הלכות שכנים, פרק א'. המרכז לאמנות דיגיטלית, חולון. ינואר 2004

 

אוצרים: גלית אילת, סטפני בן זקן, איל דנון

 

 

המרכז לאמנות דיגיטלית בחולון הוא מקום מאד מפתיע על מפת האמנות הישראלית, מין פלא קטן ולא מובן. הוא ממוקם במבנה של בית ספר לשעבר, שאולי בגלגולו החינוכי היה צפוד וקסרקטיני, אבל בגלגול משכן האמנות הנוכחי שלו הוא מזכיר חצר קיבוץ, עם משטחים מרוצפים, צמחיה ומסלול הליכה נעים אשר מעביר את הצופה בנינוחות בין חדרים, מרתפים ושאר חללי תצוגה שבהם מוצגים כרגע אמנים מהארץ ומחו"ל. ואי אפשר שלא להזכיר את ההקשר הרחב: בית הספר לשעבר נמצא בקצה איזור התעשייה של חולון, מולו שורה של שיכונים, לא רחוק משם חורשת אקליפטוסים דלילה ובקצה הרחוב פינת חי קטנה לילדים, מין כמוסה של ישראליות בנאלית שהצטופפה לה בתוך רדיוס של כמה מאות מטרים, ודווקא שם, בתוך כל זה, המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית. מתנהל לו ביעילות ובצניעות, כאילו ככה מתנהלים דברים בדרך כלל אצלנו. לפני כחודש נפתח פרק א' של "הלכות שכנים", תערוכה אשר מכילה 15 תצוגות של עבודות וידאו ומחשב, מיצבים וצילומים, ואשר אמורה להתפרס על פני שנה, בשלושה פרקים, מלווה בהרצאות, סדנאות, שיחות ומפגשים עם יוצרים.

לא בהיקף של "ארט פוקוס", ובודאי ללא מימד התקשורתיות של אירוע האמנות שזה עתה ננעל בירושלים, ובכל זאת, "הלכות שכנים" הוא אירוע בעל גוון בינלאומי, ובהחלט חלק מסדר יום תרבותי-פוליטי שאותו מנווט המרכז לאמנות דיגיטלית. ההשוואה ל"ארט פוקוס" נדמית ברגע הראשון גדולה מדי על "הלכות שכנים" אבל למרבה הפלא היא פועלת דווקא לטובת החולוניות החילונית: סתם חולון ולא ירושלים, סתם בית ספר לשעבר ולא בית כלא לשעבר, אמנות בתוך מבנה שאינו כופה את עצמו ואינו מעמיס על הצופה משקל יתר של משק כנפי היסטוריה. התערוכה מציעה התנהלות נינוחה ויחד עם זאת דינמית, ועצם קיומה כחלק מסדרת אירועים, עם מספר אוצרים ואוצרי משנה, פרויקטים מתמשכים, שיתוף פעולה עם כל מיני גורמים, בארץ ובחו"ל, שליחת זרועות לעולם ולאו דווקא למרכזים הצפויים והמוכרים – כל זה מציע מבנה לא פירמידלי אלא מעין גוף רב זרועי שמתפתח לרוחב ולעומק.

התערוכה נפתחת בתצוגה של אמנים תורכיים –  "לשוטט באיסטנבול, רשמים מן הבידוד" – אשר מדגימה את האפשרויות הגלומות באמנות של שכנים. עבודות וידאו, קומיקס, צילומים וטקסטים, אשר דרכן אפשר להתרשם מסצנה אמנותית שנלחמת על ייחוד, קול וניווט בין המקומי לאופנתי. התערוכות האחרות מתפרסות באופן לא רציף על פני מספר חללים, וביניהן מספר עבודות מחשב אשר בלית ברירה יש להודות במינוריות שלהן – אולי תוצאה של פורמט מסך המחשב, אולי בגלל הפעלתן המזכירה משחקי מחשב. בין עבודות המחשב אפשר לציין לטובה את העבודה של אדוארד באלאז וויולטה וויוודיץ', אשר יצרו מעין שפה אוניברסלית של סימני פנים שאמורה להוות תקשורת לא מילולית. העבודה חורגת מהמחשב אל הקירות, והחן שלה מבוסס על פרטנות קפדנית ומדעית כביכול שהיא, כמובן, מופרכת לחלוטין: שפה אוניברסלית!

 

אבל בתוך סך העבודות, בין המחשבים לוידאו, הבולטות ביותר הן בכל זאת עבודות בעלות ויזואליות מפתה וכאלה הן העבודות של איה בן רון ושל דורון סולומונס ודינה שנהב. סולומונס ושנהב הם זוג בחיים ואמנים שעובדים בנפרד, וכאן הם מציגים לראשונה עבודה משותפת (במסגרת פרויקט "קשר זוגי" שאוצרת נטע אשל). העבודה מכילה ארבעה דימויים אשר מצולמים בוידאו אבל נראים במבט ראשון כמו צילום, עד שמבחינים בתנועות האיטיות. האמנים מחופשים לזוגות מקראיים מפורסמים, בהשראת איורי התנ"ך של גוסטב דורה – אדם וחוה, יעקב והמלאך, הפילגש מבית לחם יהודה ואדונה (מהסיפור המזעזע פילגש בגבעה) ויהודית והולופרנס (מספר "יהודית" החיצוני לתנ"ך). כל הסיטואציות הן של מאבק או קונפליקט, ושנהב וסולומונס מצולמים כך שהם נראים כמו "תמונות חיות", סוג של העמדה תיאטרלית שהיה מקובל בעבר בסלונים האירופיים. ההתחפשות שלהם מגושמת ולעיתים גרוטסקית, ובכך הם ממשיכים את מסורת סינדי שרמן, בעוד התזוזה האיטית והבקושי מורגשת של הדימוי המצולם מזכירה את ההילוך האיטי שבעבודות הוידאו של ביל ויולה, והתחושה הכללית היא אכן של משהו שכבר ראינו לא מעט בואריציות אלה או אחרות, רק לא בואריציה המסוימת הזאת.

 

התצוגה של איה בן רון היא המפתיעה מבין כל מקבץ העבודות. מגיעים אליה כמעט באקראי, מתוך חדר שבו מציג חיים בן שטרית עבודת וידאו בת שלושה מוניטורים, אשר עובדת על פורמט של סיפורים שעולים זה על זה עד שנוצר בליל צלילים ודימויים שקשה לחדור בעדו. ואז מסתבר שהחדר מוביל במדרגות למטה, ושם במקלט נפרשת העבודה של איה בן רון, שתי הדפסות רוחב ענקיות, אשר מודפסות על בד ותלויות למלוא רוחבם של שני קירות – צבעוניות, גרפיות, מסחררות. הדימויים הם אוסף של תנוחות פציעה, חבישה, הנשמה מפה לפה, מכשירים רפואיים ואברי גוף אשר החיבור ביניהם הופך את הכל לקליידוסקופ צבעוני. שתי ההדפסות הן המשך ישיר לספר "עזרה ראשונה" שהוציאה איה בן רון בהוצאת "אמנות לעם". הספר יצא במהדורה של 450 עותקים (חתומים וממוספרים, סדרה בעריכת מיכאל קסוס גדליוביץ), והוא בנוי מלוח קרטון קשיח, מקופל כמו אקורדיון, מצויר משני צידיו. כאשר פורסים אותו מתגלים שוב שני ציורים בפורמט אופקי. הציור של איה בן רון הוא גרפי, נקי וקווי, וכשהוא מתפתל על פורמט מתקפל הוא מזכיר חיתוכי עץ יפניים, או מסכים יפניים מצוירים. אותו נוף אידילי – גדות נהר, עצים – מצויר משני הצדדים, פעם בגירסה חורפית מושלגת ופעם בגירסה אביבית. את הנוף המושלג ממלאות דמויות חסרות, מעוותות, פצועות, לעיתים שטות במים, ולוקח רגע לגלות את הזוועות הקטנות בתוך מראית העין של פסטורלה יפנית. את צידו השני של האקורדיון המתקפל, בצבעוניות חמה ואביבית, מקשטות דמויות של חיילים (במדים לבנים) במצבים שונים של נשיאת פצוע. בינות לפרחים אדומים אפשר להבחין בשני ראשים מכוסים בתחבושות, מבצבצים מתוך האדמה. על הפער שבין הנוכחות האיורית, הצבעונית, היפנית והקישוטית לבין הנושאים המצוירים מתקיים המתח המטלטל של העבודה. לספר מצורפת חוברת "עזרה ראשונה" המכילה הוראות לטיפול בפצוע, בלווית איורים שמדגימים את ההוראות. מיותר לציין שהכל אבסורדי ומקברי ככל שניתן להיות. ההוראות הן בנוסח: "שאל: אתה נחנק?", או "שאל: אתה מזהה את האזור בו אין לך תחושה?", וישנן גם הוראות כמו: "אל תנסה לדחוף עצמות בחזרה אל מתחת לעור", והכל לצידם של איורים בהירים ודידקטיים-לכאורה שבהם הגוף האנושי עובר סדרה של קיפולים, חיתוכים, הכלאות וחיבורים בלתי אפשריים.

זהו פרויקט מבהיל. הספר ושתי ההדפסות הגדולות (לאחת מהן קוראים לא פחות מ"גרניקה"), מעלים באוב את העולם הציורי של הרונימוס בוש, עמוס בפרטים אנושיים ומזוויעים, והאופן שבו איה בן רון הופכת את המושג הטיפולי "עזרה ראשונה" לחלום בלהה נוסח בוש, ומייד מסווה אותו באלמנטים קישוטיים ובצבעוניות מקסימה, כל זה מעביר משהו מאד אותנטי ומסויט מרוח התקופה.

החדר האחרון במסלול התערוכה הוא החדר של הדס עפרת, אשר ממשיך בעקביות את כיוון העבודה הביוגרפי-אישי-גופני-טוטלי שלו. עשרות מכשירי טייפ קטנים משדרים קולות של חברים ובני משפחה אשר התבקשו לקרוא בשמו טקסט. הסאונד הכללי הוא של רחש בלתי פוסק וחסר כל קוהרנטיות, רק כשנצמדים לאחד המכשירים אפשר לבודד סיפור, קול ומשמעות.

אין ב"הלכות שכנים" שיאי אמנות גדולים במיוחד, אבל ישנה אווירה כללית של מחויבות לאמנות, של אמנות כדרך חיים ושל עבודה שוטפת. זוהי ללא ספק אופציה חריגה בנורמליותה.  

 

תגים: , , , , , , , , , , , , , , ,

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: