נדב ויסמן, שיעור רכיבה. גלריה שלוש. דצמבר 2004

 

 

התערוכה של נדב ויסמן מתחילה כבר בחוץ, בשביל המוביל אל הגלריה  – שער וגדר עשויים מעץ וצבועים בורוד, עם סימונים מודגשים של "העיניים" והסיבים של העץ. לפני דלת הכניסה, מעל גובה העיניים, תלוי מוניטור ועליו מוצג סרטון אנימציה קצרצר, שובה לב, אשר בבת אחת שואב אותנו לעולמו של ויסמן, לעולם של התערוכה – רואים בו גבר רוכב על סוס, מגיע למעין חווה מבודדת אשר מגודרת בגדר עץ ורודה, בדיוק כמו הגדר הממשית שלצידה אנחנו עומדים, יורד מהסוס ונכנס לבית. הסרט מוקרן בלופ מתמשך, ותחושה חזקה של לולאה, מתפתלת סביב עצמה, עולה ממנו ומבשרת את האפיון של התערוכה שבפיתחה אנחנו עומדים – הגדר המפוסלת, הגדר המצוירת בסרט, ומייד המשכה של אותה גדר בתוך התערוכה, מעבירים את התחושה של עולם לעצמו, תחום ומפותל בתוך עצמו, דחוס בתוך מיתולוגיה אישית משלו.

 

התערוכה בשלוש היא מיצב אחד, גדול ומהלך קסם, המתפרש על פני כל שטח הרצפה, צבעוני ומלא התרחשויות, מוקף בגדר עץ ורודה אשר יוצרת מסלול הליכה ומסמנת סצנות נפרדות. זהו מיצב עמוס בדמויות ודימויים, לכאורה עתירי סמליות, לכאורה הכל אמור להיות סיפורי, אם כי די מהר מתברר שלמהלך הזה אין ממש התחלה או סוף וקשה לחלץ ממנו עלילה. אם צריך לאפיין את המיצב המרשים והמתעתע של נדב ויסמן (צבעוני ומשחקי לכאורה, מלנכולי ומורבידי במבט שני), זה יהיה במושגים של הצבה שמתגלמת דרך תמונות נפשיות, מצבי רוח סיפוריים.

 

 

המימד הסיפורי הסוגסטיבי עובר משמה של התערוכה  – "שיעור רכיבה". התערוכה היא המשך ופיתוח של ההצבות הקודמות שהציג ויסמן, שהבולטות בהן היו "ביתה של המאהבת" בגלריה הקיבוץ (2001), ו"מאחורי הגדר" בביתן הלנה רובינשטיין (2003). מאז התחיל להציג היה ברור שנדב ויסמן מביא לאמנות עולם משלו בעל גיבורים, מעשים והתנהגויות אופייניים: גיבוריו הם גברים ונשים חסרי גיל וזיהוי, בעלי גוף ורדרד וראש ענק, אשר עסוקים ביחסים ביניהם ובנסיון לארגן את פעולותיהם. מין, אלימות ומשחק נדמו כמו הפעילויות העיקריות שלהם, אשר לעולם נראו גם כמו הדבר עצמו וגם כמטפורות לעניינים אחרים. הדמויות היו בשלב ראשון מצוירות בלבד, בהמשך הן התגלמו גם כיציקות פוליאסטר תלת ממדיות. כשהדמויות המפוסלות הופיעו לראשונה, היו תווי הפנים מצוירים באופן בולט על העור הורוד, אברי המין היו מודגשים ולנשים היו פריטי לבוש שונים. הדמויות הנוכחיות עברו תהליך של הפשטה וסכמטיזציה – הן עירומות, אבל נטולות מיניות, גם אם האיברים היחידים המסומנים בגוף הם איברי המין; תווי הפנים משורטטים בצבעים חוורים. הגברים הם בעלי ראש ענק וירחי, נטול שיער, לדמות הנשית שיער חום אסוף בסרט כחול.

 

יש ארבע דמויות כאלה בתערוכה – שלושה גברים ואשה אחת. קשה לדעת איך לקרוא להם – גברים? ילדים? אשה? בת? הם נמצאים בתנוחות של חדר ילדים – אחד עומד על ארבע, על ידיו ורגליו, שניים יושבים על הרצפה, זה מול זו, ומשחקים, לא בקוביות אמנם אלא בעצמות, הרביעי עומד מאחורי הגדר, נשען על הקיר, מחזיק בראש של סוס. גדר העץ הורודה מסמנת גובה של חדר ילדים, עיר גמדים, מדינת ליליפוטים. הדמויות המפוסלות, שהן בין שליש למחצית גודל אדם, מתעתעות בפרופורציות הלא הרמוניות שלהן, בהחלט מפלצתיות – ראש ענק המחובר לגוף קטן יחסית, ורדרדות של עור תינוקות ותווי פנים של מבוגרים, עוברים שהתבגרו, לכאורה פנאי של ילדים אבל מאיפה האווירה המנלכולית, שלא לומר טראגית? הדימוי החדש המופיע עכשו הוא הסוס. סוס בגודל אמיתי שרוע בכניסה לגלריה, מכוסה בבד. ראשי סוס מפוזרים במספר נקודות בגלריה, תלויים, כרותים, מחוברים לקונסטרוקציות משונות. מה הסיפור של הסוס בתערוכה של ויסמן? מה המקום שלו במיתולוגיה הפרטית של האמן?

 

 

בטקסט הקטלוג כותב גיא רז על הסוס הטרויאני – סוס עשוי עץ שהוכנס תחת הבטחות פיוס לעיר טרויה ואחר כך יצאו ממנו חיילים יוונים חמושים שהתנפלו במפתיע על אנשי העיר הלא מוכנים. צריך לראות את סרטון האנימציה המקסים המוקרן על אחד הקירות (הסרטון הקטן בכניסה הוא פרט מתוכו) כדי להבין שיש לחפש משהו עמוק ואישי יותר בדימוי הפרש על הסוס: גיבור סרט האנימציה הוא גבר ורדרד, עירום ובעל ראש גדול, בדומה לדמויות המפוסלות או המצוירות. הוא מנגן על פסנתר. אין סאונד, אבל המצלמה מתקרבת לאצבעות ידיו הנעות על הקלידים, ולמרבה ההפתעה הציפורניים גדלות במהירות כה מסחררת עד שהוא נאלץ להפסיק לנגן. הוא קם ומתחיל לגזוז את הציפורניים. כאמור, אין סאונד, לא של נגינה ולא של גזיזת ציפורניים, אבל התמונות האילמות אפופות עצב ובדידות. האיש חוזר לנגן ושוב גדלות הציפורניים במהירות, ממש צומחות. הוא קם, לוקח רובה (עוד מוטיב שהופיע לא מעט בעבודות של ויסמן), יוצא החוצה, עולה על סוס ורוכב. בחוץ מתחיל לרדת גשם. האיש מתקרב לחווה מוקפת בגדר ורודה, יורד מהסוס ונכנס לבית. מניח את הרובה ומתיישב ליד פסנתר ומתחיל לנגן, וחוזר חלילה. ציפורניים צומחות, גזיזתן, סערת נפש, רכיבה על סוס, כניסה לבית, סיפור בלי התחלה ובלי סוף, לא ברור מה קדם למה, מה גרם למה, הנגינה והרכיבה מצטיירות כשתי פעולות המסגירות רומנטיקה של בדידות, ייסורי נפש ומופנמות. יש משהו מהפנט בסרטון הזה, באיכות העדינה והנפלאה של ציורי המים, הוא משעשע אבל בייחוד קורע לב: מה הסיפור? מיהו האיש, מה עושה שם הסוס? מה מסמלות הציפורניים הקמות על בעליהן?

הנטייה שלי היא לראות את התערוכה של נדב ויסמן כסיפור חניכה גברי, אבל סיפור ללא קליימקס, ללא לקח וללא כיוון ברור, בשונה מהאודיסיאות המיתולוגיות. הגיבור הוא גבר אשר משוכפל שלוש פעמים, והדמיון שלו לאשה כל כך גדול, עד שלא בטוח שגם האשה איננה אלא שיכפול נוסף שלו, משהו ברוח "משפחת האחים" של אורי קצנשטיין, אשר מבוססת על דיוקן עצמי המתגלם כל פעם באופן אחר, דרך דמויות שונות שלעיתים הן אשה.  הדמות הארכיטיפית הורדרדה של נדב ויסמן, ספק עובר ספק גבר, מוקפת באטריבוטים גבריים – רובה, סוסים, משאיות, מכונות, שלדים של מבנים, חווה מבודדת, פעלתנות של בנייה והקמה. מבנה אחד ממוקם באחת הפינות וכתוב עליו "יוסי ובניו". מוסך? מפעל קטן? הדמות הנשית יושבת מול הגבר ומשחקת איתו בעצמות לבנות. הוא מביט בה, היא מסתכלת ממנו והלאה.

 

 

"שיעור רכיבה" מצטייר בהדרגה כשיעור רכיבה בחיים – אלגוריה על רומנטיקה וייסורים, והמבט מהצד עליהם. הסוס נתפש כדימוי רומנטי המתקשר למסעות ונדודים ולאתוס הפרש הבודד, ומצד שני הוא מופיע גם באופן אלים ביותר דרך ראשי סוס מפוסלים, כרותים וקטועים. ראשי הסוס הקטועים עשויים להיראות פחות אלימים כשנזכרים בגשם הציפורניים הגזוזות שבסרט האנימציה, ואילו אקט גזיזת הציפורניים עשוי להיראות מזעזע יותר בהקשר של איברים גדועים. בהדרגה מסתבר שיש חיבור בין חלקים מנוגדים של התערוכה, בין הליריות של סרט האנימציה לבין הקונקרטיות של האובייקטים המפוסלים, בין הסיפוריות לכאורה של הסצנות לבין המטפוריות שלהן: מה שצובע את התערוכה על מרכיביה השונים בגוון אחיד זוהי המלנכוליה. למרות הצבעוניות, למרות המשחקיות, למרות האבסורדיות. "שיעורי ציור" של נחום טבת בשנות ה- 80 היו סדרה של פסלים שביקשו להסב את תשומת הלב להיבט הדידקטי, ההתפתחותי, הסדרתי, ההקשרי והתרבותי של מעשה האמנות, כמובן גם באופן אירוני. "שיעור רכיבה" של נדב ויסמן מסתמן כאלגוריה (עצובה ומשועשעת) על שיעורים בחיים ובאמנות, על המסע שאנשים עוברים בין התחנות של החיים, בין "יוסי ובניו" לבין נגינה על פסנתר, בין ראש לידיים, בין מטר ציפורניים לבין מטח גשם.  

 

מודעות פרסומת

תגים: , , , ,

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: