Posts Tagged ‘"אפרטו"’

הרלד זימן, 1933-2005

ינואר 24, 2009

 

 

בפברואר 2005 הלך לעולמו בגיל 71 הרלד זימן (Herald Szeeman), אדם שראוי לתואר "בכיר האוצרים של האמנות העכשווית", דמות אגדית בקרב הקהילה המקצועית של עולם האמנות. "ארגון האוצרים העצמאיים הבינלאומי" (IKT), שזימן היה ממייסדיו, פרסם הספד נרגש: "ברגש עמוק ובעצב רב נודע לנו על מותו" כותב עמי ברק, ישראלי לשעבר ואוצר שפועל בצרפת מזה שנים ועומד היום בראש ארגון האוצרים העצמאיים. קשה להגזים בתיאור חשיבותו של זימן בביסוס ההתנהלות של עולם האמנות העכשווית, ביצירת מודלים חדשים של אוצרות ותערוכות וכמובן בכינון דמותו ומעמדו של האוצר כגורם מרכזי בכל ההתרחשות הזאת.

 

הקמת הארגון IKT  היא בודאי לא הדבר הראשון שייזכר בקשר אליו, אבל היוזמה הארגונית הזאת מסמלת את המהות של הרלד זימן – אוצר עצמאי אשר נע בין מוזיאונים ואירועי אמנות, ללא בסיס קבוע, עולם האמנות כולו הוא ביתו. הוא נולד ב- 1933 בברן, שוויץ, ובגיל 28 התמנה למנהל הקונסטהאלה בעיר הולדתו. משנת 1961 ועד 1969 נהל את המקום והפך אותו ממוזיאון שולי ופרובינציאלי למעוז  האמנות העכשווית באירופה, עם תפוקה מרשימה של שתים-עשרה תערוכות בשנה, ועם מחויבות מוחלטת לאמנות בת הזמן, כולל הצגה של אמנים אמריקאיים שזו הייתה חשיפתם הראשונה באירופה. לרגל חגיגות היובל של הקונסטהאלה ב- 1968 הוא אצר תערוכה קבוצתית של אמנים שעבדו מתוך אוריינטציה חברתית-סביבתית, ובאותה הזדמנות הזמין את כריסטו וז'אן-קלוד לעטוף את הקונסטהאלה ולמעשה נתן להם את ההזדמנות הראשונה לעטוף בניין ציבורי שלם. שנה לאחר מכן אצר את התערוכה רבת ההשפעה "כשכוונות הופכות לצורה", תערוכה שנחשבת עד היום לאבן דרך בגיבוש האמנות המושגית לסוגיה, נספחיה, ומסתעפיה. הוצגו בה שבעים אמנים מאירופה ומאמריקה (ביניהם אווה הסה, בויס, סרה, לורנס ויינר, ולטר דה מריה) והתערוכה יצרה מודל חדש של תערוכות קבוצתיות: תערוכת נושא המציגה מגמות חדשות סמוך לזמן התהוותן ולמעשה משמשת פלטפורמה להתהוותן, ונתפשת בעצמה כמעשה אמנות. כמידת ההערכה שלה זכתה התערוכה בקרב קהילת האמנות, כך הייתה מידת העוינות שבה התקבלה בחוגים אחרים. בעקבות הביקורת עזב זימן את הקונסטהאלה בברן והפך לאוצר עצמאי, אב טיפוס לאוצר מזן חדש: נווד בעקרון, ללא מחויבות למוסד, עיר, או מדינה, מחויב אך ורק לרדיפה המתמדת אחרי החדש, המתהווה, הרוחש חיים. במקרה של זימן היה מדובר גם בחושים יוצאים מן הכלל: הוא עבד עם האמנים הטובים ביותר. כאלה שהיום לא חוכמה להגיד שהם הטובים ביותר, אבל בתחילת שנות השבעים נדרשו אומץ ותבונה והבנה לעומק של מהלכי האמנות כדי לזהות אותם. זימן זיהה אותם, הציג אותם, ליווה אותם במשך שנים.  

ב- 1970 הוא אצר תערוכה חשובה בשם "הפנינג ופלוקסוס" בקונסטווריין בקלן, שם הציג את חברי הקבוצה "פלוקסוס" ואמני מיצג שונים – אלן קפרו, ג'ורג' מקיונס, וולף פוסטל, ג'ואן ג'ונס ורבים אחרים. שתי התערוכות הגדולות האלה סללו את הדרך לקראת התחנה הבאה שהפכה לא רק לציון דרך בקריירה הפרטית שלו אלא לאירוע רב משמעות לעולם האמנות כולו – הוא מונה לאוצר ראשי של הדוקומנטה החמישית בקאסל. דוקומנטה 5 ב- 1972, נחשבת לקו פרשת המים בהיסטוריה של הדוקומנטות ולרגע מכונן בהיסטורית התערוכות בכלל. הדוקומנטות הראשונות נוהלו בידי וורנר האפטמן, היסטוריון אמנות, ויד ימינו של ד"ר ארנולד בודה, הוגה ויוזם הדוקומנטה. הגישה שלהם הייתה דידקטית והתערוכות התרכזו בהצגת הקלסיקה של האמנות המודרנית. הדוקומנטה הרביעית נוהלה בידי ועדה בת 24 חברים, ועמדה בסימן האווירה הפוליטית הכאוטית של שנת 1968, ואז הוחלט למנות אוצר אחד, ולהפקיד בידיו את המנדט על האירוע כולו. הרלד זימן היה האיש הנכון למינוי הזה. לראשונה הוא בנה לדוקומנטה מסגרת תמטית כללית (הכותרת היתה: "שאלות ומציאות: עולמות דימויים היום"), האופי ההיסטורי פינה מקומו לבדיקה אינטנסיבית של הלכי הרוח האמנותיים ולזיהוי המגמות הרוחשות בשטח. מה שכונה עד אז "מוזיאון בן מאה ימים" הפך אצל זימן ל"מאה ימים של אירועים". בויס, למשל, הקים בפרידריקיאנום, המוזיאון המרכזי של קאסל, מעין משרד שבו ישב במשך מאת ימי התערוכה ונהל שיחות עם הצופים. הציגו שם ברוס נאומן, רבקה הורן, ויטו אקונצ'י, בולטנסקי, מרסל ברודטהארס, הנס האקה, ולטר דה מריה, ג'ספר ג'ונס, סול לויט, ריצ'רד לונג, ג'ון בלדסארי, גילברט וג'ורג'; הוצגו שם ציורים ופסלים, מיצגים וסרטים, זימן פתח את התערוכה לסוגים שונים של אסתטיקה – קיטש, פרסום, תרבות המונים, מדע בדיוני – ונתן מקום נרחב לייצוגים של פוטו-ריאליזם מארה"ב ואירופה. התחושה הייתה של אמנות בזמן אמת. הגישה הייתה מהפכנית, ההצלחה חסרת תקדים. בבת אחת הפכה הדוקומנטה לאירוע האמנות הבינלאומי החשוב בעולם, ססמוגרף של מגמות, כיוונים ותהליכים, אירוע שחייבים לבקר בו כדי להיות בעניינים, כדי להישאר מעודכנים, כדי לנסות להבין לאן נושבת הרוח. זימן ניסח את האמנות שהציג בדוקומנטה כ"מופנמת, הרמטית" ואת האמנים כמייצרים "מיתולוגיות אינדיבידואליות". מאז היו כל הדוקומנטות מזוהות עם החותם האישי של כל אחד מהאוצרים שעמדו בראשן – מנפרד שנקנבורגר, רודי פוקס, יאן הוט, קתרין דוד, אוקוי אנווזור. כל אחד והכריזמה שלו, כל אחד והעולם הרוחני שהוא מביא.   

בשנים הבאות מצא עצמו זימן אוצר עצמאי לגמרי, אולי אפילו עצמאי מדי, כלומר ללא מקומות תצוגה, והוא הקים את "מוזיאון האובססיות" –  מהלך מושגי (ולמעשה מהלך אמנותי) שהיווה מעין מטרית-על לכל הפעילות האוצרותית שלו. במסגרת "מוזיאון האובססיות" הוא הציג, למשל, תערוכות שנקראו "מכונות רווקים", בזיקה ישירה לרווקים של דושאן ב"כלה מופשטת על ידי רווקיה, אפילו", או תערוכה על סאדו-מזוכיזם. במשך השנים הוא אצר תערוכות במקומות לא שגרתיים כמו אורוות לשעבר בונציה, בית החולים סלפטרייר בפריז או ארמון במדריד ובקש מהאמנים ליצור עבודות המתאימות למקום, ובכך בהחלט קדם את הכיוון הכה נפוץ היום של חללים אלטרנטיביים ואמנות הנעשית בהתאמה לחלל מסוים. הוא אצר ביאנלות בליון ובקוריאה, אצר רטרוספקטיבה לבויס במרכז פומפידו, אבל נדמה שאחרי הדוקומנטה את עיקר חותמו השאיר בפעילות המתמשכת שלו בביאנלה בונציה. ב- 1980 יזם זימן את ה"אפרטו" בונציה, תערוכה שבה הציגו אמנים מרחבי העולם, בנפרד מהביתנים הלאומיים. עצם הקמת ה"אפרטו" נתפשה כביקורת על המסגרת השמרנית של הביאנלה הממשיכה להתקיים על בסיס הפרדה לאומית. האמנות שהוצגה ב"אפרטו" היתה אמנות של אמנים צעירים שייצגו את עצמם ולא את המדינה ממנה באו. שוב סימן זימן כיוון חדש באמנות: גלובליזציה ואנטי-לאומיות. ב- 1999 וב- 2001 הוא הוזמן לשמש כאוצר ראשי של הביאנלות בונציה, ביאנלות אשר תאריכיהן נשאו מלכתחילה הילה מאגית – האחרונה של מילניום אחד והראשונה של מילניום חדש. בטקסט שכתב לקטלוג הביאנלה שכותרתה היתה "מישור האנושות", הציג זימן את עבודתו האוצרותית כמהלך מתמשך, מאז "כשכוונות הופכות לצורה" מ- 1969. באותה ביאנלה ב- 2001 קיבלו פרס על מפעל חיים ריצ'רד סרה וסיי טוומבלי, שני אמנים (אמריקאיים) שזימן ליווה והציג מתחילת דרכו, ומתחילת דרכם. זימן הלך לעולמו בן 71, טוומבלי וסרה, יבדל"א, הם בני 77 ו- 66 בהתאמה. ענקי האמנות העכשווית כבר לא ילדים, אבל כמו שכתב זימן עצמו באחת ההזדמנויות "כאילו שלגילו של אמן יש השפעה על רוח הנעורים של עבודתו". אכן, ישנם צעירים לנצח. עושה רושם שזימן היה אחד כזה. אחד הפרויקטים האחרונים שלו היה ב"אקספו 02", שם הוזמן לאצור את הביתן השוויצרי: הביתן כולו צופה מבחוץ בשכבה דקה של עלי זהב (מה שחייב שמירה כבדה, יום ולילה) ונושא התערוכה היה כסף, כמובן כסף, ובאופן ספציפי היחס של שוויץ לכסף, משהו שרק שוויצרי בעצמו יכול לעסוק בו בחופשיות ובהומור עצמי. האטרקציה של התערוכה היתה מכונה שבמשך 159 ימי התערוכה גרסה כל דקה שני שטרות (ישנים) של מאה פרנק כל אחד.

מודעות פרסומת