גווניו.

באחת התחנות אפשר לשמוע, למשל –  

I'll talk, you'll listen, you'll talk, they'll listen, you'll talk, I'll listen  וכו' וכו', פעם בקול גברי ופעם בקול נשי, דרך כל אפשרויות ההטייה של חלקי המשפט.

ובהמשך: Live and Die, Sleep and Die, Eat and Die , שורה ארוכה של פעלים אשר לכולם מצטרף הפועל "למות".

או קול של גבר מתנשף וצועק: work, work, work.

בתחנה אחת שומעים קול נשי מונה מספרים וקול גברי מוסיף מילה או משפט אחרי כל מספר (3. אמת

4. אור 5. כיסוי 6. כאב 7. תשוקה 8. צורך 9. חברת אנשים 10. שום דבר …). הטון רשמי, טון של קריינים, והדקלומים מצטרפים למין קטלוג מופרך של מילים שהן מלאות משמעות וחסרות משמעות בעת ובעונה אחת.

דיאלוג בין גבר לאישה חוזר בלא מעט תחנות, ולא פעם זה נשמע כמו תקליט של לימוד שפה שבו מתרגלים אפשרויות דקדוקיות:

אני הייתי ילד טוב, את היית ילדה טובה, אני הייתי ילד רע, את היית ילדה רעה, אנחנו היינו ילדים טובים וכן הלאה.

וישנו פתאם קול מתוק של ילד קטן, ואחריו קול של אישה באיטלקית, ולא רחוק משם קול גברי אשר חוזר בטון חסר סבלנות:ok ok ok ok , וקול גברי אחר אשר צועק בחזרה אינסופית: thank you thank you thank you.

 

ודוגמה נוספת: באחת מעבודות הוידאו הידועות של נאומן ("shit in your hat", משנת 1990) רואים בחורה המנסה לבצע תנועות בפנטומימה לפי הוראות שמשמיע קולו של גבר. זה נשמע בערך כך: שימי את כובעך על השולחן, שימי את כובעך על ראשך, שימי את ראשך בתוך ידך, שימי את כובעך על ראשך ואת ראשך בתוך ידך וכו'.  ההוראות הולכות ומסתבכות, your hat ו- your hand ו-in your lap הולכים ומשתרגים אחד בתוך השני, והבחורה מתפתלת בניסיון ליישם את ההוראות המילוליות. בתערוכה באולם הטורבינות בטייט שמעו רק את הסאונד של העבודה, ללא הדימוי: כאמור, למי שמכיר את העבודה בגירסת הוידאו זה היה מעט משונה, אבל מהר מאוד הסתבר שאפשר לוותר על ההתנייה של קול המלווה בדימוי. בקלות אפשר היה להרגיש איך המילים מתפתלות אחת בתוך השנייה, בקלות אפשר היה לדמיין את התסבוכת הגופנית שמייצרות ההוראות המילוליות.

 

קולאז' הקולות הצטרף להמולה אנושית מצחיקה ונוגעת ללב, בליל של צעקות ושיחות ואמירות שהוא בודאי אבסורדי אבל גם מעביר תחושה של דחיפות, אפילו נואשות. הכל הסתכם לקריאה להקשבה, לתשומת לב. תקשיבו לנו, אמרו הקולות בכל מיני דרכים וצורות. כמובן, נדרשה הקפדה טכנית גדולה כדי שחלוקת הסאונד תתפזר באופן נכון על פני החלל הגדול. בשום מקום על פני השטח לא היה מקום ריק מקול: בכל נקודה נתונה אפשר היה לשמוע או את הסאונד הנקי של אחת התחנות או את הבליל של שתי תחנות סמוכות. התחושה היתה שנאומן מפסל את הסאונד בתוך החלל, לש אותו כך שהצופה עובר מתחנות של הקשבה ממוקדת דרך איזורים של רעש עמום עד לתחנה הבאה של קליטה ממוקדת. אפשר היה לדמיין את הסאונד כמו גוש של חומר, או כמו כתם צבע: לפעמים דחוס וסמיך, לפעמים נוזלי או אוורירי.

 

ברוס נאומן הציע לקהל בטייט מודרן מסע לאורך קולות אנושיים. ומכיוון שלעבודות באולם הטורבינות יש נוכחות רבת עוצמה, והן מוטבעות בזיכרון, נדמה שהן ממשיכות להתקיים בצורה זו או אחרת מפרויקט לפרויקט. הסאונד של ברוס נאומן יכול היה לבקוע מתוך הגרמופון האדום של אניש קאפור, או מתוך דמויות האדם המוקטנות של חואן מוניוז. החוויה האנושית, העמוקה והמרגשת שהוא הציע יכולה היתה להיות גם תשובה לחוויה המטפיזית שהציע ליקוי החמה המפואר והמלאכותי של אולפור אליאסון.

 

 

 

תגים: , , , , , ,

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: