Posts Tagged ‘אופקים חדשים’

אפרים ליפשיץ. 1909-2004. ספטמבר 2004

מאי 25, 2008

 

 

אפרים ליפשיץ. 1909-2004. בית האמנים. אוצרת: רחל שביט. 

 

 

 

כשנפטר לפני מספר חודשים, היה אפרים ליפשיץ זקן אמני ישראל. יחד עם זאת, לא בטוח ששמו מוכר מחוץ לתחום הצר של מוקירי עולם האמנות הותיק. הביוגרפיה האמנותית שלו עוברת בתחנות היסוד של האמנות הישראלית: הוא השתתף בתערוכות של "אופקים חדשים" והיה חבר בקבוצות "העשרה" ואחר כך "תצפית". הוא עלה ארצה ב- 1935 ומאז התגורר ועבד בתל אביב, והציור שלו הוא ציור טיפוסי של הפשטה בנוסח הישראלי שפרח כאן בשנות החמישים: נקודת מוצא בנוף, צבעוניות מעט עכורה ורגישות לכתם ולהנחת צבע. אפשר לראות בציור שלו השפעה  ברורה של שטרייכמן, וגם של קריזה. הוא צייר עד סוף ימיו, ציור איכותי של אמן המחויב באופן הרציני ביותר לשפה הציורית שאותה הוא מנסח. תערוכת ציוריו שאצרה רחל שביט היא תערוכת זיכרון ומחווה, יפה ועצובה, תערוכה של צייר שתמיד ייזכר כמי שפעל בצילם ולצידם של אחרים.    

הלל רומן, אלדר פרבר, יעקב מישורי. פברואר 2005

אפריל 21, 2008

 

         יעקב מישורי. גלריה ByArt Projects.  אוצרת: טלי צדרבאום

–    הלל רומן. "סחורות מזדמנות". גלריה דביר

פברואר 2005 

 

הלל רומן מציג ציורים שעשויים להיראות כמו הדבר הכי שמרני, בנאלי ונטול תחכום: ציורי שמן על דיקטים בגדלים בינוניים ועליהם נופים של בית בשלג, גל ענק, סירה בים, סוסים דוהרים, טבע דומם של פירות וכו'. את הדימויים הסתמיים האלה, מין אסופה של קלישאות ויזואליות, הוא שולף מתוך המחסן הדמוקרטי והלא סלקטיבי של אתרים באינטרנט, ואחר כך מצייר אותם בשיא ההתכוונות וההקפדה. מה קורה לדימוי של שני סוסים בדהרה (להלן, קיטש בהתגלמותו) במעבר מקיומו במשקל נוצה באינטרנט לציור פיגורטיבי, שמן על דיקט, בידיו של אמן צעיר? הוא צובר איכות? הוא נטען במשמעות? לרגעים אפשר לדמות את הלל רומן בתפקיד אחות רחמנייה בצונאמי של הויזואליות: הוא דולה נפגעים בודדים (אקראיים, מזדמנים) מאסון הסחף הגדול והזילות של הדימויים, ומחיל עליהם ברוב חמלה את החסד האחרון – התבוננות רחומה וקשובה, העתקה נאמנה של הפרטים החבוטים המרכיבים את הבית הקטן עם גג אדום בשלג או את הגל הענק בים או את עמודי העתיקות  הקלאסיים הניצבים על רקע דשא ירוק. ומייד, כמובן, קשה לדעת: האם זוהי דרגה עילאית של רומנטיקה בעידן הדיגיטלי או שיא חדש של ציניות? האם הלל רומן משול לנזיר מימי הביניים היושב לו במנזר ומעתיק בחרדת קודש כתבי יד עתיקים, כדי שלא ייעלמו מן העולם, או שאינו אלא אחרון הניהיליסטים, הבוחר להיטפל לשפל המדרגה שאליו הדרדרו הדימויים הויזואליים – אלה שהיו פעם תוצריה החד-פעמיים והגאים של האמנות?

 

לא במקרה חלק מהדימויים המצוירים, אותם נפגעי שואת הוולגריזציה של הדימוי, קשור בים – סירת מפרש, זריחה מעל ים, גל ענק. הים – כדימוי וכמטפורה –  הוא מוליך הרומנטיקה הגדול, ולפיכך אחד הדימויים הסובלים יותר מאחרים מבנליזציה, מהדרתו הבלתי נמנעת מכל מה שעשוי לקחת את עצמו ברצינות. בתוך הסבך הזה של ציור בעולם רווי דימויים, של תרבות כמוצר צריכה ושאר הבל הבלים, מצליח הלל רומן לייצר לעצמו מקום מאד מסוים, נמוך ורופס, מי אפסיים של ויזואליות, אבל חכם ויודע. לראייה אפשר לצטט מתוך המשפט האחד והיחיד שהוא כותב על הציור שלו – "מחקר ציורי… המתחקה אחר יופיו של הטמטום, צבעוניותו של הכוח, הקומפוזיציה של התשוקה, ודביקותו הבוהקת של המוסר".

אי אפשר לנסח את זה טוב יותר, או יפה יותר. "יופיו של הטמטום… הקומפוזיציה של התשוקה". אני משתהה על המילים האלה עד שהן מקבלות צורה (וצבע, ודביקות, ובוהק…) ומתגלמות, בין השאר, דרך זכרון של תערוכה זוגית קטנה שבה השתתף הלל רומן לפני כשנתיים. התערוכה התקיימה בגלריה של המדרשה בבית ברל, והאוצר היה יעקב מישורי. תחת כותרת מגרה ומתגרה – "ריאליזם ואלכסון" – הציג מישורי את הציורים הריאליסטיים של הלל רומן ושל אלדר פרבר, שני ציירים צעירים התוקפים את הריאליזם מכיוונים שונים. את הציורים הוא תלה על קירות הגלריה בקומפוזיציות רבות תנופה שיצרו מעין ציור בפני עצמו על הקיר, בהחלט עם אלכסונים, ובדיעבד, בהחלט מניירה של "קומפוזיציה של תשוקה". נרקם שם דיבור רב קומתי ורב דורי אודות ציור, ואסטרטגיות של ציור, ופוליטיקה של ציור, וסוגיות מטא-ציוריות הנוגעות ספציפית לעולם האמנות הישראלי – באמצעות הציורים הפיגורטיביים-ריאליסטיים של רומן ופרבר ובאמצעות הנגיעה האוצרותית של  מישורי.

 

ולמעשה, "ריאליזם ואלכסון" הקטנה, הממזרית והקולעת כבר צפה השבוע בראש, ולא רק בהקשר של הלל רומן, אלא תוך כדי צפייה בתערוכה של מישורי עצמו, ב- ByArtProjects (מקום חדש לאמנות המגלם בעצם שמו הלועזי המסורבל חלק ממושאי הלעג של מישורי). האסוציציה הראשונית והקונקרטית הייתה לנוכח התלייה של הציורים בתערוכה – הניירות מטפסים על קירות הגלריה ויוצרים מערך חופשי, לכאורה סלוני-מוזיאלי מהסוג הישן, ולמעשה קומפוזיציה בפני עצמה על הקיר. על אחד הקירות תלויים רישומים באלכסון ברור. בעוד שאת האלכסון שלו כאוצר יצר מישורי מציורים קטנים ורבי חן של ציירים צעירים, את האלכסון בתערוכת היחיד שלו-עצמו מרכיבים רישומי דיוקנאות שעליהם מופיעים לא פחות מהשמות "זריצקי", "שטרייכמן" ו"סטימצקי". השמות האלה של אבות הציור הישראלי, נשכחים ורחוקים, אוצרים בתוכם משהו מהכובד, כמעט טרחני, שרובץ מעל התערוכה; אותו משהו אשר גם מעגן אותה בטראגיות הקיומית של יחסי אבות ובנים. רק לפני רגע, בשנות השמונים, מישורי היה הבן הבועט באבות השבט, היום אמני "אופקים חדשים" הם מאובנים היסטוריים ומישורי, למרות הדימוי שלו כצעיר נצחי, הוא כבר אמן בן דור הביניים, שמנסה באופן מביך במקצת לשמר את עמדת החריג הנגחן המוקיע בשער. 

 

מדובר בעשרות רישומים, פרי עבודה של שלוש השנים האחרונות. הניירות כולם בגודל אחיד, רישומים מלווים בטקסטים, בפחם ובעפרון. העיסוק הגורף שלהם הוא בקריירה של האמן, בזירות כוח בעולם האמנותי, בכבוד וכיבודים, בעמדה ומעמד. האם זה באמת שנון וחריף? האם זה משעשע או מייגע?

הרישומים עצמם הם אוסף מרשים של ציטוטי "רישום אקספרסיבי" או "כתמי צבע רגישים" או "סוריאליזם רך" או "ציור מגושם". מישורי מפגין שליטה בכל סוגי הרישום, ובהתאם, הוא ברא מספר דמויות משנה החתומות על הציורים – מירון מזרחי ("מצייר כרגע בסגנון יפני"), פרופ' מישורי-צדקה, אליעזר מרק-קופר ואחרים. הטקסטים מתגלמים אף הם דרך סוגי כתיבה שונים: חלקם מתחזים לביקורת אמנות ("הוא נמנה עם דור עכשווי של אמנים שמצליחים גם בעולם. הוא הציג בכמה חללי תצוגה נחשבים מאד…" או "עבודתו הייתה אגוז קשה לפיצוח ביקורתי ופרשני…"), טקסטים אחרים נראים כמו סיפורים קצרים, או שמא כמו תרגילים בסיפורים קצרים, או שמא כמו פרודיה על סיפורים קצרים. אחרים מעמידים פני מודעות ("שיעורים בציור, רישום ושיח"), כולל מספר הטלפון של האמן, המופיע ברבות מן העבודות. הטון נוטה לציניות ("הוא היה סטודנט מקסים. חמד של בחור… אחד האמנים הצעירים המבטיחים, הפועלים כרגע…" או "כתיבתו על אמנות במדור הספרותי וכתיבתו הביקורתית במדור הקוסמטי בחלקו האחר של אותו עיתון – נראו דומים להפליא… מבחינתו לא היתה שום חציצה בין אמנות לקוסמטיקה."), לעיתים זוהי דידקטיות מכוונת, עצית במיוחד –  "גוף ונפש באמנות הישראלית", "דימוי המוות באמנות הישראלית". הכל כתוב בכתב יד, בעפרון, בתוך שורות שנמתחו בסרגל לרוחב גליונות הנייר.

 

מכל הטקסטים והרישומים, בכל סוגי הכתיבה ומכל הכיוונים והטכניקות, מצטבר דיבור על אמנות דרך המערכת המוסדית שלה – קאנון ואוונגרד, גיבורים מקומיים (קופפרמן, יחיאל שמי), פרסים, פרנסה, הכרה. לרגעים זה אכן נוקב ומשעשע, לעיתים קרובות יותר זה תמים ועצוב. עצם העיסוק של מישורי במעמדו בעולם האמנות נדמה כבר כקלישאה, ומתבקש לומר: ישנם אמנים נוספים בני דורו המתנהלים בעולם האמנות בדרך שאינה סוגה בשושנים. לא הובן כהלכה? לא זכה להערכה מספקת? השאלה היא עד כמה העמדה הזאת מייצרת חווית צפייה מעניינת כשהיא הופכת לחומרי אמנות.

 

מוזר איך הדברים עובדים – בתערוכה "ריאליזם ואלכסון", דרך אקט אוצרותי, ודרך האמנות של שני אמנים אחרים, הצליח מישורי להעביר בשנינות ובהומור את מה שעכשו, בתערוכת היחיד שלו,  עובר כשהוא נגוע יותר בהתפעלות עצמית מאשר באירוניה. הספר "נאה דורש" שיצא במקביל מציע פורמט נכון יותר לגוף העבודה החדש  – ספר אמן, לדפדוף ולקריאה. איכשהו זה נראה עדיף על פני תערוכה, אשר משקפת את המאמץ הרב לייצר אירוניה, דרמה, וכל מה שביניהן.