Posts Tagged ‘אנג'לה קליין’

הילה לביב, נעם צוקר. סדנאות האמנים בתל אביב. מרץ 2005

יוני 16, 2008

הילה לביב היא בוגרת המדרשה מלפני שלוש שנים, נעם צוקר סיימה את בצלאל לפני שנה. צעירות. רעננות. נכנסות לעולם האמנות בצעדים קלילים ועדינים. הטון שלהן מינורי אבל ממזרי, שנון. החיבור ביניהן (שתי תערוכות יחיד החולקות חלל אחד) מדגיש את המשותף: שמינית קריצה, ווליום נמוך, לא בלתי מודע לערכו.

 

הילה לביב בסדנאות האמנים

 

הילה לביב, הותיקה יחסית מבין השתיים, כבר הציגה במספר תערוכות. הבולטות בהן – אירוני לדבר על בולטות ביחס לאמנות שלה, הבלתי בולטת בעליל – היו בגלריה של המדרשה בתל אביב ובחלל של דביר ביפו. אי בולטות, מין נחבאות אל הכלים, נוכחות שעל סף האפס, ואז, בהפתעה, פיוטיות ענוגה – אלה המאפיינים העיקריים של האמנות שלה. נכנסים לסדנאות האמנים וכמעט צריך לחפש אותה. איפה התערוכה? הנה היא: בחלל הכניסה משתלשלים מלמעלה סרטי נייר דקיקים ושחורים, מחוברים בפסי סלוטייפ שקופים. על שני קירות מופיעים קוים בירקרק ולבן, צבועים על הקיר אבל מאד חוורים, מתגלים בהדרגה. בחלל האחורי של הגלריה קשורים לתקרה חוטים ומהם משתלשלות שרשראות נייר, דקיקות וצבעוניות, מעין שרשראות לסוכה או קישוטי מסיבה, אבל במצב אנורקטי קיצוני, לאחר צום ודילול. התערוכה מתרחשת למעלה, באוויר, או שהיא מתמזגת בקירות. קשה לתאר עד כמה כל זה אוורירי. מרחף. לא בומבסטי. לא זחוח דעת ולא טווסי. אין לטעות: לא מדובר בחיפוף, ולא באמנות כבדרך אגב, אם כי האיכויות הן בבירור של משהו שניטלה ממנו ה"אמנותיות", משהו שמנסה להיות אמנות ללא נוכחות נראית לעין של הכשרה אמנותית או של מיומנות טכנית, בודאי ללא השקעה כספית, ברקים ורעמים. להיות הכי פחות "אמנות", ובכל זאת להיות רק אמנות. לא שום דבר אחר.  

 

הילה לביב 

 

החלל של סדנאות האמנים אוצר בתוכו כבר מספר זכרונות מינימליסטיים-פיוטיים בכיוון הזה,  והזיכרון הבולט בהקשר זה הוא התערוכה של אנג'לה קליין שהוצגה שם בשנה שעברה – וילון מחוטי זהב, צירי מחוגה ענקית, סרטי צבע שהתייבש וקולף. גם העבודות של אנג'לה קליין מתנהלות על קו תפר דק מן הדקים שבין להיות או לא להיות, ומחייבות הקשבה מיוחדת מצידו של הצופה. הפלא הוא שאחרי שמתרגלים לעבודות, או מזהים ומפנימים את האיכויות המיוחדות שלהן, אפשר כמעט לדבר על בארוקיות בנטיפי הנייר הצבעוניים של הילה לביב, או להבין איך אנג'לה קליין מתלוננת על עומס בתצוגה של בקושי חמישה אובייקטים בחלל הגדול של הסדנאות. מרגע שנשאבים לשפה האמנותית הזאת, לאיזור הדמדומים הגבולי שעל סף ההתאיידות, עם חוקי הדיאטה החמורים שלו, הסחף הוא בלתי נמנע. הנחות היסוד האסתטיות הופכות להיות אתיות. אפשר להיזכר בג'קומטי היושב בחדרו במלון בז'נבה, בשנות המלחמה, ומייצר מגבס פסלוני אדם זעירים, אשר הולכים ומתמעטים בין אצבעותיו, הולכים ונמוגים עד שאחיו דייגו (כך מספרת האגדה) שולף את המעט שנשאר, רגע לפני שזה אבק, ומציל אותם מאיון מוחלט. מעט ופשוט זה המון.

 

 

 הילה לביב בסדנאות האמנים

 

נעם צוקר מציגה עבודות שהן המשך של תערוכת הגמר שלה בבצלאל בקיץ שעבר. בבצלאל היא העמידה שולחנות ועליהם אובייקטים קטנים מקלקר, מצופים בגבס וצבועים בשלל צבעים, מתוקים ועזים. הפסלים הקטנים, בעלי הצורות האמורפיות, שיקפו ניסיון לייצר פיסול טהור, פיסול שאיננו חלק ממיצב, מעין אקט של "חזרה לפיסול". מצד שני, הם היו אובייקטים משעשעים, קצת "מכוערים", כלומר לא אנינים ורציניים, לא כאלה שאפשר לבנות עליהם מניפסט פיסול. בסדנאות האמנים עומדים עכשיו שבעה שולחנות עץ נמוכים, ועליהם מונחים האובייקטים הנעים בגודלם בין קטנטנים לקטנים ובינוניים. הם עשויים בדרך כלל מפוליאוריטן מוקצף, מיציקות גבס או חומר קרמי. אובייקטים מוזרים – חלקם נראים כמו נקניקיות(חומות ובהחלט גם די דוחות), חלקם מזכירים אברי גוף – אברי מין גבריים, אם כבר –  אבל בקלות הם יכולים להיות גם כדורי גלידה או הררי קצפת או פירות מיובשים ומצומקים. אוכל ומין, גועל נפש ומתיקות, הפרשות ופליטות, ורדרד-צהבהב, אדום, שחור וירקרק, אסתטיקה מעוכה, מרוחה, אמורפית וזולגת. "להחזיק צמר גפן בפה", קוראת נעם צוקר לתערוכה שלה ואם לתרגם את התחושה הזאת לאמנות, הרי שמדובר במשהו נוזלי ומתמוסס, משהו שלא אמור בכלל להחזיק צורה, ומשאיר אחריו טעם של מתוק מדי.

 

 

הנוכחות הביזארית על גבול המבוכה שמותירים האובייקטים מזכירה את הפסלים הגדולים של איתן בן משה, שהוצגו לאחרונה בסניף בנק הפועלים ברח' הרצל, על תקן של בדיחה ענקית או מעשה התאבדות פנטסטי או בדיקה רצינית של משהו – או כל האופציות ביחד. פסלי הפוליאסטר הצבועים (והגדולים) של בן משה הציעו אף הם אסתטיקה של פיסול אמורפי שהפך לשם נרדף לטעם רע או לפיסול של חובבים. הפסלים שלו התחככו במפורש עם פיסול חוצות או פיסול במרחב הציבורי, בעוד האובייקטים הקטנים של נעם צוקר מתייחסים יותר לפיסול סלוני, כמעט פסלונים לויטרינה. בכל מקרה, שניהם, בן משה וצוקר,  מבקשים לגעת באיכות המסוימת הזאת, נחותה אך מושכת: פיסול דקורטיבי, מופשט עם קונוטציות אורגניות, אמנות שנהוג לומר עליה את משפט המחץ הקטלני של אמנות מודרנית/מופשטת – "כל אחד יכול לראות כאן מה שהוא רוצה".

 

 

הקלילות שעל פני השטח מתעתעת, כמובן. הפסלונים שעל סף נזילה, כמו מגזרות הנייר של הילה לביב, שעל סף נמוגות, מציעים אופצית התבוננות אחרת, לא מיידית ולא עם אפקט ישיר, ולא עם קריאה חד משמעית. למרות הניסיון של שתי האמניות – כל אחת בדרכה – להתנהל במין טריטוריה ספק-אמנותית, שתיהן עושות מאד אמנות, מאד בתוך שיח האמנות, ומאד מתוך התדיינות עם מקומה/מעמדה/נוכחותה/ נראותה של אמנות. החיבור היפה והלא מובן מאליו שבין נעם צוקר להילה לביב מפנה את תשומת הלב לכיוון שטוב להיווכח שגם הוא קיים – לא הכל הולך על שרירים וקול תרועה רמה. יש דיבור אחר.    

מודעות פרסומת

"איך מסבירים תמונות לארנבת מתה" / יהודית סספורטס, גלריה זומר. פברואר 2004

מאי 19, 2008

 

  "איך מסבירים תמונות לארנבת מתה". הגלריה ע"ש רחל וישראל פולק (קלישר). אוצרת: נעמי אביב

  יהודית סספורטס. "שומר צל הפנינה". גלריה זומר

פברואר 2004

 

מענג לראות את "איך מסבירים תמונות לארנבת מתה". לא מפני שהתערוכה מספקת תשובה לשאלה "איך מסבירים תמונות", מובן שלא, להיפך, שום תשובה אינה מזומנת. אולי בגלל זה, בעצם, בין השאר, זה כל כך מענג, ואולי מפני שלתערוכה אין נושא, והיא לא אקטואלית, ולא נכונה פוליטית, ובכלל, לא קשורה לשום עניין פוליטי, לא למיגדר ולא לאוטופיה ולא לכאוס, רק לאמנות. אמנות לעצמה!!! לשאוף עמוק לריאות! במין עיתוי שאין לו שום סיבה, ושום צידוק מיידי, בחרה נעמי אביב, האוצרת, להתעסק בחידתיות של האמנות המודרנית, ובהיבטים מסוימים של מורשת בויס, סתם כי בא לדבר על אמנות. או לגלגל רעיונות שקשורים באופי האזוטרי של האמנות, מבלי להרגיש צורך להתנצל על כך.

 

שמה של התערוכה לקוח משמו של המיצג המפורסם שקיים בויס ב- 1965, בגלריה בדיסלדורף, שם  שהפך למשל ולשנינה לחוסר הקוהרנטיות של האמנות. בטקסט המצורף לתערוכה (לא טקסט פרשני, אלא טקסט ליד העבודות, בצידן) נעמי אביב מתארת באריכות את המיצג של בויס (ראשו מכוסה בדבש ועלי זהב, ארנבת מתה בחיקו) ומצטטת את הדברים שאמר לארנבת המתה, בעודו מהלך איתה בגלריה: "…אני מסביר לך משום שאיני יכול להסביר את התמונות האלה לבני אדם. ארנבת מבינה יותר ממרבית בני אדם החושבים באמצעות השכל… אמנות לא ניתן לפענח באמצעות חשיבה רציונלית אלא רק באמצעות דמיון, השראה, אינטואיציה ותשוקה".

 

בתערוכה מוצגות כמה עשרות עבודות, של כשלושים אמנים, רובן מהשנים האחרונות, אבל מספר עבודות משנות השבעים תורמות לתערוכה ניחוח מסוים, בויסי, מין תמהיל של דבש ושומן, ארנבות מתות וזאבי ערבות. ההצעה המאד מקסימה העולה מהטקסט של נעמי אביב היא להרפות. להרפות מכפתור הפרשנות, לכבות את מתג התקשורתיות, להניח לאמנות להיות מה שהיא – סתומה לפרקים, לא קוהרנטית, לא מפוענחת עד הסוף. ואם מה שמשתמע מכך הוא אליטיזם, או סנוביות, או למעטים בלבד, אז לא נורא. לא צריך להתנצל על אתגר אינטלקטואלי. וכך גם הטקסט עצמו: מתנהל בנינוחות בין באטאיי לרוזלינד קראוס לאיב אלן בואה, מציע את מלומדותו לא בהפגנתיות וללא התגוננות. מתנהל כמו טקסט. כמו אמנות, שהיא גם מושגית, וגם מופשטת, וגם לא ממש ספקטקולארית או פתיינית.

תחת הכותרת של בויס – ציורית, מורבידית ותבוסתנית – מוצגות עבודות של דורון רבינא, אנג'לה קליין או אלי פטל לצד עבודות משנות השבעים של מיכל נאמן, בני אפרת, משה גרשוני, נחום טבת ודגנית ברסט. והנה מה שכתבה דגנית ברסט על "העיגול ליד וירג'יניה", מ- 1975, עבודה נזירית בשחור-לבן, צילום של וירג'יניה וולף ושורת טקסט אחת: "יש אומרים שהעבודה "העיגול ליד וירג'יניה" היא אניגמטית. למען האמת, אף אני חושבת כך. מאז שנוצרה, בהרף עין, כל פעם שאני נזכרת, או פוגשת בה, אני מנסה להסביר לעצמי מהו הדבר שגרם בזמן הוצרה לתחושה של ה"נכון"… העבודה הזו מגלמת עבורי, מבין עבודותי, את הדוגמה הקיצונית ביותר לתפישתי שהדימוי קודם להבנה, שהמשמעות אינה נתונה מראש ונמסרת הלאה לצופה, אלא היא מפציעה ועולה בתוך ומתוך תהליך העבודה, ושחלק בלתי נפרד מתהליך היצירה הוא הנסיון המתמשך של האמן לפרש ולהבין את עבודותיו שלו, ומכאן את עצמו ואת עולמו. בשל כך אפשר ש"הארנבת המתה" אינה אלא האמן עצמו."

זהו בעיני אחד הטקסטים הצלולים והכנים ביחס לתהליך היצירה. נטול התלהמות או הצהרתיות, הססן כמו יונה שנשלחת מהתיבה לבדוק הכלו המים, האם אפשר להעז ולדבר בשבח האניגמה. אגב, לא מזמן התקיימה בגלריה של הסדנה לאמנות ברמת אליהו תערוכה קבוצתית (שאצר יאיר אבידר) אשר נקראה במפורש "אינטואיציה", ואשר ביקשה להסב את תשומת הלב למשקל של האינטואיציה בתהליך היצירתי. אלא שהתערוכה עצמה לא הצליחה לייצר את הקסם הדרוש והטקסט המסורבל והארוך שנלווה לה היה כמו גול עצמי לזרימה הנינוחה שאמורה האינטואיציה לייצר. ב"איך מסבירים תמונות" בקלישר, התערוכה מתפתלת לה בעצלתיים בין ארבע הקומות של המבנה הביזארי, ובין עשרות העבודות נרקם-לא-נרקם משהו שמצטבר לאופי החמקמק של התערוכה. לא כל העבודות, כמובן, מזמינות אותה מידה של התעכבות ולא כל העבודות מכילות את הקסם של הלא-מפוענח-עד-תום, ואפשר לחשוב על עבודות אחרות ואמנים נוספים שהיו נענים להצעת הקריאה הפתוחה, אבל גם כמות שהיא, התערוכה בקלישר היא משב רוח רענן, והצעה רבת עניין. דווקא בימים אלה. כשנדמה שהאמנות נקראת כל הזמן לדגל, והמציאות מסביב כל כך רועמת ומזהמת עד שאי אפשר להימלט מפניה, כשהכל מגויס לטובת משהו, ואליטות אינטלקטואליות הן בבחינת מוקצה. דווקא בימים אלה, יש משהו מפתה בהצעה להחזיר לאמנות (ולו לרגע, לצורך בדיקה) את אופיה האזוטרי. 

 

לרגע, לצורך בדיקה – כי, כידוע, מדובר במטוטלת, ועוד רגע הבועה של אמנות-לשם-אמנות-לשם- אמנות תיראה עקרה ואוטיסטית עד זרא, ומייד יהיה צורך להפרות אותה מחדש במיגדר, פוליטיקה, עובדים זרים וכל השאר. בינתיים יש לזה אפקט של טיהור אוויר, כולל עצם המחווה לבויס, שאינה נטולת נוסטלגיה (אפשר לשמוע את קוצר רוחו של דורון רבינא, אשר שולח לדפדפת התערוכה SMS יובשני, משנות האלפיים: "איך להסביר לארנבת חיה שבויס כבר מת?"). ובכל זאת, אין ספק שרוחו של בויס (כמו זו של דושאן) עדיין מרחפת באוויר, ואת אחד הגלגולים המפתיעים שלה אפשר לראות בעקיפין גם בתערוכה של יהודית סספורטס בגלריה זומר –  

תערוכה שמציעה את ההיפך הגמור מ"איך מסבירים אמנות לארנבת מתה". במובן שהיא מפורשת והרמטית, תיאטרלית ופתיינית. 

 

במבט ראשון זוהי תערוכה מרשימה עד מאד ומעוררת השתאות. מוסיקה חרישית מתנגנת ברקע, מדיטטיבית ורוחנית, הצבעוניות נעה בין שחור ותכלכל, והדימויים בין שרטוטי אדריכלות, אלמנטים של עיצוב ורישומי דיו עדינים של עצים. האווירה יפנית ומודרניסטית, כלומר ניו אייג'ית, ולתערוכה קוראים "שומר צל הפנינה". לחלקים במיצב קוראת סספורטס "שולחן אדמת היער", "הסף המואר" או "אבני חן אבודות", והדיבור על חומרים הוא במונחים של אלכימיה ומאגיה. אפשר לראות איך רוחו השאמאניסטית-מאגית של בויס התגלגלה לניו אייג'יות עכשווית, ומשם הלאה, עד לקרבה מוזרה ל"שר הטבעות" או לכותרת המשנה של "שודדי הקריבים" (קללת הפנינה השחורה…)

מה שבמבט ראשון שובה בקסמו ומרשים בשלמותו מתחיל בהמשך להעיק. מושלם מדי, מתוזמן ומסוגנן מדי, ובהחלט זוכה לפרשנות פרטנית מדי בטקסט הנלווה. כמו שלושה בתי שיר, אומרת סספורטס על שלושת חללי הגלריה, אלא שלעומת שיר זני, או שירה בכלל, מרוב מילים לא נשאר כאן סוד. מצד אחד בויס ברקע, אבל מצד שני אין שום חוט פרום. הקטלוג עדיין לא הודפס, והעתק יחיד שלו בגלריה נראה עתיר יופי ומפואר טקסטים, ואולי מן הראוי היה לחכות לפרסומו לפני הכתיבה על התערוכה, אבל הנה בדיוק המלכודת: הצופה מתומרן בעזרת המון מילים קסומות, נוטפות שמן בויסי, מלוות במוסיקה של מסעדה יפנית יוקרתית או טיפול שיאצו. בינתיים, עד לקטלוג, הצופה מוזמן להיכנס לתערוכה עם שני דפים, הכתובים במערך משפטים ניו אייג'י טהור – "יחידות מגנטים של חומר מוליך נעות במקצבים אורגנים של קבוצת נמלים. (ההדגשים במקור). הופעה של דימוי צורני הנע בין אפשרות קריאה של סיפור מסומן לבין הופעה צורנית טהורה של מערך צורות המבשר עצמו כמלאי צורני ערוך ושלם… צמחיה של יחידת טבע אורגאנית מתוך עצמה בחלל מודרניסטי תלוי נטול קרקע. ציפה קפואה באקווריום כחול". וכו' וכו'. המילים האלה מסממות אותנו במלמול המתמשך שלהן, מפרשות כל פרט במיצב כאילו מדובר בהוראות הפעלה של מכשיר חשמלי (מן המזרח הרחוק), ובה בעת מציעות ג'יבריש נטול משמעות. מרוב שהוא טעון משמעויות. מחיצת העץ היפנית בכניסה, רישומי הדיו על הקירות, לוחות העץ התכלכלים, הבית השחור על גבי סירה שחורה, כל אלה מתאמצים מאד לייצר קסם. מרוב מאמץ נוצרת תפאורה של יופי. קליפה. 

 

דורצ'ין, "למה לא". יוני 2003

אפריל 21, 2008

            יעקב דורצ'ין. "עריסת קופים". גלריה גורדון.

          "למה לא". כמה הבטים של פיסול עכשווי. הגלריה לאמנות, אוניברסיטת חיפה. אוצר: אבישי אייל

יוני 2003

 

התערוכה של דורצ'ין בגלריה גורדון היא הפתעה גדולה. הגלריה עולה על גדותיה במה שראוי לכנות "פרץ יצירה" – בתערוכה לא פחות מ- 26 עבודות, כולן פסלי ברזל, כולן מלבד אחת תלויות על הקיר, והאחת שאינה על הקיר מונחת על הרצפה, גדולה ומסעירה, עונה לשם "עריסת קופים", ומצטרפת בבירור לפנתיאון היצירות הגדולות של דורצ'ין שמוצגות אחת לכמה שנים, לעיתים בסדנאות האמנים, לעיתים בגלריה גורדון, חד פעמיות בעוצמתן. 

אז למה הפתעה?

התשובה מצויה במקום אחר. בגלריה לאמנות באוניברסיטת חיפה, שם נפתחה תערוכה של פיסול עכשווי. בתערוכה מציגים שבעה פסלים צעירים עבודות שהוצגו לאחרונה בתערוכות שונות. החיבור של העבודות יחד יוצר תמונת מצב של הפיסול הצעיר, ויתירה מכך: הוכחה לקיומו. ומכיוון שלא פעם קל להיכנס לדפוסי חשיבה נוחים, מתבקש גם הפעם לחשוב במושגים בינאריים: נדמה כאילו את האיכויות של התערוכה בחיפה לא ניתן להסביר ללא ניגודן בצורת פיסול מהסוג של דורצ'ין, ולהיפך: את פשר ההפתעה שמעוררת התערוכה של דורצ'ין בגורדון לא ניתן להסביר ללא קיומו של הקוטב השני, המנוגד, הצעיר והעכשווי. על הטווח שבין שתי התערוכות נפרש מבט על פיסול ישראלי. לדוגמה: במקום שבו דורצ'ין מפסל בברזל, שבעת הצעירים משתמשים בחומרים זולים, זמינים, סתמיים. ועוד: במקום שבו הפיסול שלו כבד ומחייב מנופים או לפחות מסה של שרירים גבריים, הפיסול שלהם קל, ניתן להזזה ביד, יד נשית יכולה בקלות לטלטל ממקום למקום עבודה של גליה טלמור, אנג'לה קליין או רותם בלוה. או: במקום שבו דורצ'ין תלת ממדי (גם כשהעבודות תלויות על קיר) חלק מעבודות הפיסול של הצעירים שטוחות, או מתכתבות בגלוי עם דו ממד. במקום שבו דורצ'ין נאמן לברזל חלוד, הפסלים הצעירים מוסיפים צבע, משתמשים בחומרים לחלוטין לא פיסוליים, עושים פיסול מציור.

כאמור, בין גורדון לחיפה נמתח שיעור בפיסול ישראלי, פרק באבות ובנים (שאולי לא מכירים בכלל באבהות). מתוך הגלריה בחיפה, על שבעת צעיריה, המחשבה על דורצ'ין היא כעל אב מייסד, זקן שבט, פרק (סגור?) בהיסטוריה של הפיסול הישראלי. מתוך גלריה גורדון קל להאמין שהשפה הפיסולית הזאת – ברזל, חלודה, רדי-מייד של חומר תעשייתי  – יכולה עדיין להפיק רעננות ויופי כה מרשימים.

לאחרונה הזדמן לי לראות שוב את הסרט שנעשה בזמנו על דורצ'ין לקראת התערוכה הגדולה "באר אטומה" במוזיאון תל אביב, ב- 1995. בסרט, בבימויה של מירה באואר, נראה דורצ'ין במפעלי הפלדה בעכו, לבוש סרבל עבודה ובחברת פועלי המפעל, סיגריה בפה וקפה שחור רותח, ממשש את גושי הפלדה האדירים, מרתך, מפקח על מנופי ענק, מדבר על פסול לנצח, על ברזל ועל הרכות שבכוח. 40 פסלי בארות הובלו במבצע לוגיסטי חסר תקדים בארץ מעכו לתל אביב והונחו בחצר המוזיאון כמו ממותות, ענקיות וכבדות. דורצ'ין של הסרט ושל התערוכה "באר אטומה" מצטייר כאחד מאבירי הפיסול הישן, במובן של מודרניזם גברי. כמובן, דורצ'ין הוא גם החוליה המקשרת בין הפיסול המודרניסטי ההוא לשלב הבא בפיסול – לא מעט בזכות שמות הפסלים שלו שלעולם יש בהם משהו פיוטי או לירי, ובזכות נגיעות סיפוריות ורכות.

 

הסרט הזה עלה בדעתי, על דרך הניגוד, בתערוכת הפיסול העכשווי בחיפה, וכנקודה להשוואה, בתערוכה של דורצ'ין בגורדון. מה, אם בכלל, השתנה מאז? העבודות החדשות בגורדון, כולן מהשנתיים האחרונות (מלבד עבודה אחת מלפני 10 שנים) מחזקות את היותו חולית ביניים. מצד אחד, פיסול ברזל כבד, ומצד שני, אובייקטים שהם פיסול קיר, שיש בהם אלמנטים דקורטיביים, ובעצם אופן תלייתם מתכתבים עם ציור. בסרט אומר דורצ'ין שהוא מפסל כדי לא לצייר, ואכן (או, לעומת זאת) המחווה המפורשת היחידה בתערוכה היא מחווה לצייר – ז'ורז' בראק. התערוכה בגורדון מחדדת דבר נוסף – ניסיון לבדוק את גבולות שפת הפיסול שלו-עצמו: איך להפוך ברזל גס, תעשייתי וחלוד לקישוט קיר סלוני ואחר כך לטרוף את הקלפים מחדש כשקוראים לפסל "מלאך עם ראש ערוף". אם אני לא טועה דורצ'ין אינו נטול אירוניה ביחס לסחף הגדול וזילות השפה שעבר אותו פיסול ברזל, חלוד, תעשייתי וכבד. לא שאירוניה היא נקודת המוצא שלו אבל כשהוא בוחר להציג 26 פסלים יחד, בצפיפות, תלויים על קיר, אי אפשר שלא לכבד את לקיחת הסיכון: אמנם פרץ יצירה, אבל ריבוי שמנטרל את ההילה סביב האובייקט הבודד, צפיפות שעשויה לגמד ולרדד. לעומת בארות הפלדה שהוצבו ב"באר אטומה" בחצר המוזיאון, שם הריבוי עבד כנגד הפסלים, עכשו בגלריה, הריבוי הוא כל כך מוחלט וסוחף, כל כך ודאי ומוגזם, עד שאפשר לזהות אותו כהתגרות: האופציה להיות וריאציה או שיכפול. אובייקט קישוטי. משהו לסלון. כאן כנראה ההפתעה האמיתית: דורצ'ין מייצג עולם פיסולי שלכאורה, ובודאי לנוכח תערוכת הצעירים בחיפה, אי אפשר שלא לקרוא לו "ישן", אבל למרבה הפלא הקטבים הבינאריים מתגלים בהדרגה כאמצעי דידקטי לצופה יותר מכל דבר אחר. המציאות נזילה יותר, דורצ'ין הוא גם זקן השבט וגם מי שבודק את קצות השפה שלו-עצמו.  

בגלריה לאמנות של אוניברסיטת חיפה מציגים יוחאי אברהמי ויואב מילר, רותם בלוה, גליה טלמור, אוריאל מירון, אנג'לה קליין ועמי רביב – חלקם סיימו את לימודיהם בשנתיים-שלוש האחרונות, חלקם סיימו ללמוד באמצע שנות התשעים. כל העבודות בתערוכה כבר הוצגו, כאמור, בעבר, אבל לזכותו של אבישי אייל, אוצר התערוכה, ייאמר שהחיבור של כולן יחד מנסח אמירה פיסולית. גליה טלמור ורותם בלוה מציגות עבודות שטוחות לחלוטין. גליה טלמור עובדת עם פלסטיק של מזרוני ים והפסלים שלה מדברים באופן מחוכם ועקיף על אופציה של ניפוח ושל תלת מימד. העבודה של רותם בלוה היא כתם אספלט שחור על הרצפה, "נזילה" שחורה ומבריקה של צבע, שהופכת למעין מראה. הזפת השחורה יצוקה במקום, על רצפת הגלריה, אין טעם לשמר אותה, ועם תום התערוכה, טוענת בלוה, שלולית הזפת נידונה לזריקה. אנג'לה קליין הופכת את הצבע לחומר פיסולי – צבע אקריליק שנמרח על יריעות ניילון, מתייבש, מקולף ונדחס. יוחאי אברהמי ויואב מילר, אשר עובדים יחד מאז 1999, ואוריאל מירון, מציגים את האובייקטים היותר גדולים ונועזים בתערוכה, מוזרים ובעלי אירוניה עצמית: אובייקטים או מיני מכונות, שלא ממש ברור לאיזה שימוש נועדו. עמי רביב הציב את פרגוד העץ התכלת היפה שהציג בסדנאות האמנים, והפעם צרף צילום שצולם מבעד לחלון הגלריה. זהו אוסף מרשים של עבודות אשר מגדירות לעצמן נישה חדשה בתוך הפיסול: לא בהכרח מונומנטלי, לא בהכרח בולט, לא בהכרח עם מסר –  אבל גם לא בהכרח מינורי. ובודאי לא קליל, למרות מראית העין הצבעונית.

 

מה שמחזיר אותי לפסל הרצפה הגדול של דורצ'ין – "עריסת קופים". זהו אגן ברזל גדול, מעוגל, אשר בצידו האחד, לחלוטין ללא שיווי משקל, מכונסות בצפיפות פלטות ברזל קטנות עם חורים. מרגע שדורצ'ין אומר "עריסת קופים" אי אפשר שלא לראות בפלטות האלה ראשים של קוף. בדומה ל"ספינת השוטים" או "שלושה משטחי בוץ לנשמת אבי" – שני הפסלים הגדולים האחרונים שהציג בסדנאות האמנים  גם "עריסת קופים" הוא פסל רצפה רוחבי ומכיל, לא פסל רצפה נוסח קרל אנדרה אלא משהו שיש בו חמלה, אנושיות ויכולת הכלה שברמה הסטריאוטיפית היינו קוראים לה "נשית". ואם בכל זאת שיעור הפיסול צריך להסתיים בלקח: אמנים גדולים יכולים להרחיב בטבעיות את השפה של עצמם ולנוע בחופשיות סביב גבולותיה. וכן, מסתמנת שפת פיסול צעירה חדשה.  

אנג'לה קליין. מוזיאון הרצליה, ינואר 2003

אפריל 21, 2008

אנג'לה קליין. "Linea Alba”. מוזיאון הרצליה לאמנות. ינואר 2003

 

העבודות של אנג'לה קליין עשויות מחומרים בלתי ניתנים לזיהוי במבט ראשון. אומרים לנו שיש שם מתכת, זכוכית וצבע. החלק המפתיע הוא הצבע, כי השימוש של אנג'לה קליין בצבע הוא במשמעות של חומר, ולא במשמעות של שכבת צבע המכסה חומרים אחרים. היא מניחה שכבות של צבע על יריעות ניילון וכשהן מתייבשות (הן, השכבות? הוא, הצבע?) היא מקלפת אותן ומניחה אותן כאובייקטים. הניסיון הוא לבודד את הצבע ממצע או מצורה. צבע טהור, כשלעצמו. מה שהופך את אנג'לה קליין לאמנית שמשחקת על התפר הדק שבין ציור לפיסול, וזאת עדיין מבלי להגיד אמנית שמתכתבת עם מינימליזם בהתגלמותו הצרופה. לחלל במוזיאון הרצליה היא התייחסה כאל מכלול שבו העבודות הבודדות מוצגות כמיצב. ישנם אובייקטים במרכז החלל, עבודות אחרות נצמדות לקירות ולוקח זמן לגלות אותן. לעבודות יש נוכחות של מרכאות, מרכאות שמרחפות באוויר, ללא הציטוט שביניהן, ולתערוכה באופן כללי יש נוכחות רזה, אנינה, ובייחוד חידתית.