Posts Tagged ‘הגלריה של המדרשה בתל אביב’

האשכנזים. הגלריה של המדרשה בתל אביב. אוצר: דורון רבינא. פברואר 2004

יוני 16, 2008

  

מסוג התערוכות ששמן בלבד מספיק. כהצעה למחשבה, כדי להעביר בראש מועמדים אפשריים, כדי לנהל איתה ויכוח. דורון רבינא מציע להתבונן על מה שבדרך כלל הוא המובן מאליו ולכן אינו נושא לדיון. בעוד כל איזכור של מזרחי ומזרחיות נטען אוטומטית בפוליטיות, טוען רבינא, האשכנזיות נשארה שקופה ולא מטופלת. הוא בחר בעבודות של עשרה אמנים כדי להוציא את האשכנזים אל האור: העבודות של מיכל נאמן הן מן הסתם עבודות מפתח בהקשר זה – המילה אשכנזי כתובה בלועזית ומתפצלת לאשכ + נאצים. צילומו הבלתי נשכח של שמחה שירמן של ידי אמו חותכות דג ("גפילטע פיש") הופך בהקשר זה לאיקונה של אשכנזיות. שאר העבודות נענות באופן מאד רופף, בעקיפין ובמרומז, להצעת הנושא. בובת יהודי גלותי של זויה צ'רקסקי, שני ציורים גדולים של גרבוז העוסקים בגורל היהודי ובתרבות הישראלית, כלי פורצלן לבן של גרשוני. כאמור, הצעה למחשבה ולויכוח.

משה גרשוני, ארם גרשוני, אורי גרשוני. מרץ 2003

אפריל 14, 2008

 

 – א מ א. ארם משה אורי גרשוני. המכון לאמנות, אורנים.

אוצרות: אילנה ישראלי, מיה גרונר, מאיה איל, נילי נבו, שרה אוריאל. במסגרת קורס אוצרות בהנחיית דוד וקשטיין. מרץ 2003

 

התערוכה של משה גרשוני, ארם גרשוני ואורי גרשוני, אב ושני בניו, היא תערוכה שבין השאר, בין שאר הדברים שאפשר לאמר עליה, ואשר ייאמרו בהמשך, זוהי תערוכה שלא הייתה יכולה להתקיים בתל אביב. כלומר, לא ככה. לא באופן שבו היא מתקיימת במכללת אורנים. קשה להעלות על הדעת אוצר שהיה מעז לפנות לגרשוני האב ולשני בניו, ומציע להם להציג תערוכה משותפת בגלריה תל אביבית, וקשה להעלות על הדעת שלו מישהו היה מעז, השלושה היו נענים להצעה. בתל אביב תערוכה משפחתית מהסוג שמוצג עכשו באורנים, תחת השם "אמא", הייתה בקלות נתפשת כמשהו רכילותי, דביק, מציצני. באורנים, לא רחוק מקרית טבעון, שעה וחצי נסיעה מתל אביב, בגלריה שגודלה כגודל סלון קטן בדירת שיכון, במסגרת קורס אוצרות שנועד להקנות לסטודנטים מושגי יסוד בהכנת תערוכה, במסגרת סדרת תערוכות שנושא הגג השנתי שלה הוא "בנים", הרחק מההמון הסוער, שם מקבלת התערוכה הקטנה איכות של פנינה. אינטימית אך לא רגשנית, מינימליסטית אך גם פיוטית, תערוכה אשר מזכירה כמה טוב שיש גלריות פריפריאליות, ובכלל – פריפריה, כמה טוב שיש חגורת אמנות במרחק שעה וחצי נסיעה מתל אביב. לכל מי שממילא לא יראה אותה שולחת התערוכה רטטים-רטטים של רעיונות, הבזקים של אפשרויות, הצעות למחשבה. דברים שרואים משם.

 

על הקיר שמול דלת הכניסה מוצגים שני תצלומים גדולים של אורי גרשוני. אלה הם צילומי דיוקן של משה וארם גרשוני, בתקריב חסר רחמים, בהגדלה גדולה. על הקיר ממול תלויים שני ציורים, קטנים בהרבה, של ארם גרשוני – דיוקן של האב ושל האח. האב בחולצה אדומה, בזרועות שלובות ובאיכות צבעונית של ציור רנסנסי, האח בחולצה ירקרקה ומשקפיים עגולים, בעל חזות לחלוטין עכשווית, ובה בעת, בגלל אופי הציור, חזות שמקבלת מימד של על-זמניות. כשהעין קולטת את שני הציורים יחד, את האדום והירוק, פורצת פתאם מהציורים צבעוניות של בליני. על הקיר שבתווך תלויים שלושה ציורים של גרשוני האב – זהים בגודלם, אפורים, מופשטים, עשויים בג'ל אקרילי שמנוני. בתוך ההקשר של התערוכה מקבלים הציורים המופשטים מעמד של דיוקנאות.

לתערוכה קוראים  "אמא", מילה המורכבת מראשי התיבות של השמות ארם משה אורי, וכמובן מילה שגם מאזכרת את ביאנקה אשל-גרשוני, האם שהיא הנעדרת-הנוכחת של התערוכה, זו שנדמה כאילו הקיר הרביעי של הגלריה, הקיר הריק, שמור במיוחד בשבילה. משפחה שארבעת חבריה הם אמנים היא בודאי תופעה נדירה, ואלה הם שוב הציורים של ארם גרשוני, בעלי הנוכחות הקלאסית, אשר מזכירים את התופעה ההיסטורית של משפחות אמנים: כשהמקצוע היה עובר במשפחה מאב לבן, ולא פעם זאת הייתה ההזדמנות היחידה עבור נשים להצטרף לעולם האמנות. דרך קשרי משפחה. ההקשר המיגדרי הוא אחד מקצוות החוטים שהתערוכה פורמת ומציעה כאופציה למספר כיווני קריאה.

 

אבל לפני כן, משפחה. במובן המצומצם של המילה, כתא אנושי, ובמובן הרחב של המילה, כמשפחת האמנות, זה הנושא המרכזי של התערוכה. ולכן, ברקע התערוכה אשר מנסה לכאורה לארגן או לנסח את סוג היחסים המשפחתיים בין האב לבנים ובינם לבין עצמם, מהדהד מאליו משפט שמופיע בלא מעט ציורים של גרשוני: "לא אבא ולא אמא". למשפט הזה של גרשוני יש יכולת לספח אליו משמעויות שונות ורחבות, החל מהתייחסות מפורשת ביותר ליתמות ולשואה ועד ליאוש קיומי של אדם שקם בבוקר ומוצא את עצמו לבד. בהקשר של התערוכה הקטנה באורנים, שהיא לכאורה הבנייה סימטרית של משפחה – ארבעה קירות, קיר מול קיר, האם החסרה אך נוכחת דרך שם התערוכה, דרך הקיר הריק, ודרך תוי הפנים של הבנים –  בהקשר זה מצלצל "לא אבא ולא אמא" כמשפט בעל משמעות ביחס למשפחת האמנות הישראלית. 

 

עם היוודע דבר זכייתו של גרשוני בפרס ישראל, התחזקה ההרגשה שגרשוני עצמו, זה שחוזר ואומר "לא אבא ולא אמא", הוא האב, אב גדול שרבים היו בניו, ולא רק שני בניו הפרטיים, אלא דורות של אמנים שהחלו ליצור מאז שנות ה- 80. דווקא הפרסונה האמנותית שלו, שלכאורה רחוקה מלשדר סמכותיות בנוסח הישן של המילה, נוסח זריצקי, למשל, דווקא פרסונה אמנותית אשר שואבת את כוחה מכאב ומפגיעות, ואשר אנרגיות היצירה שלה נובעות ממקום של חסר, דווקא הפרסונה האמנותית הזאת הופכת לדמות אב רלוונטית ללא מעט אמנים. בהקשר המיגדרי אפשר לטעון שגרשוני מייצג דמות אב אמהית, שיש בה חמלה, ואפשר לטעון שכל האמנים שהעזו להחצין את החריגות והשונות שלהם חייבים דבר מה לאמנות של גרשוני. חריגות של זהות מינית, חריגות במובן של התחברות למוטיבים יהודיים, לגיטימציה לציור אקספרסיבי, לחולשה לסוגיה ולמחוות גופניות. ביצירה שלו גרשוני נותן את עצמו באופן כל כך נטול מנגנוני הגנה עד שהציורים עשויים להיראות כמו שנראים אותם שלושה ציורים אפורים באורנים, או כמו שנראו הציורים השחורים-אפורים עם מגיני דוד בפינות שהוצגו לאחרונה בגבעון: מרוחים לגמרי, חשופים לגמרי, ציור שנוגע בקצה הכל כך קיצוני של המופשט עד שהוא יכול להכיל כל דימוי שנבקש. באורנים, כאמור, מקבלים שלושת הבדים האפורים מעמד של דיוקנאות. אין ספק שהם דיוקנאות. בגבעון הם נטו להיות נופים, ובהקשר אחר, מי יודע, הם עשויים לספח סיפוריות בכלל מכיוון אחר. אני רוצה לטעון שהעוצמה של גרשוני נובעת מהיכולת לתת ביטוי לחולשה. להרפות. התערוכה באורנים היא לפיכך אקט של רצח אב ושל בניית שושלת בעת ובעונה אחת. מצד אחד, שני הבנים, ארם גרשוני בציור הריאליסטי שלו, ואורי גרשוני בצילום המוקפד והמדוקדק שלו, מייצרים אמנות שיש בה דימוי אחד, ברור, קוהרנטי, לכאורה הניגוד המוחלט לאמנות של גרשוני שכולה התמוססות הדימוי, כולה עודפות וריבוי וטשטוש. מצד אחד. כי מצד שני, שני הבנים, ובייחוד ארם בציור הריאליסטי, שעדיין נחשב לדבר מה חריג ומעורר השתאות בארץ, שומטים את השטיח מתחת לאשליית הריאליזם. הריאליזם-לכאורה של שניהם מכיל את הידיעה שהדבר שאותו רוצים להראות חמקמק ובורח מבעד לדימוי. באופן מסוים אפשר לראות שהריאליזם הגדול – בציור, או בצילום – איננו אלא צורה אחרת של מופשט.

במסגרת התערוכה המשותפת כל אחד מהשלושה המשיך להתעסק במה שמעסיק אותו ממילא. ארם גרשוני צייר כבר בעבר דיוקנאות של אביו. כשהוא לא מצייר דיוקנאות, הוא מצייר טבע דומם, כמו, למשל, כיכרות לחם. הוא שייך לחבורה מצומצמת של אנשים צעירים שבחרו בציור ריאליסטי קפדני, אם כי הציורים החדשים שעשה במיוחד לתערוכה באורנים נראים  מעט פחות "גמורים" ו"עשויים" מציורים קודמים שלו, כאילו נשלפו מהתנור דקה לפני הזמן. זה לא בהכרח מחליש אותם, אבל זה בודאי עושה אותם פגיעים ופריכים יותר. 

לאורי גרשוני יש סדרת צילומים שנדמית כמו פרק א' של הפרויקט הנוכחי. אלה הם שלושה צילומים שבאחד מהם מצולם הסלון של האב, בשני מצולם המטבח של האם ובשלישי הסלון בביתו-שלו. שלישית הצילומים היא בערך בגודל של הדיוקנאות הגדולים באורנים, ובהתאם, אלה הם תפנימים שמתפקדים כדיוקנאות: במיוחד זה בולט בצילום הסלון של גרשוני-האב, שם בולטים בחזית הרמקולים הגדולים, שחורים ועגולים, אשר מזכירים את עיגולי העיניים השחורים מהציורים. כלומר, צילום סלון הבית מתפקד כדיוקן ולמעשה כדיוקן של ציור.

 

בזמן שהתקבלה ההודעה על זכייתו של גרשוני בפרס ישראל אפשר היה לראות עבודות שלו בגלריה של המדרשה בתל אביב (שם ממשיך קולו המוקלט לשיר את "יד ענוגה", מדי יום, למשך 40 דקות), במוזיאון תל אביב במסגרת תערוכת הדפסים קבוצתית, ובאורנים – התערוכה המפוארת מכולן. לפעמים קורה נס קטן כזה: במקום הפחות צפוי, במקרה, בעיתוי מושלם, חוט של חסד משוך מעל. כי בחוץ, למשל, מחוץ לגלריה, נפרס הנוף המדהים של אורנים. הרים ירוקים ורקפות. אי אפשר לדמיין תפאורה הולמת יותר לרגע החגיגי של גרשוני, עם הרקפות שצומחות כאילו ישר מתוך הציורים שלו, הציורים עם הכיתובים "ח"י רקפות" ו"יום אביב יבוא ורקפות תפרחנה".