Posts Tagged ‘גלריה טל אסתר’

פתיחת עונה, ספטמבר 2001

אפריל 22, 2008

 

 

עונה חדשה, ספטמבר 2001

 

איך עונה נפתחת? כמו ששיר נולד? בהתחלה זה כואב… לאו דווקא. לא בבת אחת היא נפתחת, אבל עובדה, שבוע ראשון של ספטמבר ומסביב כל הסימנים לעונה חדשה. ירית הפתיחה הרשמית הייתה בשבת האחרונה במוזיאון הרצליה, עם פתיחתן של מספר תערוכות חדשות: נורית דוד, צילום בריטי, וידאו בריטי, עבודת וידאו של צדוק בן דוד, מיצב של האמן הצרפתי סלסט בורסייה-מוג'נו. התערוכות הקבוצתיות הבריטיות הן במובן מסוים גולת הכותרת של הפתיחה, או לפחות אלה שממקדות את תשומת הלב הציבורית-תקשורתית, ובאופן מפתיע ולא-מפתיע השבוע תיפתח תערוכה קבוצתית נוספת של אמנים בריטיים צעירים בגלריה טל אסתר.

האפיל של האמנות הבריטית הוא נושא כשלעצמו: מה הופך את האמנות הבריטית הצעירה למותג כה אטרקטיבי, מה הופך את נציגיה למחוזרים ברחבי העולם? עושה רושם ששורש העניין הוא בעובדה  ש"אמנות בריטית צעירה" (או כשם המותג במקור YBA) משדרת לא רק עדכניות ושפה ויזואלית עכשווית אלא גם הצלחה ואבק כוכבים. אמנות בריטית צעירה מוכיחה שאפשר להצליח באמנות, שאפשר להפוך אמנות למוצר עובר לסוחר, שאמנות היא לא בהכרח רק הדבר האזוטרי והמנותק ההוא, שאם סאצ'י רוצה ביקרך השמיים הם הגבול, שגם אם לא התכוונת להיות אמן (ראו מקרי רון מיואיק או טום הנטר) אם עולם האמנות יזהה אותך ככזה, זה עשוי להיות מספיק אטרקטיבי כדי למשוך אותך לשם, או במילים אחרות – התופעה של האמנות הבריטית הצעירה של העשור האחרון היא מקור התקווה, מוקד התשוקה ומושא הקנאה של עולם האמנות כולו. 

 

באשר לעולם האמנות המקומי, שלנו, כאן, בארץ שאין לה לא סאצ'י, לא פרס טרנר, לא טייט מודרן, לא וייט קיוב ולא גלריה ליסון, (כולם שמות של גלריות, אספנים או מוסדות שהפכו אף הם למותגים, לנושאי הדגל של הבשורה האמנותית החדשה שבאה מבריטניה), ברור שהאפיל של האמנות הבריטית חזק ומורכב במיוחד: אם כל תערוכה בוייט קיוב היא להיט, אם טרייסי אמין היא גיבורת תקשורת, אם פרס טרנר מסוקר כמו הלוהט באייטמים, אז באמת, אולי התחום הזה, אמנות, איננו כה חסר סיכוי כמו שזה נדמה מכאן?

 

אתנחתא 1:

 באולם הגדול של מוזיאון הרצליה, זה השמור למיצבים, מוצבות שלוש בריכות גומי מתנפחות ממולאות במים. בתוך הבריכות שטים להם כלי חרסינה לבנים-כחולים. הם מונעים על ידי תנועת המים, נעים בקצב מזורז יחסית, נתקלים אלה באלה ומשמיעים קולות. האמן הצרפתי סלסט בורסייה-מוג'נו קורא לזה "מיצב קול". הקסם של העבודה (הקסם המשוער, בזמן הפתיחה הומת האדם צריך לדמיין את האפקט יותר מאשר ממש לחוות אותו) הוא בעדינות של הדברים, בפגיעות שלהם, באלמנטריות של האמצעים ובילדותיות-לכאורה שלהם, ובאופן שבו הם מסיטים אותנו אל הכלומיות של מעשה האמנות, הכלומיות שעשויה להפוך למעשה קוסמות. מסביב לבריכות הגומי ניצבים כסאות והקהל מוזמן לשבת ולבהות בצלחות המשייטות בתוך המים, כמו תחליף מלאכותי לישיבה מול הים או האגם וצפייה בסירות. המלאכותיות של "הנוף" כה בולטת, התחליף כה שקוף, האמצעים כה אלמנטריים עד שקשה שלא לקרוא את מיצב בריכות הגומי הקיצי, ילדותי, פריך ומופרך הזה כמטפורה למצבה של האמנות: האם האמנות מחקה את המציאות או שהיא יוצרת את עצמה כבועה? בריכת המים כשיקוף של מציאות כלשהי או כיצירת מציאות נפרדת, בפני עצמה, נתונה  בתוך כתלי הפלסטיק התכולים, כה מפרידים אבל כה שבירים?

 

אתנחתא 2:

 בצל הפתיחה במוזיאון הרצליה נפתחה העונה עם עוד שתי תערוכות קבוצתיות צעירות: בגלריה דביר מוצגים שישה צלמים ישראליים –  אוהד מטלון, עדי נס, נועה זית, יוסי ברגר, שרון ברקת ופבל וולברג; ובסדנאות האמנים נפתחה תערוכה של שלושה אמנים צעירים: בן בן-רון בוגר בצלאל,  אודי צ'רקה ואסף רהט, בוגרי המדרשה.  

בעוד אמני גלריה דביר שייכים לסקטור המפונק יחסית, כאלה שגלריה נחשבת רוצה ביקרם, וחלקם כבר אכן זכו להצלחה, ככל שעולם האמנות הישראלי יכול להציע (תערוכה מוזיאלית, פרסים, תערוכה בינלאומית), הרי ששלושת אמני הסדנאות הם בתחילת תחילת הדרך, זו שנראית עוד יותר התחלתית לנוכח זיקוקי הדי נור הבריטיים. 

בן בן-רון מציג עבודות גדולות הבנויות כהדבקות של גזרי נייר על בדים. העבודות משחזרות מעין עבודות יד בקייטנה או לחילופין גזירות נייר ברוח ריפוי בעיסוק, עשרות ומאות מגזרות נייר קטנות וצבעוניות, והאפקט הכללי הראשוני הוא אכן צבעוני, ידני, ילדותי, מאטיסי או דיוויד הוקניי. מצד שני, וכמובן ישנו צד שני, כשמתרחקים, מתגלים הדימויים עצמם: גבר שפניו מחוקות ומכנסיו פרומות, או ראש גבר צועק, משהו אלים ותוקפני שבוקע מבעד לאנימציה הידנית האסתטית. יש בעבודות משהו פרוע אבל גם מאד מוקפד, יש בהם שילוב שובה לב של אנרגיה תזזיתית יחד עם אסתטיקה מאד מושכת, הם מתכתבים עם תולדות האמנות (מופשט, מאטיס, קולאז' וכו') ויחד עם זאת משדרים ויברציות צעירות ועכשוויות.

אודי צ'רקה עובד עם תולעי משי, אשר מונחות על לוחות שחורים, עבודות שאפתניות מבחינת המשמעויות המתבקשות בדבר מחזוריות החיים, אולי מתבקשות מדי, דוחפות סמליות מתבקשת מדי. אסף רהט מציג עבודות מונוכרומיות, בגוני שחור למיניהם, בקו פשוט, זני, רב עוצמה, שלעיתים הוא סיפורי ולעיתים ספק מופשט, מפתיע ביד הבוטחת שלו.

 

ובחזרה לבריטים:

אני לא רוצה להעכיר את השמחה בקשר לתערוכה הבריטית במוזיאון הרצליה – טוב ויפה לראות כאן אמנים בריטים מצליחים – אבל קשה שלא לראות את התערוכה עצמה כמיקבץ קבוצתי מדי, ומרפרף מדי, שאינו נותן מושג ממשי על כל אחד מהאמנים (שצילום הוא לא בהכרח המדיום הבולט שלהם, לעיתים הוא רק סטילס מתוך עבודות וידאו), כך שלמרות עבודת איסוף החומר התחושה היא של תערוכת ארגזים, מין מרקחת של עבודות קלות לניוד. הדגימות הבודדות של כל אמן – שתי עבודות של אלכס הרטלי, שני צילומים של סם טיילור-ווד – מדגישים את המותגיות של האמנים ואת עובדת היותם "שמות" לפני שהם יצירות אמנות. התערוכה כולה משווקת דרך סיפור ההצלחה של האמנות בריטית, מה שמקשה עוד יותר להצטרף להתרגשות הכללית ורק לספוק כפיים בהתפעלות – כמה שהם מצליחים, כמה שהם יפים וחכמים. הצלמים בגלריה דביר לא פחות יפים וחכמים, והמודל הבריטי לעולם יהיה משאת נפש בלתי מושגת ולכן לא רלוונטית. מה שכן, האמנות הבריטית וההצלחה שלה מחריפות את סוגיית המטוטלת הידועה: מצד אחד ישנו הרצון לראות באמנות חלק ממירקם חיים חברתי-כלכלי וכו', ומצד שני הנטייה היא לראות את האמנות כבועה, לא קשורה, לא חלק מבהלת הצריכה של העולם המערבי, לא בהכרח לוקחת חלק במשחק הקפיטליסטי. פתיחת העונה היא הזדמנות לחשבון נפש בכל מה שקשור למטוטלת הזאת: לכאורה, מי יתננו סאצ'י, פרס טרנר, וייט קיוב וכל השאר – ומצד שני, האופן שבו האמנות הזאת מגיעה אלינו (אלינו במובן של מקום שהוא לא בדיוק חלק מהמשחק העולמי, מקום ששואף להיות שחקן שווה זכויות במגרש של הגדולים אבל הוא איננו כזה), במין פורמט קומפקטי וחסכוני, כמוסה מתומצתת מדי של הדבר עצמו, נשאת על גלי ההערצה לסיפור ההצלחה, האופן הזה (האם לקרוא לו פרובינציאלי? האין זה פרדוקס שדווקא כשאמנות בינלאומית הופכת כאן לדבר שבשיגרה בולט עוד יותר האלמנט המציצני-פרובינציאלי שלנו?), האופן הזה מעורר געגוע לצד השני של המטוטלת. במובן מסוים לשבת מול בריכת גומי ולצפות בצלחות מתנגשות ומשמיעות מוסיקה של חרסינה נשמע יותר סביר,  ובכל המובנים האחרים, תערוכה של שלושה אמנים צעירים, בוגרי המדרשה ובצלאל ולא גולדסמיתס וסלייד, כשרוניים בעליל אך חסרי סיכוי מן הסתם (אם סיכוי =סאצ'י), תערוכה זו חשובה ורלוונטית פי כמה למציאות האמנותית המקומית. אני לא רוצה להישמע רומנטית ולהגיד על אמני הסדנאות: אשריהם, אין להם סיכוי להפוך למוצר עובר לסוחר, אשרי האמנות הטהורה בסצנה אמנותית שאין בה כסף. לא, בהחלט לא, ומי ייתן והאמנות שלהם תימכר ותצליח, אבל מול סנוורי ההצלחה המסחרית-תקשורתית של YBA אני מוצאת הנאה היפכא מסתברית בלצפות בצלחות חרסינה שטות בתוך בריכת מים מתנפחת. או מוטב,  לצפות בשלושה אמנים ישראליים צעירים בסדנאות האמנים. 

בוגרי מכללת הדסה 2002, הדס תמיר, דרור דאום, לילך שחר. יולי 2002

אפריל 21, 2008

 

בוגרי מחזור 2002, מכללת הדסה ירושלים.

דרור דאום. גלריה אלון שגב.

לילך שחר. גלריה טל אסתר.

 

דואר אמנות 1.

לא בדיוק מדיום, גם לא ממש ז'אנר, "דואר אמנות" הוא סוג עשייה אמנותית, אשר מתקיימת מאז שנות השישים. בבסיס עמדה המוטיבציה לחפש דרכים אלטרנטיביות להפצת אמנות ולייצורה, תוך עקיפת ערוצי האמנות הממוסדים. לא גלריה, לא מוזיאון ולא קטלוג, אלא אמנות שנשלחת בדואר לנמענים מסוימים, ידועים מראש. בתוך מעטפות נשלחו טקסטים, רישומים, ציורים, אובייקטים קטנים, מכתבים שביקשו מענה, כל דבר שאפשר היה לשלוח בדואר ולהגדירו כאמנות. מצד אחד עקפה טקטיקת דואר אמנות את המימסד האמנותי אבל מצד שני היא הגדירה באופן מאד הרמטי את עולם האמנות דרך רשימת תפוצה מוקפדת של נמענים. טקטיקה שגם פותחת וגם סוגרת.

לפני כשלושה שבועות הגיע אלי הביתה, בתוך מעטפה לבנה, מבוילת כהלכה, קופסת קרטון קטנה, 12 על 15 ס"מ. על המכסה היה מודבק צילום של שביל בתוך יער ירוק, בצידו הפנימי היה מודבק נייר לבן ועליו באותיות דפוס שחורות המילה "אנו". בפינה העליונה השמאלית, בעפרון, הופיע המיספור 10/1, כלומר אחד מתוך מהדורה של עשר. סימנים של אמנות, ציינתי לעצמי בחדווה של מגלה ארצות. משהו מתחיל. ואכן, בתדירות של בערך פעמיים בשבוע, התחילו להגיע בדואר מעטפות לבנות סטנדרטיות שבתוכן ניירות לבנים: על צידם האחד מודבק צילום ועל הצד השני מודפסת מילה אחת. על המעטפה לא היה רשום שמו של השולח, ולפי כתב היד המשתנה אפשר היה להניח שמדובר ביותר מבן אדם אחד, ובינתיים הניירות נערמו בקופסה והמשפט הלך ותפש כיוון: "אנו עולים…" (ארצה? טקסט ציוני? ציוני-ציני?) "…על ירכתיה…"  (אוניה? מילה גבוהה.. המ… טקסט ספרותי?) "… זוקפים את התורן ומפליגים". שמונה מילים, שמונה דפים, שמונה צילומים ועל הדף האחרון עם ה"מפליגים" הופיעה גם חתימה: "מחזור 2002 מכללת הדסה. בעקבות חנוך לוין". זהו, התעלומה נפתרה. בוגרי מכללת הדסה בירושלים מקדמים את תערוכת הסיום שלהם בפרויקט דואר קטן, ידני, אישי, מלבב.

בבירור שנעשה עם גילוי המקור, ספרה אחת התלמידות ששלושים קופסאות כאלה נשלחו, כולן לאנשים מעולם האמנות: אוצרים, כותבים, מורים, אמנים. כאמור, זהו הפרדוקס הפנימי של דואר אמנות: עוקף את דרכי התצוגה והשיווק המקובלים בעולם האמנות אבל למעשה מגדיר במהודק את חברי קהילת האמנות.

הצילומים נבחרו באקראי מתוך תיקי העבודות של הבוגרים, ואילו למשפטהמצוטט מחנוך לוין, בהקשר של מסיימי בית ספר לצילום, שאינו בהכרח מהמובילים בארץ, נילווה חן מיוחד: עולים על ירכתיה של אונית האמנות, זוקפים את התורן ויוצאים לדרך! האופטימיות מתובלת בציניות הנדרשת, התקווה מגחיכה את עצמה, הקולקטיביות מלאת פאתוס מודע למופרכותו, ובכל מקרה – מחזור 2002 של מכללת הדסה עשה כבר את הצעד הראשון שלו.

 

דואר אמנות 2. 

אי אפשר להזכיר דואר אמנות בלי הדס תמיר, אשר שלחה בדואר במהלך החדשים האחרונים, מאז ספטמבר, שתים עשרה גלויות עם טקסטים. במכתב הסיום שהפיצה דרך האינטרנט פרטה את הפרויקט למספרים: הגלויות נשלחו לכ- 250 מכותבים, שמפולחים לפי – "13 אמנים/צלמים, 14 אמניות/צלמות, 30 אמנים, 52 נשות תרבות ורוח (בעלות גלריות, אוצרות, נשות תקשורת וכד'), 32 אנשי תרבות ורוח, 34 בני משפחה, חברות וחברים, שני שליש נשלחו לכתובות בתוך תל אביב, שתי גלויות לחו"ל…". לא ברור, האמת, אם נימת הדברים היא טרחנית או מושחזת, ובכל מקרה –  אז יש יותר "נשות תרבות ורוח" מגברים באותו תחום? ושני שליש מקהילת האמנות אכן גרים בתל אביב! כאמור, דואר אמנות מוותר מראש על קהל מזדמן ופונה ישר לגרעין הקשה של קהילת האמנות.

 

במקרה של הדס תמיר, הגלויות עם הכיתובים הם המשך טבעי לציורים הקודמים שלה, על בד, שגם בהם הדימוי המרכזי הוא טקסט. ואלה אחדים מהטקסטים שנכתבו על הגלויות (שנשלחו בדואר כמות שהן, ללא מעטפה): "חודשיים לא ראיתי שמש" (אותיות לבנות על רקע שחור), "הייתי גיבעול עשבים ירקרק" (אותיות ירקרקות על רקע ירוק כהה), "נולדה בבאר שבע מתגוררת בתל אביב" (שתי שורות נפרדות, כל אחת צמודה לשוליים העליונים או התחתונים), "אתה זה הוא", וכן הלאה וכן הלאה. ועכשו וידוי: העניין עם דואר אמנות הוא שמפתחים כלפיו יחס רגשי – רק משמפסיקות הגלויות להגיע, מבינים שנקשרנו אליהן. 

 

3. טקסט אמנות

אבל טקסט האמנות היפה ביותר שנראה כאן לאחרונה הוא הטקסט של דרור דאום על קיר המעלית היורדת לגלריה אלון שגב. על הקיר האחורי של פיר המעליות כתב דאום פס טקסט, כך שהיורד (או העולה) במעלית מוצא עצמו מול טקסט רץ מאחורי קיר שקוף. הטקסט הרץ הוא רשימת הקרדיטים (במעלית אחת בצרפתית, בשנייה באנגלית) כפי שהם מופיעים בסרטו של לואי מאל "מעלית לגרדום", סרט המתאר רוצח שנתקע במעלית אחרי בריחתו מזירת הפשע. את האינפורמציה על הסרט אפשר לקרוא רק בדף הנילווה לתערוכה, בעוד  האיש במעלית מתאמץ לקלוט כמה שיותר שמות או פרטים מזהים: ז'אן מורו, מיילס דייויס, צרפת 1957. הקסם של העבודה (אם לפרק אותו למרכיביו) נעוץ במפגש עם יצירת אמנות במקום שלא מצפים לו, בחווית הירידה במעלית – שגרתית, יומיומית, אך מועדת לפורענות – שהופכת למודעת לעצמה, בהתאמת הטקסט לנסיבות התצוגה ובהתייחסות שנוצרת מאליה להיסטוריה שלמה של אמני טקסט החל מג'וזף קוסות ועד ללורנס ויינר או גלן ליגון.

בגלריה עצמה העבודות של דרור דאום ממשיכות את ההבטחה המסתמנת במעלית: בכולן יש מגע קסם מינימליסטי ומדויק, ועיסוק ביופי ובשיבושו. זה בולט במיוחד בעבודה שאינה אלא פס ארוך שעליו משופדים בסיכות פרפרים צבעוניים גזורים מנייר. יפים ומתים, יפים וכה דלי חומר, יפים אך לשרות המדע, יפים כמו אמנות, יפים כמו טבע.

 

4. מלאכותיות הטבע

טבע מלאכותי, מנוכר, כואב  ויפה?  הציור של לילך שחר בגלריה טל אסתר מציע אופציה מרהיבה כזאת. לילך שחר מציירת על לוחות אלומיניום בצבעי מכוניות או סינתטיים אחרים, והכל מבריק וזוהר, בייחוד בגלל הברק של הצבע הלבן, לבן של קרחונים. במבט ראשון נדמה שמדובר במופשט פסיכדלי מסוגנן, שבהדרגה מתגלה כנופים מושלגים, אשר מוכפלים כמו בקיפולי נייר. אלא שבמבט שלישי מתגלים שלדים ששוכבים בתוך נופי הקרח. מישהו קפא למוות בשלג? נוף שהוא גוף מת? הברק המנוכר מקבל בבת אחת מימד מורבידי מזעזע, והיחס המרוחק-משועשע לגבי ציור נוף רומנטי נדמה פתאם פחות משועשע, יותר עסוק בחיבוטי זהות. איפה נגמר הנוף ומתחיל השלד הקבור בתוכו? הייתכן נשגב בתוך המלאכותי? כמה אירוני צריך להיראות כדי להסוות רגש אמיתי?

שתיים מבין העבודות בתערוכה הם לוחות גדולים שצבועים האחד בכחול כהה והשני בשחור, מבריקים כזכור בצבעי מכוניות, ולפיכך מתפקדים כמעין מראות שבהן משתקפים הצופה והציורים. משחק הזהויות נמשך: מקור ובבואה, זהות והשתקפותה, והמצב הנרקיסי המפואר שחל באופן אירוני גם ביחס לצופים וגם ביחס לעבודות עצמן. אלה ואלה משתקפים בלית ברירה בלוחות הכהים, מחצינים מאוהבות עצמית. אבל לגבי הציורים זה מורכב יותר  – הם משקיפים על עצמם מבחוץ, על הברק והסנוור שלהם-עצמם, מסויגים ואירוניים ביחס לנרקיסיזם, לפאתוס, לנשגב.

ההפתעה של הציור היא בשניות שהוא מייצר: המראה המלאכותי בסופו של דבר מרגש באמת, הנוף החיצוני הוא שיקוף רנטגן פנימי לגמרי, הטבע מיוצר בצבעים הכי סינתטיים, והיופי המנוכר הוא בהחלט יופי.