Archive for 16th ב-יוני, 2008

הילה לביב, נעם צוקר. סדנאות האמנים בתל אביב. מרץ 2005

יוני 16, 2008

הילה לביב היא בוגרת המדרשה מלפני שלוש שנים, נעם צוקר סיימה את בצלאל לפני שנה. צעירות. רעננות. נכנסות לעולם האמנות בצעדים קלילים ועדינים. הטון שלהן מינורי אבל ממזרי, שנון. החיבור ביניהן (שתי תערוכות יחיד החולקות חלל אחד) מדגיש את המשותף: שמינית קריצה, ווליום נמוך, לא בלתי מודע לערכו.

 

הילה לביב בסדנאות האמנים

 

הילה לביב, הותיקה יחסית מבין השתיים, כבר הציגה במספר תערוכות. הבולטות בהן – אירוני לדבר על בולטות ביחס לאמנות שלה, הבלתי בולטת בעליל – היו בגלריה של המדרשה בתל אביב ובחלל של דביר ביפו. אי בולטות, מין נחבאות אל הכלים, נוכחות שעל סף האפס, ואז, בהפתעה, פיוטיות ענוגה – אלה המאפיינים העיקריים של האמנות שלה. נכנסים לסדנאות האמנים וכמעט צריך לחפש אותה. איפה התערוכה? הנה היא: בחלל הכניסה משתלשלים מלמעלה סרטי נייר דקיקים ושחורים, מחוברים בפסי סלוטייפ שקופים. על שני קירות מופיעים קוים בירקרק ולבן, צבועים על הקיר אבל מאד חוורים, מתגלים בהדרגה. בחלל האחורי של הגלריה קשורים לתקרה חוטים ומהם משתלשלות שרשראות נייר, דקיקות וצבעוניות, מעין שרשראות לסוכה או קישוטי מסיבה, אבל במצב אנורקטי קיצוני, לאחר צום ודילול. התערוכה מתרחשת למעלה, באוויר, או שהיא מתמזגת בקירות. קשה לתאר עד כמה כל זה אוורירי. מרחף. לא בומבסטי. לא זחוח דעת ולא טווסי. אין לטעות: לא מדובר בחיפוף, ולא באמנות כבדרך אגב, אם כי האיכויות הן בבירור של משהו שניטלה ממנו ה"אמנותיות", משהו שמנסה להיות אמנות ללא נוכחות נראית לעין של הכשרה אמנותית או של מיומנות טכנית, בודאי ללא השקעה כספית, ברקים ורעמים. להיות הכי פחות "אמנות", ובכל זאת להיות רק אמנות. לא שום דבר אחר.  

 

הילה לביב 

 

החלל של סדנאות האמנים אוצר בתוכו כבר מספר זכרונות מינימליסטיים-פיוטיים בכיוון הזה,  והזיכרון הבולט בהקשר זה הוא התערוכה של אנג'לה קליין שהוצגה שם בשנה שעברה – וילון מחוטי זהב, צירי מחוגה ענקית, סרטי צבע שהתייבש וקולף. גם העבודות של אנג'לה קליין מתנהלות על קו תפר דק מן הדקים שבין להיות או לא להיות, ומחייבות הקשבה מיוחדת מצידו של הצופה. הפלא הוא שאחרי שמתרגלים לעבודות, או מזהים ומפנימים את האיכויות המיוחדות שלהן, אפשר כמעט לדבר על בארוקיות בנטיפי הנייר הצבעוניים של הילה לביב, או להבין איך אנג'לה קליין מתלוננת על עומס בתצוגה של בקושי חמישה אובייקטים בחלל הגדול של הסדנאות. מרגע שנשאבים לשפה האמנותית הזאת, לאיזור הדמדומים הגבולי שעל סף ההתאיידות, עם חוקי הדיאטה החמורים שלו, הסחף הוא בלתי נמנע. הנחות היסוד האסתטיות הופכות להיות אתיות. אפשר להיזכר בג'קומטי היושב בחדרו במלון בז'נבה, בשנות המלחמה, ומייצר מגבס פסלוני אדם זעירים, אשר הולכים ומתמעטים בין אצבעותיו, הולכים ונמוגים עד שאחיו דייגו (כך מספרת האגדה) שולף את המעט שנשאר, רגע לפני שזה אבק, ומציל אותם מאיון מוחלט. מעט ופשוט זה המון.

 

 

 הילה לביב בסדנאות האמנים

 

נעם צוקר מציגה עבודות שהן המשך של תערוכת הגמר שלה בבצלאל בקיץ שעבר. בבצלאל היא העמידה שולחנות ועליהם אובייקטים קטנים מקלקר, מצופים בגבס וצבועים בשלל צבעים, מתוקים ועזים. הפסלים הקטנים, בעלי הצורות האמורפיות, שיקפו ניסיון לייצר פיסול טהור, פיסול שאיננו חלק ממיצב, מעין אקט של "חזרה לפיסול". מצד שני, הם היו אובייקטים משעשעים, קצת "מכוערים", כלומר לא אנינים ורציניים, לא כאלה שאפשר לבנות עליהם מניפסט פיסול. בסדנאות האמנים עומדים עכשיו שבעה שולחנות עץ נמוכים, ועליהם מונחים האובייקטים הנעים בגודלם בין קטנטנים לקטנים ובינוניים. הם עשויים בדרך כלל מפוליאוריטן מוקצף, מיציקות גבס או חומר קרמי. אובייקטים מוזרים – חלקם נראים כמו נקניקיות(חומות ובהחלט גם די דוחות), חלקם מזכירים אברי גוף – אברי מין גבריים, אם כבר –  אבל בקלות הם יכולים להיות גם כדורי גלידה או הררי קצפת או פירות מיובשים ומצומקים. אוכל ומין, גועל נפש ומתיקות, הפרשות ופליטות, ורדרד-צהבהב, אדום, שחור וירקרק, אסתטיקה מעוכה, מרוחה, אמורפית וזולגת. "להחזיק צמר גפן בפה", קוראת נעם צוקר לתערוכה שלה ואם לתרגם את התחושה הזאת לאמנות, הרי שמדובר במשהו נוזלי ומתמוסס, משהו שלא אמור בכלל להחזיק צורה, ומשאיר אחריו טעם של מתוק מדי.

 

 

הנוכחות הביזארית על גבול המבוכה שמותירים האובייקטים מזכירה את הפסלים הגדולים של איתן בן משה, שהוצגו לאחרונה בסניף בנק הפועלים ברח' הרצל, על תקן של בדיחה ענקית או מעשה התאבדות פנטסטי או בדיקה רצינית של משהו – או כל האופציות ביחד. פסלי הפוליאסטר הצבועים (והגדולים) של בן משה הציעו אף הם אסתטיקה של פיסול אמורפי שהפך לשם נרדף לטעם רע או לפיסול של חובבים. הפסלים שלו התחככו במפורש עם פיסול חוצות או פיסול במרחב הציבורי, בעוד האובייקטים הקטנים של נעם צוקר מתייחסים יותר לפיסול סלוני, כמעט פסלונים לויטרינה. בכל מקרה, שניהם, בן משה וצוקר,  מבקשים לגעת באיכות המסוימת הזאת, נחותה אך מושכת: פיסול דקורטיבי, מופשט עם קונוטציות אורגניות, אמנות שנהוג לומר עליה את משפט המחץ הקטלני של אמנות מודרנית/מופשטת – "כל אחד יכול לראות כאן מה שהוא רוצה".

 

 

הקלילות שעל פני השטח מתעתעת, כמובן. הפסלונים שעל סף נזילה, כמו מגזרות הנייר של הילה לביב, שעל סף נמוגות, מציעים אופצית התבוננות אחרת, לא מיידית ולא עם אפקט ישיר, ולא עם קריאה חד משמעית. למרות הניסיון של שתי האמניות – כל אחת בדרכה – להתנהל במין טריטוריה ספק-אמנותית, שתיהן עושות מאד אמנות, מאד בתוך שיח האמנות, ומאד מתוך התדיינות עם מקומה/מעמדה/נוכחותה/ נראותה של אמנות. החיבור היפה והלא מובן מאליו שבין נעם צוקר להילה לביב מפנה את תשומת הלב לכיוון שטוב להיווכח שגם הוא קיים – לא הכל הולך על שרירים וקול תרועה רמה. יש דיבור אחר.    

מודעות פרסומת

שי איגנץ, מיכאל. גלריה רוזנפלד. אוצרת: דגנית ברסט. מרץ 2005

יוני 16, 2008

שי איגנץ מצלם גברים בבתיהם. הצילום שלו ישיר, הגברים משתפים פעולה. הוא נתקל בהם באתרי הכרויות באינטרנט, קובע פגישה, מגיע אליהם הביתה, והצילומים מצולמים בדרך כלל במפגש הראשון והיחיד. התערוכה היא המשך מרוחק לצילומי גן העצמאות שלו, והמשך ישיר לעבודת הוידאו המקסימה שהציג ברוזנפלד לפני שנה – "ניסים". ניסים היה גבר שרקד במשך דקה לצלילי מוזיקה ערבית במרחב הקטן שבין סלון ביתו למטבח, מודע לגמרי למצלמה ומתענג עליה, ושקוע לגמרי בעצמו. "מיכאל" הוא גבר מבוגר יותר וגם הוא רוקד בביתו לצלילי מוזיקה, לעיתים בעירום ולעיתים בלבוש לבן, בתנועות שמזכירות טאי צ'י. הריקוד שלו מוצג  על גבי שישה מוניטורים מיניאטוריים, מה שהופך את ההתבוננות לחוויה של תאי הצצה, ולחילופין לצפייה בקישוטים על הקיר. בקומה העליונה של הגלריה מוצגים הצילומים – עשרים צילומים בפורמט אחיד. כל גבר והחדר שלו, כל אחד והמבט שלו, או המיטה שלו, העירום או הכמעט עירום שלו, החיוך, ההתרסה או הפלירטוט עם המצלמה. באמצע כל האינטימיות הקרובה והמיוזעת הזאת, ישירה להביך, שתל שי איגנץ צילום נפלא של בתי מגורים, גבוהי קומה וצפופים, בשכונת מגורים כלשהי. שעת דמדומים מלנכולית, עוד לא ערב, רק בדירה אחת דולק אור, שהופך למין כתם בוהק של אש. הכי סטנדרטי – חניה, דשא, מרפסות, לא ממש מטופח ולא ממש מוזנח, הכי באמצע. אבל הדירה העולה באש ממגנטת אליה את המבט, מציתה את האפרוריות והופכת את השכונה כולה לזירת פשע, לאתר סכנה. הכל יכול לקרות כאן, מכל דירה יכולים לצוץ מיכאל או ניסים או הבחור עם התחתונים האדומים וזר פרחי הפלסטיק על הראש והחיוך המתגרה. גן העצמאות זה כאן.   

האשכנזים. הגלריה של המדרשה בתל אביב. אוצר: דורון רבינא. פברואר 2004

יוני 16, 2008

  

מסוג התערוכות ששמן בלבד מספיק. כהצעה למחשבה, כדי להעביר בראש מועמדים אפשריים, כדי לנהל איתה ויכוח. דורון רבינא מציע להתבונן על מה שבדרך כלל הוא המובן מאליו ולכן אינו נושא לדיון. בעוד כל איזכור של מזרחי ומזרחיות נטען אוטומטית בפוליטיות, טוען רבינא, האשכנזיות נשארה שקופה ולא מטופלת. הוא בחר בעבודות של עשרה אמנים כדי להוציא את האשכנזים אל האור: העבודות של מיכל נאמן הן מן הסתם עבודות מפתח בהקשר זה – המילה אשכנזי כתובה בלועזית ומתפצלת לאשכ + נאצים. צילומו הבלתי נשכח של שמחה שירמן של ידי אמו חותכות דג ("גפילטע פיש") הופך בהקשר זה לאיקונה של אשכנזיות. שאר העבודות נענות באופן מאד רופף, בעקיפין ובמרומז, להצעת הנושא. בובת יהודי גלותי של זויה צ'רקסקי, שני ציורים גדולים של גרבוז העוסקים בגורל היהודי ובתרבות הישראלית, כלי פורצלן לבן של גרשוני. כאמור, הצעה למחשבה ולויכוח.

יעקב דורצ'ין, "מוצא אל הים" (ב). זמן לאמנות. אוצר: גדעון עפרת. פברואר 2004

יוני 16, 2008

 

 

ב- 1989 העמיד דורצ'ין בגלריה גורדון את "מוצא אל הים" – מסה אדירה של לוחות ברזל חלודים, תלויים על הקיר – אחד הפסלים הבלתי נשכחים שלו. עכשו, מקץ חמש עשרה שנה, הוא חוזר לאותה כותרת, הלקוחה משיר של ויזלטיר, אבל מכיוון אחר. בקומה השנייה של "זמן לאמנות" נמתחות שתי קורות פלדה, 10 מ' אורכה של כל אחת. אלה הם שני קירות נמוכים אשר מונחים זה מול זה בשני קוים ישרים ולא מקבילים, מנוסרים (פעם למעלה, פעם למטה) בקו גלי, ולרגעים הם נראים כמו שתי חומות ברזל, לרגעים כמו שתי כונניות ארוכות עד מאד, שמתפקדות גם כספסלים. לרגעים הם נראים כמו שפת ים. עוד פרק מפואר במהלך הפיסולי של דורצ'ין, אשר הפעם יוצא עם ניואנס מינימלי מתמיד, מתומצת ומהודק במיוחד. ובאופן מעורר השתאות – התוצאה חמורה ורכה, נחרצת ומכמירת לב בעת ובעונה אחת. 

גינת מחמד. מרכז ההנצחה, קרית טבעון. אוצרת: אסתי רשף. מרץ 2004

יוני 16, 2008

 

אתי אברג'ל, גליה אורי, גל וינשטיין, סימה מאיר, יהודית מצקל, רותי רביב, יעל רובין, דן רייזנר.  

 

גינת מחמד היא תערוכה קבוצתית קטנה ומקסימה, שנקודת המוצא שלה נובעת מעולם הגינות והגינון של קרית טבעון, אבל בחן של גינת בית צנועה היא חורגת מהמקומי במובן המצומצם של המילה ונוגעת במהות ישראלית רחבה יותר: השאיפה לגינה קטנה, הכמיהה לבית צמוד קרקע ופיסת אדמה. במובן זה מצטרפת התערוכה למגמה שצוברת תאוצה סביב עניין גובר והולך בגינון, נוי, חצרות אחוריות וגינות צבוריות. התערוכה הגדולה שנערכה בעניין זה היתה "ברשות הרבים" שאצרו יעל מוריה וסיגל בר-ניר בביתן הלנה רובינשטיין בשנה שעברה, תערוכה שעסקה בכתמי הירוק בתל אביב. פחות או יותר במקביל הוצגה בגלריה של בית האדריכל ביפו תערוכה בשם "ו(גינה)", שבה העמידו אדריכלי הנוף צופית טובי ועמי צרויה מיצב בהשראת הגינה של הבית המשותף. אסתי רשף, האוצרת של מרכז ההנצחה בקרית טבעון, יוצאת מתוך מציאות שונה מעט: קרית טבעון הוקמה כעיר גנים ולעין המתבונן מבחוץ היא נראית עד היום כמקום קסום במיוחד, טובל בירק, וכמו אחד מאחרוני המקומות הירוקים הלא נגועים ולא מקולקלים. מסתבר שאנשי המקום רואים את הדברים אחרת וחלקם מבכים את השינויים במקום אשר כוללים הופעתו של טיפוס גנים מסוג אחר, ראוותני יותר ופחות קשוב לסביבה הטבעית.

על רקע זה צמחה "גינת מחמד". אבל האמנים המשתתפים בתערוכה חיים ברובם בעיר, רק אחת חיה בקיבוץ, ואחרת היא ילידת קרית טבעון, וכולם מציגים אסתטיקה ישראלית של מקומות שהתרחקו מהטבע "הטבעי" והם משקפים כמיהה (רומנטית, סנטימנטלית, אקולוגית, אקלקטית, משועשעת, משהו מכל אלה) לירוק, לדגימה של טבע ליד הבית.  

 

על הקיר מחוץ לגלריה, במבואה, תלויה מזרקה של סימה מאיר, עשויה מחומר פלסטי ומעוצבת בצורת ראש אריה אשר מפיו מטפטפים מים. המזרקה מכוסה באיקסים קטנים המצוירים בטוש ויוצרים מראית עין של רקמה, והיא חלק מסדרה הנקראת "גן עדן". עדיין מחוץ לגלריה, ליד דלת הכניסה, תלויים שני תצלומי צבע גדולים של יהודית מצקל אשר מצלמת עצי בונזאי. בין המזרקה הנוטפת מים מפי האריה, באווירת גן עדן סינתטית, לבין הבונזאי הננסי שנתפש כסמן מובהק של ביות הטבע ושל מזעור החוץ לתוך ממדי הבית והחצר, נמתחת התערוכה: השאיפה להפוך את חלקת האדמה הביתית לגן עדן קטן, התשוקה לפיסת טבע ליד הבית.

 

בכניסה לגלריה מונח מוניטור ובו תיעוד הגינה של רותי רביב, אשר במהלך שלוש שנים הפכה את גינת הבית שלה ברמת השרון לעבודת אמנות המורכבת מסידור של אבנים, עלים וזרדים, פרחים שקמלו, שבילים, גדר חיה, גזעים וגבעולים. בעמלנות מהסוג שמעלה באוב שיעורי מלאכה וחוגים של ריפוי בעיסוק הפכה הגינה לזירה של פעילות לקטנית ויצירתית המחקה פרקטיקות נשיות של סידור, ארגון, איסוף וניקוי. הצילום המתועד בוידאו הוא הד רחוק של הגינה עצמה, אבל התמונות המתחלפות על המסך מחדדות אנלוגיה משעשעת לתערוכה עצמה: התערוכה עצמה (כל תערוכה), ולמעשה האקט האוצרותי עצמו, באשר הוא, כסוג של סידור גינה – איסוף עבודות, התאמה ביניהן, ארגונן בתוך חלל הגלריה, להשאיר מרחב מחייה לזה ולא להאפיל על ההוא, האוצרות כסוג של עבודת גינון שבסופה אמור חלל הגלריה להפוך למרחב מקושט… מה גם שלפחות שלוש עבודות בתערוכה (של דני רייזנר, של גל וינשטיין ושל סימה מאיר) דורשות טיפול סדיר של השקיה ואוורור. פעולת האוצרות צוברת תוקף כאקט של גננות דרך העבודות שמלכתחילה מספחות לעצמן איכויות של קישוטי גינה.   

 

התחושה היא שמעל העבודות כולן שפוך חיוך קטן, כאילו הן מתמסרות לנסיון החתרני להפוך את האמנות ללא יותר מאשר קישוטים אוצרותיים. יעל רובין מאמצת שפה של תפאורה במתנ"ס. עבודה אחת שלה עשויה מקרטון ביצוע ובנויה כחצר עם שיח דקל קטן, טפטפות השקיה, ודמות של אשה, מצולמת וגזורה, אשר רוכנת לאדמה. הדמות הזאת משלימה את מימד התפאורה של פנטזיה על מזרחיות עם דקל וכדי חרס גדולים, אשר משתבשת לבסוף למין בלגן דהוי וחסר מיקוד. הצבה קטנה אחרת נקראת "נענע" והיא בנויה מצילומים של גינה קטנטונת הצמודה לקיר של בית. הצילומים גזורים ויוצרים העמדה תלת ממדית של גינה מוקפת בגדר, סמוכה לדירת שיכון, ובתוך פיסת האדמה הקטנה מבצבצים עלי נענע. בסמוך להם העמידה יעל רובין מיצב של קישוטי גינה, אף הוא בנוי מצילומים גזורים ומודבקים (הפעם על לוחות MDF): גמד גינה קטן, ברווז פלסטיק, שיח צבר בתוך פחית ושיח גרניום עם פרחים אדומים. ההצבות מצטברות לאסתטיקה של שכונות "בנה ביתך", משהו שבין דלות החומר לפנטזיה על גן טרופי.  

בין גמד הגינה ושיח הצבר מופיע, כאמור, גם שיח גרניום עם פרחים אדומים, שיח של גינות אחוריות, שכבר יצא מאופנת הגינון אבל הוא עדיין שורד, ומולו באלכסון תלוי על הקיר גרניום נוסף, הפעם מצויר בשמן על בד.  זהו ציור קטן של גליה אורי, מצויר בריאליזם עדין, גרניום אדום שתופש את מרבית שטח הציור ומסתיר חצר, בית, עץ. בהקשר זה, מעצם האמירה "גרניום" נוצר מאליו החיבור ל"גרניום" של רפי לביא, אשר הופיע בעבודות שלו בהתחלה כצילום (מתוך לוח שנה, בכלל גרניום בספרד) ואחר כך כמילה החוזרת על עצמה עד שהיא הופכת למין מנטרה ישראלית. ומכיוון שכבר נוצרה הליכה בתוך גן האמנות הישראלית, מאליו נוצר הקישור לציורי הצברים של עסאם אבו שקרה, מי שהפקיע את הצבר ממונופול הישראליות והדגים באופן מטלטל שלדימוי הזה יש סדר יום אחר, לא רק של צברינו החמודים והעוקצניים.

בערוגה של התערוכה מופיע עכשו מעין עציץ בטון של דני רייזנר ובתוכו שתול שיח קטן. העציץ נראה קצת כמו מצבה, הבטון כבר שחוק בקצוות, עלים הצטברו סביב השיח ועל הכל שוריםירוק מאובק, הזנחה קלה וצבעוניות דהויה. בהמשך, מול צילומי בונזאי נוספים של יהודית מצקל עומד דגם של גל וינשטיין לפסל כיכר, ובמרכזו נטוע, לא ייאמן, זית בונזאי אמיתי, חי ונושם. זוהי יציקת בטון של פיצה, חתוכה לשש חתיכות, למעלה מפוזרות אבנים על תקן של זיתים, והזית הננסי מעניק ל"פיאצה-פיצה" מימד פארודי ביחס לאסתטיקת עצי הזית השחוקה, ביחס לאתרי הנצחה ואותנטיות סינתטית, מיכנית.  

בינתיים הגלריה מתעקלת ולקראת סופה מוצבות עבודות מרשימות, מקוריות ומרגשות של סימה מאיר ושל אתי אברג'יל. סימה מאיר תלתה על הקיר שורות של קופסאות אריזה מקרטון, אשר בתוך כל אחת מהן מודבקות אבנים קטנות היוצרות בחלקן דגם קישוטי ובחלקן מכילות בדל ציטוט  (כמו "עץ הרימון נתן"). התיבות הפתוחות יוצרות על הקיר מעין טקסט מפוזר, עם נוכחות ברורה של שבילים, ערוגות, סימונים, קישוטים, משהו שנע בין הארכיאולוגי לקיטשי, סוחף אליו את הכיתוב המסחרי שעל הקופסאות, וגם את הנוכחות נטולת כל הצטעצעות של הקרטון החשוף.  

המיצב של אתי אברג'יל "אטיוד בחורף" עוצר נשימה. אלה הן רקפות ענק אשר צומחות מתוך בצלים חומים המונחים על הרצפה, רקפות במצבי סגירות ופריחה משתנים, אשר צומחות עד לתקרה ומתלפפות בחלקן על השלד של המבנה. הבצלים בנויים מפקעות של בגדים ישנים אשר מכוסות בנייר סלוטייפ חום, וכשהן צבועות בלבן אלה הם כמובן סלעים. הגבעולים מלופפים באיזולירבנד ירוק, ועלי הכותרת מכילים מדי פעם נגיעות צבעוניות מסעירות של סגול וצהוב. זהו מיצב עשיר ומפעים, הדימוי של הרקפות הלבנות פגיע ושובה לב ומזכיר לא רק שירי ילדות ("מתחת לסלע…") אלא גם את "ח"י רקפות" של גרשוני משנות השמונים, ולפני שמספיקים להכיל את כל ההקשרים מסתבר שאתי אברג'יל אכן העמידה 18 רקפות. כמחווה מרומזת אך מפורשת לגרשוני. ערוגת האמנות הישראלית מעמיקה את ההסתעפויות שלה, הקישוטים האוצרותיים של התערוכה חוזרים להיות יצירות אמנות נפלאות, כל אחת בפני עצמה, וכולן יחד.

 

 

גלעד אופיר, באופן שאינו ניתן לצמצום. סדנאות האמנים בתל אביב. ינואר 2004

יוני 16, 2008

 

  זוהי תערוכה ראשונה עם תצלומי צבע של גלעד אופיר, אחד המנסחים הבולטים של הצילום התיעודי-ביקורתי בארץ. הצבע מזניק את הצילומים החדשים, אבל לא באמת מכניס בהם שמחת חיים. המבט של גלעד אופיר משוטט על פני חזיתות מבנים בתל אביב, ללא אנשים, דרום העיר אפורה ומתפוררת, ללא נוסטלגיה או סנטימנטליות, גם בצבע נשמרת החומרה הבסיסית של המצלמה שלו. מול דרום העיר המתקלפת מוצגים צילומי מקומות שצומחים מתוך מציאות צרכנית, כמו-אמריקאית ומאד סינתטית – שלטים בלועזית ובעברית, רעש צבעוני שמייצר המולה ללא שמחה. התלייה המגוונת – פורמטים שונים, הדפסה של מספר דימויים על גליל נייר ארוך פנורמי – ממקדת את אחת הבעיות האקוטיות של הצילום העכשווי: התחושה שדימוי אחד לבד, למען השם, איננו מעז, ובצדק. הוא זקוק לתמיכה של סדרה, לגודל של הדפסה, לתלייה ולהצבה כדי להתגבר על הרוויה העצומה בדימויים מצולמים.

גיורא ברגל, שארית הפליטה. תיאטרון תמונע. אוצרת: מרב שין בן-אלון. ספטמבר 2004

יוני 16, 2008

 

גיורא ברגל הוא האמן הגבר הראשון המציג בעונת התערוכות הנוכחית בתיאטרון תמונע, לאחר שורה של ארבע נשים אמניות שהוזמנו לשם על ידי האוצרת. ברגל בנה מבנה גדול מעץ, משהו שעשוי להזכיר מגלשה, מגלשה-מפלצת שמתוך הלוע שלה נשפך החוצה יצור גדול, שעיר ומגעיל למדי. יש לו זרועות שחורות, מעין זרועות תמנון, וגם משהו שנראה כמו איבר גוף אדמדם, אין אפילו חשק להתעסק בניחושים איזה איבר זה אמור להיות. אחרי שעוברים את המבנה המסיבי הזה, שכולו פליטה ושפיכה ומוגזמות ופאתוס, והוא מזכיר במובן מסוים את פסל "הגולם" (הידוע בכינויו "המפלצת") של ניקי דה סנט פאל בירושלים, מגיעים לשני ציורים מקסימים, מצוירים בסגנון הריאליסטי המיוחד של ברגל – גבר לבוש חליפה, ללא ראש, וגבר שני, בקושי ניתן לזיהוי, שצמחיה ירוקה מכסה אותו. תשובה גברית מודעת לעצמה לאמנות בזמן נשים.