Posts Tagged ‘איתן בן משה’

איתן בן משה, אסיה-דובדבן. בנק דיסקונט, הרצל 160. אוקטובר 2004

יוני 18, 2008
    

התערוכה המשעשעת בעיר מוצגת עכשיו בחלל הכניסה של סניף בנק דיסקונט, ברחוב הרצל 160. משעשעת, מופרכת, אירונית ואפשר לבדוק גם את המילה "חתרנית" – בהפוך על הפוך על הפוך. קודם כל, מדובר במסע. קשה להאמין שרחוב הרצל נמשך כל כך רחוק, הרחק מעבר למה שנדמה כמו סופה של העיר, עד למקום שנראה כמו אדמה לא מיושבת אבל נמצא שם סניף של בנק דיסקונט, עם שומר בפתח וכל מה שצריך, עם חלל כניסה מרוצף שיש ומוקף עציצים וכספומטים, ושם, בלב המאפליה של טעם נובורישי, בחר איתן בן-משה להציג את הפסלים שלו.

אלה פסלי פוליאסטר צבעוניים ומופשטים ולפני שאני ממשיכה לתאר אותם, אני חייבת להגיד את המילה הראשונה המתבקשת ביחס אליהם, מילה שנדמה לי שמעולם (!) לא הופיעה כאן, במדור של ביקורת אמנות: המילה היא "מכוערים". תחושת השחרור והרעננות המלווה את עצם כתיבת המילה מבהירה אולי את מה שבחרתי קודם להגדיר כ"משעשע". ייתכן שתחושת שחרור דומה עומדת גם בבסיס העבודה של איתן בן-משה, אמן צעיר הלומד בתוכנית לימודי ההמשך של בצלאל – נדמה שהוא בא אל עולם הפיסול ממקום של ככלות הכל, משוחרר מכללי עשה-ואל-תעשה, והוא מייצר פסלים מתוך קלילות שאינה נעדרת מימד התאבדותי, כי הרי הפסלים שלו נענים לכל מה שאנחנו תופשים כמכוער, סר טעם, קיטשי, חובבני, פלגיאט של משהו שפעם היה בעל משמעות ועכשיו הדרדר לקלישאה.   

המשהו שהיה פעם בעל ערך הוא פיסול מופשט אמורפי, והפעם האחרונה שזה שידר משמעות היתה בערך עם הנרי מור. הנרי מור עצמו לקח את הפסלים שלו לאיזורי המיחזור הבעייתיים, כך שגם פסל של הנרי מור בכניסה למוזיאון (כל מוזיאון. בכניסה לכל מוזיאון יש הנרי מור) עשוי להיראות כמו פרודיה על עצמו. נקודת המוצא של איתן בן-משה היא כבר גלגולה של אותה שפה שפעם-היתה-לה-משמעות לפסלי חוצות בכיכרות, בגינות או במבני ציבור.

הפסלים שלו מונחים על הרצפה (רצפת שיש, כאמור. חלום הביעותים של כל אמן היודע דבר או שניים על בון טון אמנותי), אבל האסתטיקה שלהם מזכירה לא רק פיסול ציבורי גדול אלא גם אובייקטים מחנויות ניו אייג'. האמורפיות של הצורות אמורה לבטא משהו רוחני, הפיתול של החומר אמור לשדר אורגניות ורכות, הרמיזות למצבים אנושיים אמורות להיות סמליות. בקיצור, זוועה אסתטית. או, מייד יש לתקן: מה שעולם האמנות תופש כזוועה אסתטית אבל מה שדווקא חלקים גדולים בציבור הרחב התרגלו לזהות כ"אמנותי".  

 

Eitan Ben Moshe

Eitan Ben Moshe

מה היה קורה לו איתן בן-משה היה מציג את הפסלים שלו לא במקום שנדמה כמו הסביבה הטבעית שלהם – מבואה של בנק – אלא בגלריה של סדנאות האמנים, למשל? מה היה אז האפקט שלהם, בתוך חלל אמנות תקני, שבין קירותיו מרחפות רוחות רפאים של אסתטיקה "נכונה"? ועוד – מה בדיוק היה היחס לפסלים האלה, ממש בתוך הבנק, לולא היה ברור שמדובר באמן "מודע לעצמו"? ואיך יודעים שהאמן "מודע לעצמו"? האם זה בגלל האופן שבו הוא הקצין עד אבסורד את האסתטיקה שבה הוא משתמש (הנחת עציץ קטן מתחת לאחד הפסלים, שיחי פלסטיק ירוקים שתולים בתוך אחת הגומחות של הפסל), או שמא זהו הפרט הביוגרפי שהאמן לומד במסגרת לימודי ההמשך של בצלאל? הרי לא ייתכן שתלמיד בלימודי ההמשך של בצלאל יעשה פסלים כאלה כפשוטם. משיחה שנהלתי בעבר עם בן-משה, עלה שהוא דווקא מחבב אותם, את הפסלים הכעורים שלו. אולי מתוך רחמים ביחס לדחוי, ואולי זוהי החתרנות האסתטית הנועזת באמת: לאמץ שפת אמנות המזוהה עם כל מה שמנוגד לטעם האמנותי הנחשב.      

 

 
 

 

התערוכה של איתן בן-משה בבנק מצטיירת כמו ניסוי באמנות. הניסוי הזה נוגע בפער שבין טעמה האנין של קהילת האמנות לבין מה שנקרא "טעם הקהל", הוא בודק נוכחות של אמנות מחוץ לחללים הבועתיים של הגלריות, וכמו תמיד, הוא בודק מי הם הנמענים של אמנות. והנה, סיפור מהחיים: נוכחותי במבואה של בנק דיסקונט, ועוד עם מצלמה ביד, משכה תשומת לב. לא משכתי כסף ולא מהרתי לשום מקום. סתם עמדתי והתבוננתי בדברים האלה שמישהו הניח או תלה על הקיר (היו גם שני ציורים עגולים, מעל לעציצים). בחורים בסרבלי עבודה התעניינו מה אני עושה. אז מה, הם שאלו, זה יפה בעינייך? לא, מהרתי לענות בעליזות. ובעיניכם? זה בסדר, הם ענו, זה לא מפריע. 
חשבתי שזאת תפישה מעניינת, גם אם מדכדכת, ביחס לאמנות. בדרך החוצה, לא רחוק מדלת הכניסה לבנק, נתקלתי בפסל "לא מודע לעצמו" – חמישה משולשי מתכת צבועים בצבעים בהירים. לשווא חפשתי את שם האמן. ואכן, כתמי צבע נחמדים, לא מפריעים.

 

 

 

מודעות פרסומת

הילה לביב, נעם צוקר. סדנאות האמנים בתל אביב. מרץ 2005

יוני 16, 2008

הילה לביב היא בוגרת המדרשה מלפני שלוש שנים, נעם צוקר סיימה את בצלאל לפני שנה. צעירות. רעננות. נכנסות לעולם האמנות בצעדים קלילים ועדינים. הטון שלהן מינורי אבל ממזרי, שנון. החיבור ביניהן (שתי תערוכות יחיד החולקות חלל אחד) מדגיש את המשותף: שמינית קריצה, ווליום נמוך, לא בלתי מודע לערכו.

 

הילה לביב בסדנאות האמנים

 

הילה לביב, הותיקה יחסית מבין השתיים, כבר הציגה במספר תערוכות. הבולטות בהן – אירוני לדבר על בולטות ביחס לאמנות שלה, הבלתי בולטת בעליל – היו בגלריה של המדרשה בתל אביב ובחלל של דביר ביפו. אי בולטות, מין נחבאות אל הכלים, נוכחות שעל סף האפס, ואז, בהפתעה, פיוטיות ענוגה – אלה המאפיינים העיקריים של האמנות שלה. נכנסים לסדנאות האמנים וכמעט צריך לחפש אותה. איפה התערוכה? הנה היא: בחלל הכניסה משתלשלים מלמעלה סרטי נייר דקיקים ושחורים, מחוברים בפסי סלוטייפ שקופים. על שני קירות מופיעים קוים בירקרק ולבן, צבועים על הקיר אבל מאד חוורים, מתגלים בהדרגה. בחלל האחורי של הגלריה קשורים לתקרה חוטים ומהם משתלשלות שרשראות נייר, דקיקות וצבעוניות, מעין שרשראות לסוכה או קישוטי מסיבה, אבל במצב אנורקטי קיצוני, לאחר צום ודילול. התערוכה מתרחשת למעלה, באוויר, או שהיא מתמזגת בקירות. קשה לתאר עד כמה כל זה אוורירי. מרחף. לא בומבסטי. לא זחוח דעת ולא טווסי. אין לטעות: לא מדובר בחיפוף, ולא באמנות כבדרך אגב, אם כי האיכויות הן בבירור של משהו שניטלה ממנו ה"אמנותיות", משהו שמנסה להיות אמנות ללא נוכחות נראית לעין של הכשרה אמנותית או של מיומנות טכנית, בודאי ללא השקעה כספית, ברקים ורעמים. להיות הכי פחות "אמנות", ובכל זאת להיות רק אמנות. לא שום דבר אחר.  

 

הילה לביב 

 

החלל של סדנאות האמנים אוצר בתוכו כבר מספר זכרונות מינימליסטיים-פיוטיים בכיוון הזה,  והזיכרון הבולט בהקשר זה הוא התערוכה של אנג'לה קליין שהוצגה שם בשנה שעברה – וילון מחוטי זהב, צירי מחוגה ענקית, סרטי צבע שהתייבש וקולף. גם העבודות של אנג'לה קליין מתנהלות על קו תפר דק מן הדקים שבין להיות או לא להיות, ומחייבות הקשבה מיוחדת מצידו של הצופה. הפלא הוא שאחרי שמתרגלים לעבודות, או מזהים ומפנימים את האיכויות המיוחדות שלהן, אפשר כמעט לדבר על בארוקיות בנטיפי הנייר הצבעוניים של הילה לביב, או להבין איך אנג'לה קליין מתלוננת על עומס בתצוגה של בקושי חמישה אובייקטים בחלל הגדול של הסדנאות. מרגע שנשאבים לשפה האמנותית הזאת, לאיזור הדמדומים הגבולי שעל סף ההתאיידות, עם חוקי הדיאטה החמורים שלו, הסחף הוא בלתי נמנע. הנחות היסוד האסתטיות הופכות להיות אתיות. אפשר להיזכר בג'קומטי היושב בחדרו במלון בז'נבה, בשנות המלחמה, ומייצר מגבס פסלוני אדם זעירים, אשר הולכים ומתמעטים בין אצבעותיו, הולכים ונמוגים עד שאחיו דייגו (כך מספרת האגדה) שולף את המעט שנשאר, רגע לפני שזה אבק, ומציל אותם מאיון מוחלט. מעט ופשוט זה המון.

 

 

 הילה לביב בסדנאות האמנים

 

נעם צוקר מציגה עבודות שהן המשך של תערוכת הגמר שלה בבצלאל בקיץ שעבר. בבצלאל היא העמידה שולחנות ועליהם אובייקטים קטנים מקלקר, מצופים בגבס וצבועים בשלל צבעים, מתוקים ועזים. הפסלים הקטנים, בעלי הצורות האמורפיות, שיקפו ניסיון לייצר פיסול טהור, פיסול שאיננו חלק ממיצב, מעין אקט של "חזרה לפיסול". מצד שני, הם היו אובייקטים משעשעים, קצת "מכוערים", כלומר לא אנינים ורציניים, לא כאלה שאפשר לבנות עליהם מניפסט פיסול. בסדנאות האמנים עומדים עכשיו שבעה שולחנות עץ נמוכים, ועליהם מונחים האובייקטים הנעים בגודלם בין קטנטנים לקטנים ובינוניים. הם עשויים בדרך כלל מפוליאוריטן מוקצף, מיציקות גבס או חומר קרמי. אובייקטים מוזרים – חלקם נראים כמו נקניקיות(חומות ובהחלט גם די דוחות), חלקם מזכירים אברי גוף – אברי מין גבריים, אם כבר –  אבל בקלות הם יכולים להיות גם כדורי גלידה או הררי קצפת או פירות מיובשים ומצומקים. אוכל ומין, גועל נפש ומתיקות, הפרשות ופליטות, ורדרד-צהבהב, אדום, שחור וירקרק, אסתטיקה מעוכה, מרוחה, אמורפית וזולגת. "להחזיק צמר גפן בפה", קוראת נעם צוקר לתערוכה שלה ואם לתרגם את התחושה הזאת לאמנות, הרי שמדובר במשהו נוזלי ומתמוסס, משהו שלא אמור בכלל להחזיק צורה, ומשאיר אחריו טעם של מתוק מדי.

 

 

הנוכחות הביזארית על גבול המבוכה שמותירים האובייקטים מזכירה את הפסלים הגדולים של איתן בן משה, שהוצגו לאחרונה בסניף בנק הפועלים ברח' הרצל, על תקן של בדיחה ענקית או מעשה התאבדות פנטסטי או בדיקה רצינית של משהו – או כל האופציות ביחד. פסלי הפוליאסטר הצבועים (והגדולים) של בן משה הציעו אף הם אסתטיקה של פיסול אמורפי שהפך לשם נרדף לטעם רע או לפיסול של חובבים. הפסלים שלו התחככו במפורש עם פיסול חוצות או פיסול במרחב הציבורי, בעוד האובייקטים הקטנים של נעם צוקר מתייחסים יותר לפיסול סלוני, כמעט פסלונים לויטרינה. בכל מקרה, שניהם, בן משה וצוקר,  מבקשים לגעת באיכות המסוימת הזאת, נחותה אך מושכת: פיסול דקורטיבי, מופשט עם קונוטציות אורגניות, אמנות שנהוג לומר עליה את משפט המחץ הקטלני של אמנות מודרנית/מופשטת – "כל אחד יכול לראות כאן מה שהוא רוצה".

 

 

הקלילות שעל פני השטח מתעתעת, כמובן. הפסלונים שעל סף נזילה, כמו מגזרות הנייר של הילה לביב, שעל סף נמוגות, מציעים אופצית התבוננות אחרת, לא מיידית ולא עם אפקט ישיר, ולא עם קריאה חד משמעית. למרות הניסיון של שתי האמניות – כל אחת בדרכה – להתנהל במין טריטוריה ספק-אמנותית, שתיהן עושות מאד אמנות, מאד בתוך שיח האמנות, ומאד מתוך התדיינות עם מקומה/מעמדה/נוכחותה/ נראותה של אמנות. החיבור היפה והלא מובן מאליו שבין נעם צוקר להילה לביב מפנה את תשומת הלב לכיוון שטוב להיווכח שגם הוא קיים – לא הכל הולך על שרירים וקול תרועה רמה. יש דיבור אחר.