Posts Tagged ‘אסתי רשף’

גינת מחמד. מרכז ההנצחה, קרית טבעון. אוצרת: אסתי רשף. מרץ 2004

יוני 16, 2008

 

אתי אברג'ל, גליה אורי, גל וינשטיין, סימה מאיר, יהודית מצקל, רותי רביב, יעל רובין, דן רייזנר.  

 

גינת מחמד היא תערוכה קבוצתית קטנה ומקסימה, שנקודת המוצא שלה נובעת מעולם הגינות והגינון של קרית טבעון, אבל בחן של גינת בית צנועה היא חורגת מהמקומי במובן המצומצם של המילה ונוגעת במהות ישראלית רחבה יותר: השאיפה לגינה קטנה, הכמיהה לבית צמוד קרקע ופיסת אדמה. במובן זה מצטרפת התערוכה למגמה שצוברת תאוצה סביב עניין גובר והולך בגינון, נוי, חצרות אחוריות וגינות צבוריות. התערוכה הגדולה שנערכה בעניין זה היתה "ברשות הרבים" שאצרו יעל מוריה וסיגל בר-ניר בביתן הלנה רובינשטיין בשנה שעברה, תערוכה שעסקה בכתמי הירוק בתל אביב. פחות או יותר במקביל הוצגה בגלריה של בית האדריכל ביפו תערוכה בשם "ו(גינה)", שבה העמידו אדריכלי הנוף צופית טובי ועמי צרויה מיצב בהשראת הגינה של הבית המשותף. אסתי רשף, האוצרת של מרכז ההנצחה בקרית טבעון, יוצאת מתוך מציאות שונה מעט: קרית טבעון הוקמה כעיר גנים ולעין המתבונן מבחוץ היא נראית עד היום כמקום קסום במיוחד, טובל בירק, וכמו אחד מאחרוני המקומות הירוקים הלא נגועים ולא מקולקלים. מסתבר שאנשי המקום רואים את הדברים אחרת וחלקם מבכים את השינויים במקום אשר כוללים הופעתו של טיפוס גנים מסוג אחר, ראוותני יותר ופחות קשוב לסביבה הטבעית.

על רקע זה צמחה "גינת מחמד". אבל האמנים המשתתפים בתערוכה חיים ברובם בעיר, רק אחת חיה בקיבוץ, ואחרת היא ילידת קרית טבעון, וכולם מציגים אסתטיקה ישראלית של מקומות שהתרחקו מהטבע "הטבעי" והם משקפים כמיהה (רומנטית, סנטימנטלית, אקולוגית, אקלקטית, משועשעת, משהו מכל אלה) לירוק, לדגימה של טבע ליד הבית.  

 

על הקיר מחוץ לגלריה, במבואה, תלויה מזרקה של סימה מאיר, עשויה מחומר פלסטי ומעוצבת בצורת ראש אריה אשר מפיו מטפטפים מים. המזרקה מכוסה באיקסים קטנים המצוירים בטוש ויוצרים מראית עין של רקמה, והיא חלק מסדרה הנקראת "גן עדן". עדיין מחוץ לגלריה, ליד דלת הכניסה, תלויים שני תצלומי צבע גדולים של יהודית מצקל אשר מצלמת עצי בונזאי. בין המזרקה הנוטפת מים מפי האריה, באווירת גן עדן סינתטית, לבין הבונזאי הננסי שנתפש כסמן מובהק של ביות הטבע ושל מזעור החוץ לתוך ממדי הבית והחצר, נמתחת התערוכה: השאיפה להפוך את חלקת האדמה הביתית לגן עדן קטן, התשוקה לפיסת טבע ליד הבית.

 

בכניסה לגלריה מונח מוניטור ובו תיעוד הגינה של רותי רביב, אשר במהלך שלוש שנים הפכה את גינת הבית שלה ברמת השרון לעבודת אמנות המורכבת מסידור של אבנים, עלים וזרדים, פרחים שקמלו, שבילים, גדר חיה, גזעים וגבעולים. בעמלנות מהסוג שמעלה באוב שיעורי מלאכה וחוגים של ריפוי בעיסוק הפכה הגינה לזירה של פעילות לקטנית ויצירתית המחקה פרקטיקות נשיות של סידור, ארגון, איסוף וניקוי. הצילום המתועד בוידאו הוא הד רחוק של הגינה עצמה, אבל התמונות המתחלפות על המסך מחדדות אנלוגיה משעשעת לתערוכה עצמה: התערוכה עצמה (כל תערוכה), ולמעשה האקט האוצרותי עצמו, באשר הוא, כסוג של סידור גינה – איסוף עבודות, התאמה ביניהן, ארגונן בתוך חלל הגלריה, להשאיר מרחב מחייה לזה ולא להאפיל על ההוא, האוצרות כסוג של עבודת גינון שבסופה אמור חלל הגלריה להפוך למרחב מקושט… מה גם שלפחות שלוש עבודות בתערוכה (של דני רייזנר, של גל וינשטיין ושל סימה מאיר) דורשות טיפול סדיר של השקיה ואוורור. פעולת האוצרות צוברת תוקף כאקט של גננות דרך העבודות שמלכתחילה מספחות לעצמן איכויות של קישוטי גינה.   

 

התחושה היא שמעל העבודות כולן שפוך חיוך קטן, כאילו הן מתמסרות לנסיון החתרני להפוך את האמנות ללא יותר מאשר קישוטים אוצרותיים. יעל רובין מאמצת שפה של תפאורה במתנ"ס. עבודה אחת שלה עשויה מקרטון ביצוע ובנויה כחצר עם שיח דקל קטן, טפטפות השקיה, ודמות של אשה, מצולמת וגזורה, אשר רוכנת לאדמה. הדמות הזאת משלימה את מימד התפאורה של פנטזיה על מזרחיות עם דקל וכדי חרס גדולים, אשר משתבשת לבסוף למין בלגן דהוי וחסר מיקוד. הצבה קטנה אחרת נקראת "נענע" והיא בנויה מצילומים של גינה קטנטונת הצמודה לקיר של בית. הצילומים גזורים ויוצרים העמדה תלת ממדית של גינה מוקפת בגדר, סמוכה לדירת שיכון, ובתוך פיסת האדמה הקטנה מבצבצים עלי נענע. בסמוך להם העמידה יעל רובין מיצב של קישוטי גינה, אף הוא בנוי מצילומים גזורים ומודבקים (הפעם על לוחות MDF): גמד גינה קטן, ברווז פלסטיק, שיח צבר בתוך פחית ושיח גרניום עם פרחים אדומים. ההצבות מצטברות לאסתטיקה של שכונות "בנה ביתך", משהו שבין דלות החומר לפנטזיה על גן טרופי.  

בין גמד הגינה ושיח הצבר מופיע, כאמור, גם שיח גרניום עם פרחים אדומים, שיח של גינות אחוריות, שכבר יצא מאופנת הגינון אבל הוא עדיין שורד, ומולו באלכסון תלוי על הקיר גרניום נוסף, הפעם מצויר בשמן על בד.  זהו ציור קטן של גליה אורי, מצויר בריאליזם עדין, גרניום אדום שתופש את מרבית שטח הציור ומסתיר חצר, בית, עץ. בהקשר זה, מעצם האמירה "גרניום" נוצר מאליו החיבור ל"גרניום" של רפי לביא, אשר הופיע בעבודות שלו בהתחלה כצילום (מתוך לוח שנה, בכלל גרניום בספרד) ואחר כך כמילה החוזרת על עצמה עד שהיא הופכת למין מנטרה ישראלית. ומכיוון שכבר נוצרה הליכה בתוך גן האמנות הישראלית, מאליו נוצר הקישור לציורי הצברים של עסאם אבו שקרה, מי שהפקיע את הצבר ממונופול הישראליות והדגים באופן מטלטל שלדימוי הזה יש סדר יום אחר, לא רק של צברינו החמודים והעוקצניים.

בערוגה של התערוכה מופיע עכשו מעין עציץ בטון של דני רייזנר ובתוכו שתול שיח קטן. העציץ נראה קצת כמו מצבה, הבטון כבר שחוק בקצוות, עלים הצטברו סביב השיח ועל הכל שוריםירוק מאובק, הזנחה קלה וצבעוניות דהויה. בהמשך, מול צילומי בונזאי נוספים של יהודית מצקל עומד דגם של גל וינשטיין לפסל כיכר, ובמרכזו נטוע, לא ייאמן, זית בונזאי אמיתי, חי ונושם. זוהי יציקת בטון של פיצה, חתוכה לשש חתיכות, למעלה מפוזרות אבנים על תקן של זיתים, והזית הננסי מעניק ל"פיאצה-פיצה" מימד פארודי ביחס לאסתטיקת עצי הזית השחוקה, ביחס לאתרי הנצחה ואותנטיות סינתטית, מיכנית.  

בינתיים הגלריה מתעקלת ולקראת סופה מוצבות עבודות מרשימות, מקוריות ומרגשות של סימה מאיר ושל אתי אברג'יל. סימה מאיר תלתה על הקיר שורות של קופסאות אריזה מקרטון, אשר בתוך כל אחת מהן מודבקות אבנים קטנות היוצרות בחלקן דגם קישוטי ובחלקן מכילות בדל ציטוט  (כמו "עץ הרימון נתן"). התיבות הפתוחות יוצרות על הקיר מעין טקסט מפוזר, עם נוכחות ברורה של שבילים, ערוגות, סימונים, קישוטים, משהו שנע בין הארכיאולוגי לקיטשי, סוחף אליו את הכיתוב המסחרי שעל הקופסאות, וגם את הנוכחות נטולת כל הצטעצעות של הקרטון החשוף.  

המיצב של אתי אברג'יל "אטיוד בחורף" עוצר נשימה. אלה הן רקפות ענק אשר צומחות מתוך בצלים חומים המונחים על הרצפה, רקפות במצבי סגירות ופריחה משתנים, אשר צומחות עד לתקרה ומתלפפות בחלקן על השלד של המבנה. הבצלים בנויים מפקעות של בגדים ישנים אשר מכוסות בנייר סלוטייפ חום, וכשהן צבועות בלבן אלה הם כמובן סלעים. הגבעולים מלופפים באיזולירבנד ירוק, ועלי הכותרת מכילים מדי פעם נגיעות צבעוניות מסעירות של סגול וצהוב. זהו מיצב עשיר ומפעים, הדימוי של הרקפות הלבנות פגיע ושובה לב ומזכיר לא רק שירי ילדות ("מתחת לסלע…") אלא גם את "ח"י רקפות" של גרשוני משנות השמונים, ולפני שמספיקים להכיל את כל ההקשרים מסתבר שאתי אברג'יל אכן העמידה 18 רקפות. כמחווה מרומזת אך מפורשת לגרשוני. ערוגת האמנות הישראלית מעמיקה את ההסתעפויות שלה, הקישוטים האוצרותיים של התערוכה חוזרים להיות יצירות אמנות נפלאות, כל אחת בפני עצמה, וכולן יחד.

 

 

מודעות פרסומת

אלון פורת, אורי ריזמן, אורית אדר בכר. ינואר 2001

אפריל 21, 2008

 

אלון פורת, אורי ריזמן    שניים בנוף. הגלריה לאמנות, מרכז ההנצחה קרית טבעון. אוצרת: אסתי רשף.

אורית אדר בכר, תערוכת זוכי הפרסים של משרד המדע, תרבות וספורט. מוזיאון לאמנות ישראלית רמת גן.

ינואר 2001

 

האם ציור נוף זה עניין  של מיגדר? כלומר, הייתכן שכל העניין של ציור נוף ואמנות אדמה הוא ביסודו אקט רומנטי גברי? האם המבט הפנורמי, החולש על פני שדות, גבעות ואופק איננו מובנה לתוך שדה הראייה הגברי, הכל-יכול, הרגיל לשלוט במרחב? ואיך זה באמת שלא עולה בראש שום שם של ציירת נופים גדולה לעומת שורה מיידית של שמות גבריים שצצים, החל מפרידריך, טרנר, גיינסבורו, קונסטבל ועד לאמני אדמה מושגיים כמו רוברט סמית'סון, מייקל הייזר וריצ'רד לונג?

 

כאלה ואחרות שאלתי את עצמי לא מייד לאחר שראיתי את התערוכה (היפה, המהודקת) של אלון פורת ואורי ריזמן בקרית טבעון, וגם לא לאחר שראיתי ציורים נוספים של אלון פורת במוזיאון רמת גן (במסגרת תערוכת זוכי הפרסים של משרד המדע, תרבות וספורט), אלא רק לאחר שראיתי לצידם, במסגרת אותה תערוכה, את צילומי מרבדי הדשא הגדולים, הירוקים והזכורים לטוב של שרון יערי (שרון כשם של בן, יש לאמר במקרה זה ) ולידם, לצידם, בחלל נפרד באותו אולם, את עבודת השולחן עוצרת הנשימה, ממש כך, של אורית אדר בכר, עבודה שמציעה בדיוק את המבט ההפוך לציור נוף. 

 

כלומר, אלון פורת ואורי ריזמן, כל אחד בדרכו, ולמרות הפרשי הדורות ביניהם, יוצאים לנוף (נוף הגליל המערבי) ובעצם היציאה ואחר כך החזרה לסטודיו, והעברת רשמי ההתבוננות לבד ולמכחול, לוקחים חלק בריטואל עטור הילה של ציור טבע, מול הנוף. המבט שלהם נפרש לצדדים – אורי ריזמן (אשר נפטר ב- 1991) לוקח את הנוף הפנורמי הנשקף אליו מקיבוץ כברי לדרגה גבוהה של הפשטה ושל פיוט; אלון פורת, לעומתו, מביט ישירות אל הואדי ואל הבוסתן אשר בכליל, שם הוא חי מזה עשרים שנה. ריזמן מצייר גבעות ושדות, מרחבים ושמיים  ;הוא מצייר מגבוה ומרחוק, מעוניין בתמצית, ברדוקציה של הנוף למשטחי  צבע  גדולים. אלון פורת מצייר עצים, אדמה ושדות מעובדים מגובה העיניים, קשוב לפוליטיקה של הנוף, עסוק ביחס שבין טבע לתרבות, בעקבות שמותיר אדם בנוף. 

לא ריזמן ולא פורת, אין לחשוד בהם בכוחנות או בשתלטנות, להיפך: שניהם, כל אחד בדרכו, באים אל הנוף ברכות ובעדינות, במקרה של אורי ריזמן אפילו באירוטיות, ובכל זאת, בעצם היציאה החוצה, פרישת המבט, ההתכוונות והיכולת להקיף בשדה הראייה קו אופק ולשרטט חמוקיים של נוף, הם הופכים לחלק ממסורת גברית של התייחסות רומנטית לטבע. במקרה של אורי ריזמן, נוצרת מאליה גם האנלוגיה בין הטבע לגוף האשה. מה שלא תהיה העמדה שלהם מול הנוף – אקולוגית, ביקורתית, נפעמת – יש בה מן היהירות (ללא קשר לאישיות הפרטית, כמובן) שבעצם העמידה מול הטבע כאקט של בריאה, ובעצם החלת המבט על הנוף כסוג של בעלות. כשבכל זאת עולות על דעתי אמניות שפעלו ביחס לטבע אני חושבת על ג'ורג'יה או'קיף שציירה פרחים אבל מקרוב, מבפנים, עד שהפכו כמעט לאברי מין, ועל אנה מנדיאטה והפעילויות שלה משנות ה- 70 – בתוך הטבע ולא מולו, מתפלשת באדמה ולא מביטה על קו האופק, מחפשת חיבור אורגני-ביולוגי לטבע דרך המושג של אמא-אדמה. רוברט סמית'סון, לעומתה, שפך אספלט שחור על פני סלע מחצבה והפך את צלע ההר כולה למעין מצע ציור, מייקל הייזר פסל תמונת נוף ענקית, ספקטקולרית, באמצע מדבר בנוודה המזרחית, ריצ'רד לונג הלך בתוך הנוף והטביע עקבותיו. וכאן תבוא פרשנות מסוכנת, ספקולטיבית: הגבר לעולם יחפש את תחליף הלידה באקטים אנלוגיים, דומים, קרובים. היצירה היא תחליף מתבקש, וציור נוף באופן מיוחד מתחרה בבריאה.

 

ולעומת כל זה, העבודה של אורית אדר בכר אשר מציעה את ההיפך – התכנסות פנימה, מבט ממוקד ומופנם, פתח הצצה במקום מבט פנורמי, העולם כזירת פשע ולא כמרחבים רומנטיים. במבט ראשון כל מה שרואים זה שולחן לבן פשוט – משטח עץ על רגלי חמורים עם הגבהה קטנה במרכז הלוח, והנמכה נוספת בתחתית. המראה נזירי, מינימליסטי, מתחכך עם פיסול מושגי (עם המיצבים הדידקטיים של ג'וזף קוסות, למשל) ועם ערכים של עיצוב-ריהוט. ליד השולחן מונח ספסל, לבן אף הוא, מזמין לשבת. כשמתיישבים מתגלים חמישה פתחים מרובעים בתוך לוח השולחן. כל מה שצריך זה לרכון קדימה, להצמיד עיניים לפתח המרובע ולחכות קצת. קסם, זה מה שקורה. מרחוק, בקצה המנהרה שנחצבת פתאם בעומק של לוח העץ, נדלק אור. צללית עוברת מימין לשמאל, האור כבה במרחק ומתחיל להתקרב אלינו דרך שורה של מסגרות אור ריבועיות, שלושת הפתחים הימניים מוארים ומשום מקום נחשף בבת אחת חלל ארכיטקטוני דרמטי, מנהרות ואולמות, מין חניון תת קרקעי או לחילופין מסדרונות מתוך סיוט סוריאליסטי, דרמה שלמה שמתרחשת בתוך פלטת העץ שעובייה בסך הכל 4 ס"מ. אורכה 2.5 מ' אבל זוהי רק המידה החיצונית, הקונקרטית, בעוד שכאשר מביטים פנימה, לתוך הקרביים של הלוח, אין ספק שמדובר בעשרות מטרים שנפערים לעומק. צריך לזוז קצת שמאלה על הספסל ולהתבונן בשני הפתחים השמאליים – ושוב נפערת מנהרה לתוך העומק, נדלק אור במרחקים, התאורה מתחלפת, נגלית תפאורה של סיוט או של פילם נואר או של זירת פשע (כפי שאורית אדר בכר קוראת בסוגריים לעבודה שלה).

לעומת הנופים הפתוחים, המצוירים או המצולמים, הפרושים לרווחה, של אורי ריזמן, אלון פורת או שרון יערי, המבט של אורית אדר הוא קודם כל נטול רומנטיקה. החלל נפרש לא לאופק אלא לעומק, הוא מובנה, ארכיטקטוני ולא קשור לטבע, ולמרות האפקטיביות שלו אי אפשר לשכוח לרגע את המופרכות שלו, את היותו בדוי, שקרי, מניפולטיבי בעליל. מקדם גבוה של אירוניה ופכחון עומד מאחורי הדרמה שבתוך לוח העץ – מצד אחד פנס קסם שלם בתוך קירות בגובה 4 ס"מ, מצד שני ההכרה במלאכותיות של כל זה, ומצד שלישי התחושה החזקה של משהו אפל, מטריד ומאיים שמתרחש או עומד להתרחש בקרביים של המבנה הלבן, התמים לכאורה.   

 

ולסיום, חזרה נוספת לתערוכת הנופים של ריזמן ופורת שאצרה אסתי רשף בקרית טבעון, תערוכה שמזכירה כי פעם, בשנות השמונים, היה איזה נסיון לדבר על ציור צפוני. דברו על מיכאל גרוס ועל אורי ריזמן, וגם על גרוסברד החיפאי, בתור מינימליסטיים ליריים, אמנים שנקודת המוצא שלהם היא הנוף, והם יוצאים מהחוויה של התבוננות בטבע. גרוס וריזמן פנו להפשטה גדלה והולכת, בעוד גרוסברד נשאר נאמן לבתי חיפה הפשוטים והצנועים ולשפה יותר פיגורטיבית. אלון פורת, צעיר מהם בדור ציורי אחד לפחות, אבל שפת הציור שלו מסורתית יותר: עץ הוא עץ, שביל מצהיב הוא שביל מצהיב, שדה חיטה הוא שדה חיטה. העבר האמנותי שלו מכיל את השלבים המושגיים ההכרחיים, כולל פיסול, ומאז שהוא חי בכליל, הוא מצייר את נופי המקום. לעומת ריזמן, גרוס וגרוסברד לאלון פורת אין קבוצת התייחסות בת דורו – קשה לחשוב על צייר נוסף שמחויב כמוהו לציור נוף מודע וביקורתי, למשמעות ולמשמעת של ציור אותו נוף, שוב ושוב, כמו סזאן מול הר סנט ויקטואר, מתוך שילוב של רומנטיקה (אינהרנטית לנושא, כאמור) ופוליטיקה (טבע מבוית, של מי הנוף הזה, לעזאזל, וכו').

התערוכה בטבעון, למרות יופיה והעלאתה לדיון נושא לא מטופל, מעוררת רצון להרחיב את היריעה. לא רק דיון על ציור צפוני, אלא דיבור על נוף ישראלי בכלל, כולל שרון יערי, גלעד אופיר, אולי נועה זית, ובהחלט תוך כדי שאילת שאלות מיגדריות ביחס לנוף.