Posts Tagged ‘אסף רהט’

אסף רהט, גלריה שלוש. משה גרשוני, גלריה שרה לוי. פברואר 2005

מאי 25, 2008

אסף רהט. "קשר עין". גלריה שלוש

משה גרשוני,  גלריה שרה לוי

 

בכניסה לגלריה שלוש, ממש על הקיר שמול הכניסה, תלוי דיוקן של רפי לביא. באמת רפי או דמיון מתעתע? מקרוב מתגלית במלוא מדהימותה הטכניקה שפתח אסף רהט: הדיוקן עשוי כולו מפיסות קטנות של חבל שפגט ומחוטי תפירה שחוברו להם יחדו בדבק פלסטי. אין מצע לדימויים, החבלים והחוטים פשוט מוחזקים על ידי הדבק (השקוף), תלויים על הקיר עם מסמרים, ונראים כאילו נתלשו מתוך משהו. מרוב השתאות סביב ה"איך בדיוק הוא עושה את זה" משתכח בינתיים רפי לביא. נחזור אליו אחר כך. בתערוכה שבע עבודות גדולות, בכל אחת דימוי אחד מרכזי: דיוקנאות, אב ובן בתוך אמבטיה, אמבטיה ריקה וברווז כתום על הדופן שלה, וישנה גם עקידת יצחק בהשראת ציור העקידה המפורסם של קרווג'ו. מהלך הצפייה פועל על תנועת אחורה-קדימה – מרחוק מזהים את הדימוי, מקרוב משתאים ממלאכת היד המורכבת של עוד ועוד חוטים, חוטי תפירה בצבעים שונים, שכבות של חוטים, וקרום הדבק הדק שביניהם.

 

 

"עקידת יצחק" של קרווגו' ידועה כאחד התיאורים האלימים והדרמטיים של הסצנה: אסף רהט לקח משם את אברהם עם חרב בידו האחת, ידו השנייה על צוואר יצחק, יצחק מוטל על הרצפה, פניו מעוותות מכאב. את פניו של יצחק עצב רהט בדחיסות רבה, עם הרבה חוטים צבעוניים וחבלים; פניו של אברהם, בקצה העליון של הסצנה, רשומות בחוטים קוויים בודדים, פרומים ומדוללים. על הקיר מולם תלויה סצנה של אב וילד קטן בתוך אמבטיה, לכאורה חוויה מתקנת ל"עקידת יצחק", אבל הבן פוער את פיו בצעקה ועיניו עצומות, משהו אלים ומטריד משבש את הסצנה הלכאורה פסטורלית. דמות ענקית אחרת מכילה בתוכה דמות נוספת, אולי אפילו שתי דמויות, ובהדרגה מתברר שנושא העל של התערוכה (או התת-נושא שלה) הוא אבות ובנים, הקשר המפרה-מסרס-מאיים שבין אב לבן. ועכשו, כמובן, אפשר לחזור להתחלה, לדיוקן העגול של רפי לביא, על תקן האב הגדול: עשוי כולו מחוטי שפגט נטולי צבע (מין חום-אפור משמים), עם חוטי תפירה שחורים אשר מסמנים קוי מיתאר עדינים של אצבעות מחזיקות סיגריה, משקפיים בעלי מסגרת שחורה, סלסולי עשן היוצאים מהסיגריה ושרטוט של אגרטל. מחווה? מחווה של אמן צעיר, בוגר המדרשה, לדמות האב הגדולה, או טענה על עקידה כמטפורה לסירוס הבנים? או אולי אדיפליות ומעין רצח אב במהופך, אם לשקוע ממש בפרשנות פרוידיאנית?

 

תערוכה על אבות ובנים מעלהבתודעה גניאולוגיות אחרות, מתחומי יצירה שכנים, אלה שעלו בשבועיים האחרונים במלוא יצריותם מעל דפי "תרבות וספרות" של "הארץ". לטובת אלה שהחמיצו: אריאל הירשפלד פרסם לפני שבועיים מאמר חוצב להבות נגד "הו!", כתב עת חדש לשירה בעריכת דורי מנור, ובו האשים את אנשי "הו!" (הצעירים) בנאו-שמרנות ובאנכרוניזם. בשבוע שעבר התפרסמה, כצפוי, תגובתו המושחזת לא פחות של דורי מנור– הוא טען שהירשפלד נלחם מלחמת מאסף ושאינו מסוגל לראות מבעד לקונבנציות הטעם (המודרניסטיות) של דורו. המחלוקת ביניהם היא על אפשרות קיומה של קלסיקה שירית חדשה ועכשווית (קלסיקה במובן של חריזה, משקל וכו')  – ב"הו!" מאמינים שיכולה להיות כזאת, הירשפלד טוען שלא ככה – אבל הריב הוא גם איך לקרוא את ההיסטוריה של השירה הישראלית המודרנית, מי הם גיבוריה במובן של האבות והאמהות המשפיעים, ובמיוחד מה לוקחים מהאבות והאמהות האלה, איזה קצוות חוט מושכים מהם הלאה, לתוך השירה של הדורות הבאים. יצרים של עולם שכן תמיד מעוררים סקרנות (ובמקרה הזה גם התענגות: יצרים אינטליגנטיים הם מעדן משובח במיוחד), ומייד גם מעוררים ניסיון לבדוק איך, אם בכלל, משהו במחלוקת השירה רלוונטי לעולם האמנות.

כמו לא פעם, בהשוואה בין עולם המילים העבריות לבין עולם הדימויים העבריים נדמה שהעולם החזותי יוצא חסר, חסר בטחון יותר מבחינת מסורת ומורשת, אבותיו ואמהותיו לא בהכרח מקומיים ודוברי עברית. לאה גולדברג, נתן אלתרמן או נתן זך, קלסיציזם או מודרניזם, איפה זה מהדהד באמנות? אם הקלסיקה החדשה של משוררי "הו!" שקולה כנגד הציור הריאליסטי החדש מבית מדרשו של ישראל הירשברג, הרי שלפחות באמנות הפלסטית לאבות המודרניזם פורעי הסדר אין עדיין מתחרים. קשה לחשוב על דוגמאות בעלות משקל בארץ לציור בחרוזים ובמשקל, בעוד רפי לביא הוא בוודאי דוגמה מכוננת למי שהעמיד את שבירת כללי הקלסיקה הציוריים בלב העשייה שלו, תוך המצאה של משהו חדש, ועדיין בתוך גבולות הציור.  

 

הדיוקן של רפי שעשה אסף רהט מחבלים וחוטים (כמעט מלאכותי לקרוא לו בהקשר הזה "לביא", רפי הוא האב שלא שומרים מפניו דיסטנס, לא מקפידים בפניו בנימוסים, הוא הרי האב-הילד שהעלה על נס את הבעיטה בבורגנות המהוגנת), מנציח את דיוקנו הכפול: אב סמכותי, אבל שלומפר, כולו זליגות של קו; ענף מרכזי באילן היוחסין של משפחת האמנות, אבל מקפיד על אנטי-גינונים, חוטי תפירה וחוטי שפגט יאים לו. האמנות של אסף רהט (עבודות המסקינטייפ הקודמות, עבודות החוטים הנוכחיות) אינה בהכרח מייצרת קשרים צורניים או תוכניים בולטים עם הציור של רפי לביא, אבל בדיוקן המחווה שלו רהט הצעיר מבקש להבהיר את מי הוא רוצה לסמן כאביו הרוחני. הברווז הכתום היושב על האמבטיה מצטייר אף הוא כסוג של מחווה, הודאה ב"קשר עין" (כשמה של התערוכה) עם בני משפחה נוכחים ונעדרים: הוא נראה מיותם ועזוב, ברווז נטוש, בהחלט גם ילדותי וטפשי, ובאותה הזדמנות הוא מזכיר את צעצועי הפלסטיק שהציג גיא בן-נר בתחילת דרכו האמנותית, אף הוא בן לאב-ילד רפי, בן שהפך את אבהותו לנושא מרכזי באמנות, אב-בן המסרב להתבגר.

 

 

ואם בעניין אבות פורצי דרך, פורעי סדר, לא מתבייתים בעקרון: השחזור המרגש של התערוכה של גרשוני מ- 1979 בגלריה שרה לוי, מציגה אב גדול נוסף להרבה בנים ובנות וכשלעצמו בן ללא מעט הורים. מפתיע לראות כמה מרובים האיזכורים לאבות רוחניים בתוך 35 הניירות הקטנים האדומים, שלא נס ליחם וטיפת נוסטלגיה לא דבקה בהם. על שני ניירות כותב גרשוני באותיות אדומות גדולות "אביבה אורי", על ניירות אחרים הוא מזכיר את אדגר אלן פו, מוצרט, תומרקין, ועל נייר קטן אחר הוא כותב "מדרדו רוסו". אביבה אורי היא האמנית שגם גרשוני וגם רפי לביא מסמנים כאם, מדרדו רוסו הוא פסל איטלקי בן זמנו של רודן שמעולם לא זכה בקמצוץ ההכרה לה זכה רודן, אם כי ברבות הימים זכה להערכה מרובה בקרב אמנים (כלומר, סומן כאב על ידי צאצאים שלא הכיר). וישנו גם נייר בו מזכיר גרשוני את אביו, וציטוט מתוך שירו של עמנואל הרוסי "שכב בני, שכב במנוחה". במבט לאחור, ועם ידיעת ההמשך, עם הידיעה שהתערוכה ב- 79' היא שלב מעבר אקוטי לקראת המהפך האמנותי המתפרץ של גרשוני, אפשר לראות בהיאחזות במסמנים שונים של אבות ואמהות צורך פנימי לקראת הקפיצה הגדולה, לקראת ההפרה המוחלטת של הטוב, היפה, הנכון והמהוגן. אי אפשר להתעלם גם מאריק שרון וגולדה מאיר המופיעים בעבודות האלה, אם בצילומים ואם בעצם שמם. מעבר לביקורת הפוליטית המופנית כלפיהם אפשר לראות בהקשר זה את האכזבה כלפי מי שאמורים להיות ההורים האחראיים, השקולים והנבונים של האומה. אם אי אפשר לסמוך עליהם, הבעיטה בהורות/סמכות/מסורת הופכת למתבקשת יותר. וכמו שדברים קורים – שיחזורה של התערוכה הצעירה לנצח הזאת הוא כשלעצמו אקט אנושי נדיר בקרב משפחת האמנות – מחווה של אספן אמנות (בנו כלב) לאמן (גרשוני), לבעלת גלריה (שרה לוי), ולאמנות הישראלית.    

   

מודעות פרסומת

פתיחת עונה, ספטמבר 2001

אפריל 22, 2008

 

 

עונה חדשה, ספטמבר 2001

 

איך עונה נפתחת? כמו ששיר נולד? בהתחלה זה כואב… לאו דווקא. לא בבת אחת היא נפתחת, אבל עובדה, שבוע ראשון של ספטמבר ומסביב כל הסימנים לעונה חדשה. ירית הפתיחה הרשמית הייתה בשבת האחרונה במוזיאון הרצליה, עם פתיחתן של מספר תערוכות חדשות: נורית דוד, צילום בריטי, וידאו בריטי, עבודת וידאו של צדוק בן דוד, מיצב של האמן הצרפתי סלסט בורסייה-מוג'נו. התערוכות הקבוצתיות הבריטיות הן במובן מסוים גולת הכותרת של הפתיחה, או לפחות אלה שממקדות את תשומת הלב הציבורית-תקשורתית, ובאופן מפתיע ולא-מפתיע השבוע תיפתח תערוכה קבוצתית נוספת של אמנים בריטיים צעירים בגלריה טל אסתר.

האפיל של האמנות הבריטית הוא נושא כשלעצמו: מה הופך את האמנות הבריטית הצעירה למותג כה אטרקטיבי, מה הופך את נציגיה למחוזרים ברחבי העולם? עושה רושם ששורש העניין הוא בעובדה  ש"אמנות בריטית צעירה" (או כשם המותג במקור YBA) משדרת לא רק עדכניות ושפה ויזואלית עכשווית אלא גם הצלחה ואבק כוכבים. אמנות בריטית צעירה מוכיחה שאפשר להצליח באמנות, שאפשר להפוך אמנות למוצר עובר לסוחר, שאמנות היא לא בהכרח רק הדבר האזוטרי והמנותק ההוא, שאם סאצ'י רוצה ביקרך השמיים הם הגבול, שגם אם לא התכוונת להיות אמן (ראו מקרי רון מיואיק או טום הנטר) אם עולם האמנות יזהה אותך ככזה, זה עשוי להיות מספיק אטרקטיבי כדי למשוך אותך לשם, או במילים אחרות – התופעה של האמנות הבריטית הצעירה של העשור האחרון היא מקור התקווה, מוקד התשוקה ומושא הקנאה של עולם האמנות כולו. 

 

באשר לעולם האמנות המקומי, שלנו, כאן, בארץ שאין לה לא סאצ'י, לא פרס טרנר, לא טייט מודרן, לא וייט קיוב ולא גלריה ליסון, (כולם שמות של גלריות, אספנים או מוסדות שהפכו אף הם למותגים, לנושאי הדגל של הבשורה האמנותית החדשה שבאה מבריטניה), ברור שהאפיל של האמנות הבריטית חזק ומורכב במיוחד: אם כל תערוכה בוייט קיוב היא להיט, אם טרייסי אמין היא גיבורת תקשורת, אם פרס טרנר מסוקר כמו הלוהט באייטמים, אז באמת, אולי התחום הזה, אמנות, איננו כה חסר סיכוי כמו שזה נדמה מכאן?

 

אתנחתא 1:

 באולם הגדול של מוזיאון הרצליה, זה השמור למיצבים, מוצבות שלוש בריכות גומי מתנפחות ממולאות במים. בתוך הבריכות שטים להם כלי חרסינה לבנים-כחולים. הם מונעים על ידי תנועת המים, נעים בקצב מזורז יחסית, נתקלים אלה באלה ומשמיעים קולות. האמן הצרפתי סלסט בורסייה-מוג'נו קורא לזה "מיצב קול". הקסם של העבודה (הקסם המשוער, בזמן הפתיחה הומת האדם צריך לדמיין את האפקט יותר מאשר ממש לחוות אותו) הוא בעדינות של הדברים, בפגיעות שלהם, באלמנטריות של האמצעים ובילדותיות-לכאורה שלהם, ובאופן שבו הם מסיטים אותנו אל הכלומיות של מעשה האמנות, הכלומיות שעשויה להפוך למעשה קוסמות. מסביב לבריכות הגומי ניצבים כסאות והקהל מוזמן לשבת ולבהות בצלחות המשייטות בתוך המים, כמו תחליף מלאכותי לישיבה מול הים או האגם וצפייה בסירות. המלאכותיות של "הנוף" כה בולטת, התחליף כה שקוף, האמצעים כה אלמנטריים עד שקשה שלא לקרוא את מיצב בריכות הגומי הקיצי, ילדותי, פריך ומופרך הזה כמטפורה למצבה של האמנות: האם האמנות מחקה את המציאות או שהיא יוצרת את עצמה כבועה? בריכת המים כשיקוף של מציאות כלשהי או כיצירת מציאות נפרדת, בפני עצמה, נתונה  בתוך כתלי הפלסטיק התכולים, כה מפרידים אבל כה שבירים?

 

אתנחתא 2:

 בצל הפתיחה במוזיאון הרצליה נפתחה העונה עם עוד שתי תערוכות קבוצתיות צעירות: בגלריה דביר מוצגים שישה צלמים ישראליים –  אוהד מטלון, עדי נס, נועה זית, יוסי ברגר, שרון ברקת ופבל וולברג; ובסדנאות האמנים נפתחה תערוכה של שלושה אמנים צעירים: בן בן-רון בוגר בצלאל,  אודי צ'רקה ואסף רהט, בוגרי המדרשה.  

בעוד אמני גלריה דביר שייכים לסקטור המפונק יחסית, כאלה שגלריה נחשבת רוצה ביקרם, וחלקם כבר אכן זכו להצלחה, ככל שעולם האמנות הישראלי יכול להציע (תערוכה מוזיאלית, פרסים, תערוכה בינלאומית), הרי ששלושת אמני הסדנאות הם בתחילת תחילת הדרך, זו שנראית עוד יותר התחלתית לנוכח זיקוקי הדי נור הבריטיים. 

בן בן-רון מציג עבודות גדולות הבנויות כהדבקות של גזרי נייר על בדים. העבודות משחזרות מעין עבודות יד בקייטנה או לחילופין גזירות נייר ברוח ריפוי בעיסוק, עשרות ומאות מגזרות נייר קטנות וצבעוניות, והאפקט הכללי הראשוני הוא אכן צבעוני, ידני, ילדותי, מאטיסי או דיוויד הוקניי. מצד שני, וכמובן ישנו צד שני, כשמתרחקים, מתגלים הדימויים עצמם: גבר שפניו מחוקות ומכנסיו פרומות, או ראש גבר צועק, משהו אלים ותוקפני שבוקע מבעד לאנימציה הידנית האסתטית. יש בעבודות משהו פרוע אבל גם מאד מוקפד, יש בהם שילוב שובה לב של אנרגיה תזזיתית יחד עם אסתטיקה מאד מושכת, הם מתכתבים עם תולדות האמנות (מופשט, מאטיס, קולאז' וכו') ויחד עם זאת משדרים ויברציות צעירות ועכשוויות.

אודי צ'רקה עובד עם תולעי משי, אשר מונחות על לוחות שחורים, עבודות שאפתניות מבחינת המשמעויות המתבקשות בדבר מחזוריות החיים, אולי מתבקשות מדי, דוחפות סמליות מתבקשת מדי. אסף רהט מציג עבודות מונוכרומיות, בגוני שחור למיניהם, בקו פשוט, זני, רב עוצמה, שלעיתים הוא סיפורי ולעיתים ספק מופשט, מפתיע ביד הבוטחת שלו.

 

ובחזרה לבריטים:

אני לא רוצה להעכיר את השמחה בקשר לתערוכה הבריטית במוזיאון הרצליה – טוב ויפה לראות כאן אמנים בריטים מצליחים – אבל קשה שלא לראות את התערוכה עצמה כמיקבץ קבוצתי מדי, ומרפרף מדי, שאינו נותן מושג ממשי על כל אחד מהאמנים (שצילום הוא לא בהכרח המדיום הבולט שלהם, לעיתים הוא רק סטילס מתוך עבודות וידאו), כך שלמרות עבודת איסוף החומר התחושה היא של תערוכת ארגזים, מין מרקחת של עבודות קלות לניוד. הדגימות הבודדות של כל אמן – שתי עבודות של אלכס הרטלי, שני צילומים של סם טיילור-ווד – מדגישים את המותגיות של האמנים ואת עובדת היותם "שמות" לפני שהם יצירות אמנות. התערוכה כולה משווקת דרך סיפור ההצלחה של האמנות בריטית, מה שמקשה עוד יותר להצטרף להתרגשות הכללית ורק לספוק כפיים בהתפעלות – כמה שהם מצליחים, כמה שהם יפים וחכמים. הצלמים בגלריה דביר לא פחות יפים וחכמים, והמודל הבריטי לעולם יהיה משאת נפש בלתי מושגת ולכן לא רלוונטית. מה שכן, האמנות הבריטית וההצלחה שלה מחריפות את סוגיית המטוטלת הידועה: מצד אחד ישנו הרצון לראות באמנות חלק ממירקם חיים חברתי-כלכלי וכו', ומצד שני הנטייה היא לראות את האמנות כבועה, לא קשורה, לא חלק מבהלת הצריכה של העולם המערבי, לא בהכרח לוקחת חלק במשחק הקפיטליסטי. פתיחת העונה היא הזדמנות לחשבון נפש בכל מה שקשור למטוטלת הזאת: לכאורה, מי יתננו סאצ'י, פרס טרנר, וייט קיוב וכל השאר – ומצד שני, האופן שבו האמנות הזאת מגיעה אלינו (אלינו במובן של מקום שהוא לא בדיוק חלק מהמשחק העולמי, מקום ששואף להיות שחקן שווה זכויות במגרש של הגדולים אבל הוא איננו כזה), במין פורמט קומפקטי וחסכוני, כמוסה מתומצתת מדי של הדבר עצמו, נשאת על גלי ההערצה לסיפור ההצלחה, האופן הזה (האם לקרוא לו פרובינציאלי? האין זה פרדוקס שדווקא כשאמנות בינלאומית הופכת כאן לדבר שבשיגרה בולט עוד יותר האלמנט המציצני-פרובינציאלי שלנו?), האופן הזה מעורר געגוע לצד השני של המטוטלת. במובן מסוים לשבת מול בריכת גומי ולצפות בצלחות מתנגשות ומשמיעות מוסיקה של חרסינה נשמע יותר סביר,  ובכל המובנים האחרים, תערוכה של שלושה אמנים צעירים, בוגרי המדרשה ובצלאל ולא גולדסמיתס וסלייד, כשרוניים בעליל אך חסרי סיכוי מן הסתם (אם סיכוי =סאצ'י), תערוכה זו חשובה ורלוונטית פי כמה למציאות האמנותית המקומית. אני לא רוצה להישמע רומנטית ולהגיד על אמני הסדנאות: אשריהם, אין להם סיכוי להפוך למוצר עובר לסוחר, אשרי האמנות הטהורה בסצנה אמנותית שאין בה כסף. לא, בהחלט לא, ומי ייתן והאמנות שלהם תימכר ותצליח, אבל מול סנוורי ההצלחה המסחרית-תקשורתית של YBA אני מוצאת הנאה היפכא מסתברית בלצפות בצלחות חרסינה שטות בתוך בריכת מים מתנפחת. או מוטב,  לצפות בשלושה אמנים ישראליים צעירים בסדנאות האמנים.