Posts Tagged ‘אבישי אייל’

אבישי אייל. ארץ שמן. המשכן לאמנות עין חרוד. אוצר: סורין הלר. ספטמבר 2004

מאי 19, 2008

אבישי אייל, ארץ שמן. תשע סדרות על נייר 1970-1992

אוצר: סורין הלר

 

פורמט התערוכה של אבישי אייל אינו הפורמט שהיינו מצפים לו לגבי אמן שפועל מסוף שנות השישים – לא רטרוספקטיבה כמתבקש ומצד שני לא תערוכה של עבודות אחרונות. אבישי אייל בחר להציג תשע סדרות של עבודות על נייר, מ- 1970 ועד לתחילת שנות התשעים. שם זה נעצר. חלק מהעבודות בתערוכה לא הוצגו או שהוצגו לפרק זמן קצר ונשכחו או שהוצגו באופן חלקי ונשכחו. רובן לא מוכרות. התערוכה היא בבחינת גילוי העבר האמנותי של אבישי אייל, אשר היה מוכר בעולם האמנות במשך שנים כאמן הדפסים, ממקימי סדנת ההדפס בירושלים. החל משנות השמונים הוא חדר לתודעה עם הסדרה "כלב ערבי" שהוצגה לזמן קצר בגלריה באוניברסיטת חיפה (והורדה בשל מה שנתפש כ"פגיעה ברגשות הערבים") ואחר כך בבית האמנים בירושלים, ובהמשך עם ציורים שצייר במסגרת קבוצת "רגע" ועד לסדרת "ארץ שמן".

ההחלטה להציג סדרות ישנות, שאינן מוכרות, היא החלטה לא מקובלת: אמנים נוטים בדרך כלל להציג את העבודות האחרונות והטריות ביותר. רובם משלימים עם העובדה שחטיבות שלמות של יצירה, שלא הוצגו בזמן הווצרותם, נידונו לשכחה. אבישי אייל מוותר על הפיתוי להציג עבודות חדשות במחיר הצדק ההיסטורי והתביעה להיות חלק מהזיכרון הקולקטיבי של עולם האמנות. הוא  פועל כבר למעלה משלושה עשורים, וכשהוא ניצב מול תערוכה מקיפה במוזיאון הבחירה שלו קשורה בתביעה לסדר ולצדק  – מן הדין שעבודות מסוימות ייראו ויוכרו. זוהי החלטה שנדמית לחלוטין חלק מסדר יומו האמנותי אשר עוסק בזיכרון ובמשמעות של היות חלק ממשפחת האמנות הישראלית. אלה הם נושאים מרכזיים בעבודה של אייל, אשר חרת על דגלו (ובשנים מסוימות זה היה מאד לא אופנתי) את המקומיות וההשתייכות למסורת האמנות הישראלית-מקומית.

העבודות הלא מוכרות משנות השבעים מפתיעות באיכויות שלהן. ישנה סדרה המתבססת על גלויות של "פלפוט" משנות החמישים – עם צילומים של טבריה והכנרת, ישנה סדרה של דפי יומן אשר בה הדפים מחולקים לימים עם תיעוד שיטתי של פעולות, מחשבות, רישומים, אסוציציות. היד הרישומית של אייל מרשימה בקלות ובזרימה שלה. זה מרשים במיוחד כשחושבים על המלכודת שטומנת היד הקלה, מלכודת מהסוג שנפל בה אמן כמו אורי ליפשיץ, למשל. אבישי אייל מאמץ כמעט בכוח תובנות של אמנות מושגית – מסגרת אשר מאפשרת לו ליישם את מיומנות הרישום מבלי להיפלט מחוץ לשפת האמנות של הזמן. ב- 1986 החל אייל לצייר על פי דימויים גרפיים שהופיעו על פחית שמן זית מתוצרת חברת שמן. זוהי "ארץ השמן" שלו, והיא מתייחסת לעולם הדימויים של הציור הישראלי, לתוכו הוא משלב דימויים אוטוביוגרפיים. ככל שנוקפות השנים בתערוכה גוברת המועקה. מועקה פרטית וכללית. אקט ההיזכרות שהוא מחיל על ציירי העבר ודימויי העבר משווע מראש למחווה דומה שתחול בעתיד גם על עבודתו.        

 

אבישי אייל, המשכן לאמנות עין חרוד. ספטמבר 2004

מאי 19, 2008

 אבישי אייל. ארץ שמן. המשכן לאמנות, עין חרוד. אוצר: סורין הלר. ספטמבר 2004

 

 

התערוכה במשכן לאמנות בעין חרוד מציגה עבודות של אבישי אייל מ- 1970 ועד 1992. לא ממש רטרוספקטיבה, לא ממש עד היום, אלא חתך של עבודות על נייר, כולן בזיקה ל"ארץ שמן", כשמה של סדרת עבודות מרכזית משנות השמונים. נקודת המוצא של אייל היתה פחית שמן זית מתוצרת חברת "שמן", שעליה הופיעו דימויים של עץ זית וקבר רחל, שיירת גמלים, רועה וכבשים, כלומר, שלל הסטריאוטיפים שהרכיבו את הישראליות של פעם, בעידן התמימות. סדרת הציורים שלו פרקה את הדימויים ובדקה אותם שוב ושוב, לאור המבט המפוכח, בדיעבד, ממרחק השנים. העבודות המוקדמות ביותר הן משנות השבעים, שכאייל ישב בלונדון, והתערוכה כולה מתנהלת לאורך הציר של בין להרגיש שייך לבין מבט על הדברים מרחוק. חלק גדול מהעבודות אינן מוכרות, והתערוכה היא הזדמנות להתוודע לגוף עבודה מורכב ורציני, החופר בתולדות האמנות הישראלית.  

דורצ'ין, "למה לא". יוני 2003

אפריל 21, 2008

            יעקב דורצ'ין. "עריסת קופים". גלריה גורדון.

          "למה לא". כמה הבטים של פיסול עכשווי. הגלריה לאמנות, אוניברסיטת חיפה. אוצר: אבישי אייל

יוני 2003

 

התערוכה של דורצ'ין בגלריה גורדון היא הפתעה גדולה. הגלריה עולה על גדותיה במה שראוי לכנות "פרץ יצירה" – בתערוכה לא פחות מ- 26 עבודות, כולן פסלי ברזל, כולן מלבד אחת תלויות על הקיר, והאחת שאינה על הקיר מונחת על הרצפה, גדולה ומסעירה, עונה לשם "עריסת קופים", ומצטרפת בבירור לפנתיאון היצירות הגדולות של דורצ'ין שמוצגות אחת לכמה שנים, לעיתים בסדנאות האמנים, לעיתים בגלריה גורדון, חד פעמיות בעוצמתן. 

אז למה הפתעה?

התשובה מצויה במקום אחר. בגלריה לאמנות באוניברסיטת חיפה, שם נפתחה תערוכה של פיסול עכשווי. בתערוכה מציגים שבעה פסלים צעירים עבודות שהוצגו לאחרונה בתערוכות שונות. החיבור של העבודות יחד יוצר תמונת מצב של הפיסול הצעיר, ויתירה מכך: הוכחה לקיומו. ומכיוון שלא פעם קל להיכנס לדפוסי חשיבה נוחים, מתבקש גם הפעם לחשוב במושגים בינאריים: נדמה כאילו את האיכויות של התערוכה בחיפה לא ניתן להסביר ללא ניגודן בצורת פיסול מהסוג של דורצ'ין, ולהיפך: את פשר ההפתעה שמעוררת התערוכה של דורצ'ין בגורדון לא ניתן להסביר ללא קיומו של הקוטב השני, המנוגד, הצעיר והעכשווי. על הטווח שבין שתי התערוכות נפרש מבט על פיסול ישראלי. לדוגמה: במקום שבו דורצ'ין מפסל בברזל, שבעת הצעירים משתמשים בחומרים זולים, זמינים, סתמיים. ועוד: במקום שבו הפיסול שלו כבד ומחייב מנופים או לפחות מסה של שרירים גבריים, הפיסול שלהם קל, ניתן להזזה ביד, יד נשית יכולה בקלות לטלטל ממקום למקום עבודה של גליה טלמור, אנג'לה קליין או רותם בלוה. או: במקום שבו דורצ'ין תלת ממדי (גם כשהעבודות תלויות על קיר) חלק מעבודות הפיסול של הצעירים שטוחות, או מתכתבות בגלוי עם דו ממד. במקום שבו דורצ'ין נאמן לברזל חלוד, הפסלים הצעירים מוסיפים צבע, משתמשים בחומרים לחלוטין לא פיסוליים, עושים פיסול מציור.

כאמור, בין גורדון לחיפה נמתח שיעור בפיסול ישראלי, פרק באבות ובנים (שאולי לא מכירים בכלל באבהות). מתוך הגלריה בחיפה, על שבעת צעיריה, המחשבה על דורצ'ין היא כעל אב מייסד, זקן שבט, פרק (סגור?) בהיסטוריה של הפיסול הישראלי. מתוך גלריה גורדון קל להאמין שהשפה הפיסולית הזאת – ברזל, חלודה, רדי-מייד של חומר תעשייתי  – יכולה עדיין להפיק רעננות ויופי כה מרשימים.

לאחרונה הזדמן לי לראות שוב את הסרט שנעשה בזמנו על דורצ'ין לקראת התערוכה הגדולה "באר אטומה" במוזיאון תל אביב, ב- 1995. בסרט, בבימויה של מירה באואר, נראה דורצ'ין במפעלי הפלדה בעכו, לבוש סרבל עבודה ובחברת פועלי המפעל, סיגריה בפה וקפה שחור רותח, ממשש את גושי הפלדה האדירים, מרתך, מפקח על מנופי ענק, מדבר על פסול לנצח, על ברזל ועל הרכות שבכוח. 40 פסלי בארות הובלו במבצע לוגיסטי חסר תקדים בארץ מעכו לתל אביב והונחו בחצר המוזיאון כמו ממותות, ענקיות וכבדות. דורצ'ין של הסרט ושל התערוכה "באר אטומה" מצטייר כאחד מאבירי הפיסול הישן, במובן של מודרניזם גברי. כמובן, דורצ'ין הוא גם החוליה המקשרת בין הפיסול המודרניסטי ההוא לשלב הבא בפיסול – לא מעט בזכות שמות הפסלים שלו שלעולם יש בהם משהו פיוטי או לירי, ובזכות נגיעות סיפוריות ורכות.

 

הסרט הזה עלה בדעתי, על דרך הניגוד, בתערוכת הפיסול העכשווי בחיפה, וכנקודה להשוואה, בתערוכה של דורצ'ין בגורדון. מה, אם בכלל, השתנה מאז? העבודות החדשות בגורדון, כולן מהשנתיים האחרונות (מלבד עבודה אחת מלפני 10 שנים) מחזקות את היותו חולית ביניים. מצד אחד, פיסול ברזל כבד, ומצד שני, אובייקטים שהם פיסול קיר, שיש בהם אלמנטים דקורטיביים, ובעצם אופן תלייתם מתכתבים עם ציור. בסרט אומר דורצ'ין שהוא מפסל כדי לא לצייר, ואכן (או, לעומת זאת) המחווה המפורשת היחידה בתערוכה היא מחווה לצייר – ז'ורז' בראק. התערוכה בגורדון מחדדת דבר נוסף – ניסיון לבדוק את גבולות שפת הפיסול שלו-עצמו: איך להפוך ברזל גס, תעשייתי וחלוד לקישוט קיר סלוני ואחר כך לטרוף את הקלפים מחדש כשקוראים לפסל "מלאך עם ראש ערוף". אם אני לא טועה דורצ'ין אינו נטול אירוניה ביחס לסחף הגדול וזילות השפה שעבר אותו פיסול ברזל, חלוד, תעשייתי וכבד. לא שאירוניה היא נקודת המוצא שלו אבל כשהוא בוחר להציג 26 פסלים יחד, בצפיפות, תלויים על קיר, אי אפשר שלא לכבד את לקיחת הסיכון: אמנם פרץ יצירה, אבל ריבוי שמנטרל את ההילה סביב האובייקט הבודד, צפיפות שעשויה לגמד ולרדד. לעומת בארות הפלדה שהוצבו ב"באר אטומה" בחצר המוזיאון, שם הריבוי עבד כנגד הפסלים, עכשו בגלריה, הריבוי הוא כל כך מוחלט וסוחף, כל כך ודאי ומוגזם, עד שאפשר לזהות אותו כהתגרות: האופציה להיות וריאציה או שיכפול. אובייקט קישוטי. משהו לסלון. כאן כנראה ההפתעה האמיתית: דורצ'ין מייצג עולם פיסולי שלכאורה, ובודאי לנוכח תערוכת הצעירים בחיפה, אי אפשר שלא לקרוא לו "ישן", אבל למרבה הפלא הקטבים הבינאריים מתגלים בהדרגה כאמצעי דידקטי לצופה יותר מכל דבר אחר. המציאות נזילה יותר, דורצ'ין הוא גם זקן השבט וגם מי שבודק את קצות השפה שלו-עצמו.  

בגלריה לאמנות של אוניברסיטת חיפה מציגים יוחאי אברהמי ויואב מילר, רותם בלוה, גליה טלמור, אוריאל מירון, אנג'לה קליין ועמי רביב – חלקם סיימו את לימודיהם בשנתיים-שלוש האחרונות, חלקם סיימו ללמוד באמצע שנות התשעים. כל העבודות בתערוכה כבר הוצגו, כאמור, בעבר, אבל לזכותו של אבישי אייל, אוצר התערוכה, ייאמר שהחיבור של כולן יחד מנסח אמירה פיסולית. גליה טלמור ורותם בלוה מציגות עבודות שטוחות לחלוטין. גליה טלמור עובדת עם פלסטיק של מזרוני ים והפסלים שלה מדברים באופן מחוכם ועקיף על אופציה של ניפוח ושל תלת מימד. העבודה של רותם בלוה היא כתם אספלט שחור על הרצפה, "נזילה" שחורה ומבריקה של צבע, שהופכת למעין מראה. הזפת השחורה יצוקה במקום, על רצפת הגלריה, אין טעם לשמר אותה, ועם תום התערוכה, טוענת בלוה, שלולית הזפת נידונה לזריקה. אנג'לה קליין הופכת את הצבע לחומר פיסולי – צבע אקריליק שנמרח על יריעות ניילון, מתייבש, מקולף ונדחס. יוחאי אברהמי ויואב מילר, אשר עובדים יחד מאז 1999, ואוריאל מירון, מציגים את האובייקטים היותר גדולים ונועזים בתערוכה, מוזרים ובעלי אירוניה עצמית: אובייקטים או מיני מכונות, שלא ממש ברור לאיזה שימוש נועדו. עמי רביב הציב את פרגוד העץ התכלת היפה שהציג בסדנאות האמנים, והפעם צרף צילום שצולם מבעד לחלון הגלריה. זהו אוסף מרשים של עבודות אשר מגדירות לעצמן נישה חדשה בתוך הפיסול: לא בהכרח מונומנטלי, לא בהכרח בולט, לא בהכרח עם מסר –  אבל גם לא בהכרח מינורי. ובודאי לא קליל, למרות מראית העין הצבעונית.

 

מה שמחזיר אותי לפסל הרצפה הגדול של דורצ'ין – "עריסת קופים". זהו אגן ברזל גדול, מעוגל, אשר בצידו האחד, לחלוטין ללא שיווי משקל, מכונסות בצפיפות פלטות ברזל קטנות עם חורים. מרגע שדורצ'ין אומר "עריסת קופים" אי אפשר שלא לראות בפלטות האלה ראשים של קוף. בדומה ל"ספינת השוטים" או "שלושה משטחי בוץ לנשמת אבי" – שני הפסלים הגדולים האחרונים שהציג בסדנאות האמנים  גם "עריסת קופים" הוא פסל רצפה רוחבי ומכיל, לא פסל רצפה נוסח קרל אנדרה אלא משהו שיש בו חמלה, אנושיות ויכולת הכלה שברמה הסטריאוטיפית היינו קוראים לה "נשית". ואם בכל זאת שיעור הפיסול צריך להסתיים בלקח: אמנים גדולים יכולים להרחיב בטבעיות את השפה של עצמם ולנוע בחופשיות סביב גבולותיה. וכן, מסתמנת שפת פיסול צעירה חדשה.