Posts Tagged ‘המשכן לאמנות בעין חרוד’

אסנת רבינוביץ. תקרית ביער. מוזיאון בת ים לאמנות. פברואר 2005

מאי 24, 2008

 

אסנת רבינוביץ. תקרית ביער. מוזיאון בת ים לאמנות.

 

 

מידי כמה זמן צץ פתאם, משום מקום, מוזיאון בת ים. עם המבנה העגול והנאיבי שלו, עם הבטחה לא ממומשת רבת שנים להפוך סוף סוף לעוד מוזיאון פריפריאלי בעל משמעות. צץ, ושוקע מחדש בתהומות הנשייה. התערוכה של אסנת רבינוביץ בנויה בהתאמה כל כך מושלמת לעיגול האדריכלי של מוזיאון בת ים, ומתמסרת כל כך בהקשבה (ובהומור עצמי) לעיגול המחולק לשבעה פלחים, עד שהפעם זה נראה דחוף במיוחד להגיד: אסור לתת למוזיאון הזה לשקוע שוב ולהיעלם, חבל להחמיץ את הפוטנציאל הגלום במוזיאון קטן, 10 דקות מתל אביב, בעל מבנה כל כך מגוחך, מגרה ומאתגר.

 

כשרואים את "תקרית ביער", נדמה שאי אפשר אחרת: אכן מתבקש לספר כאן סיפור-לפני-השינה, מתבקש ללכת עם העיגול המסחרר ולהפוך כל פלח לפרק בסיפור. זה מה שאסנת רבינוביץ עושה – היא מספרת סיפור בשבעה פרקים, ממספרת כל פרק וקוראת לו בשם. ואלה הכותרות של חלקי המיצב, או פרקי הסיפור: חלום, שולחן, יער, השקפה, מיטה, אבידה, תערוכה. הכניסה לכל חדר היא דרך וילון ניילון מצויר, מעין מחיצה שקופה למחצה, קצת ממסכת וקצת חושפת. הדימויים המצוירים או המפוסלים חוזרים על עצמם שוב ושוב: ילדות, מיטות, ילדות ישנות במיטות, שולחנות, סינרים, עצים, זאבים. לתוך צבעוניות כללית של אפורים-חומים חודרת נוכחות דרמטית של שחור ואדום. בהדרגה נבנית האסוציציה ל"כיפה אדומה", לא בישירות בוטה מדי, לא כאיור או כפרשנות למפורסמת באגדות, אלא כנסיון מעט משועשע לאזרח את סיפורם של האחים גרים (או לפחות חלקים ממנו) בתוך מציאות נפשית וגיאוגרפית חדשה, ישראלית, קיבוצניקית, ארכיטיפית-נשית. וגם, בלית ברירה, בת ימית. כיפה אדומה בבת ים, האחים גרים בלב שכונת שיכונים, ליד מגדל מים ומרכז מסחרי, בין רחובות מבצע סיני ומשה סנה.   

בדיעבד, כשמתבוננים לאחור על התערוכות של אסנת רבינוביץ (רשימת המקומות שבהם הציגה מרכיבה את רשימת חללי התצוגה הפריפריאליים בארץ  – עין חרוד, קרית טבעון, קיבוץ כברי, קיבוץ נחשון, מעלות, רחובות…) קל לראות שתמיד נכחו שם יער וזאבים, על תקן הזוג הנצחי של פיתוי וסכנה, ותמיד נכחו שם, בצורה זו או אחרת, הדים של חדר ילדים או חדר אוכל בקיבוץ, חדרי הנצחה וזיכרון. חומרי האמנות שלה הם לעולם הכי ישראליים ורוויים במילים עבריות יפות תואר, ומצד שני הג'ונגליות האפלה לקוחה ממחוזות געגועים לאירופה כלשהי, אמיתית או מיתית, נחלמת ונחשקת. במובן זה כל הרומנטיקה של יערות אפלים ורוטטים מזכירה את הקדרות המבעבעת בציורים של גרשוני, אף הוא יליד הארץ, מאד בן הארץ הזאת, ויחד עם זאת מכיל בתוכו מינעד התייחסות רחב לתרבות גרמנית. שניהם, כך עושה רושם, נמשכים ליופי ולעצב התרבותי הדשן ההוא. גרשוני מרשה לעצמו לשקוע עמוק ברומנטיקה, שקיעה הירואית עם דגלים מתנופפים וסירות בים וצבע שחור שמנוני סמיך. אסנת רבינוביץ שוקעת ומסתכלת על עצמה בחיוך, מתמסרת ומסייגת.   

 

המהלך בתערוכה מתחיל ב"חלום" שנראה כמו חדר ילדים בקיבוץ (מעיק יותר מאשר מגונן), עובר דרך "שולחן" המורכב משלושה שולחנות גדולים מכוסים במפת ניילון מצוירת, ממשיך לתוך "יער" המורכב מעשרות דגלים-עצים מדיקט, תלויים מהתקרה או נשענים על קיר, צבועים באדום-שחור. "השקפה" היא שורה קודרת של מיטות תלויות על קיר, מיטות שבמבט שני מסתברות יותר כחיות פשוטות עור, ולמעשה כהכלאות בין אובייקט לחיה לאדם. ב"מיטה" חולשת על החדר מיטה אדומה גדולה ונטויה (המיטה של סבתא?) וסביבה סינרים, קולבים וחלקי בגדים. "אבידה" מורכבת מעשרות ציורים קטנים המקיפים את שלושת קירות החדר, והכל מסתיים ב"תערוכה", הצבה יפייפיה ואירונית של ציורים באדום-שחור, הצבה הלוקחת בחשבון את הפיכתם הבלתי נמנעת של חומרי הנפש השבריריים ביותר לארטיפקטים במוזיאון. שבעת הפרקים מסתכמים לאיזה מסע פנימי ביער מדומיין, עתיר פיתויים וסכנות, זיכרונות וחלומות. מצד אחד סיפורי, מצד שני זהו סיפור בעל מימד אלגורי וסמלי מובהק, ולעיתים בכלל מופשט ולא ניתן לפענוח. האווירה של ספק-סיפור, אולי בכלל לא כיפה אדומה, מתחזקת דרך האופי החומרי של העבודות, אשר אם צריך לאפיין אותו, זה יהיה בדיוק ההיפך מכל מה שקשור ל"חוזק" – קצת מט ליפול, מרחף, תלוי על בלימה, עקום לפעמים. הכל עשוי מדיקטים, ניילונים וניירות מסוגים שונים, שיירי חומרים שנפלטו מפס הייצור של מפעלים קטנים בדרום תל אביב, בסביבת הסטודיו של האמנית. החיבורים בין החומרים קלי תנועה (ברגים, מסמרים  וקדיחות) ומעבירים תחושה שדי במכה קטנה כדי שהכל יתפורר. מצד שני, שבעה חדרים, שבעה מיצבים, תקרות רצפות וקירות. התערוכה כולה היא הפקה גדולה המורכבת ממאות תנועות קטנות, ידניות וסבלניות, תנועות של אישה אחת. 

גרשוני צץ בתערוכה לא רק מבחינת ההעלאה באוב של "היער השחור" הגרמני, אלא גם דרך משיחות המכחול של אסנת רבינוביץ, בייחוד כשהן על יריעות הניילון או הניירות המבריקים – מריחות צבע מהירות, לא נספגות, אקספרסיביות בניגוד לכללי האסתטיקה השגורה בארץ. החריגות של אסנת רבינוביץ מצטיירת גם דרך הקריירה האמנותית שלה, שנבנתה, כאמור, בחללי התצוגה האלטרנטיביים ברחבי הארץ. בין כברי לקרית טבעון לנחשון (הממשיים והמטפוריים) התגבשה השפה האמנותית שלה, ויש להוסיף לרשימה את הגלריה התל אביבית המזוהה איתה החל משנות השמונים – גלריה שרה לוי.

 

זיכרונות הילדות המקבעים מהקיבוץ, שבים ועולים בכל תערוכה מכיוון אחר ובאופן אחר. במוזיאון רמת גן הוצגה ב- 1993 התערוכה "מקומות קבועים" שהיתה הצבה של מעין חדר אוכל קיבוצי; בעין חרוד, שנתיים לפני כן, היה המיצב "להניח" מעין חדר זיכרון. אבל כמו במקרה הנוכחי של "תקרית ביער" זיכרונות הילדות הם רק קול אחד באפשרויות הקריאה הנוספות. הרחש התת קרקעי העובר בכל התערוכות של אסנת רבינוביץ, ובאופן מובהק בתערוכה בבת ים, נדמה עמוק יותר מרחשי הילדות והקיבוץ. עושה רושם שזהו המתח שבין המילולי לויזואלי, הדרמה הגדולה של איך לספר סיפור באמצעים אמנותיים ומה לעשות עם המילים. במובן זה מתבקש להזכיר את העבודה האחרונה שהציגה רבינוביץ – במסגרת הטריאנלה למיצב במוזיאון חיפה, לפני שנתיים. על הקיר בקפיטריה של המוזיאון היא תלתה שורה של משפטים ושברי משפטים, עשויים מאותיות דיקט גזורות ומסולסלות, צבועות ומצוירות. המילים אינן מתחברות לסיפור אלא נזרקות לחלל בפרגמנטים: "רק חול וחול", "והאדם יכול להישאר נטוש", "צל חולף", "אכל ושתה", וכו'. האפיון שלהן? מילים מתנגנות, בעלות יופי צלילי, מילים מתוך מאגר ישראליות בעל ניחוח מסוים. ואפשר גם להוסיף: מילים שמזכירות את גוף העבודה של סימה מאיר, אמנית מקיבוץ דליה, שפיתחה שפה אמנותית מרתקת משלה הנשענת על מילים, קטעי פסוקים ושורות משירים. העבודה של אסנת רבינוביץ במוזיאון חיפה מייצגת את השלב הטקסטואלי ביותר בעבודה שלה, ונדמה שלכבוד התערוכה בבת ים היא בחרה לבדוק את האופציה ההפוכה: לקחת סיפור קיים (ברפרוף, "כיפה אדומה") לוותר על מילים בגוף העבודה, ולנסות לבנות מערך סיפורי דרך דימויים, קצב, מהלך, זרימה, חלוקה לפרקים וכו'. הטקסט נשאר בצד. מודפס על דף נפרד, מוצע כדף נילווה למבקרים. אחרי סיבוב אחד, שני ושלישי בתוך העיגול יוצאים החוצה ובת ים מציעה את עצמה כרובד קריאה נוסף, רחב הקשר, אודות האפשרות לייצר תרבות.  

מודעות פרסומת

אבישי אייל. ארץ שמן. המשכן לאמנות עין חרוד. אוצר: סורין הלר. ספטמבר 2004

מאי 19, 2008

אבישי אייל, ארץ שמן. תשע סדרות על נייר 1970-1992

אוצר: סורין הלר

 

פורמט התערוכה של אבישי אייל אינו הפורמט שהיינו מצפים לו לגבי אמן שפועל מסוף שנות השישים – לא רטרוספקטיבה כמתבקש ומצד שני לא תערוכה של עבודות אחרונות. אבישי אייל בחר להציג תשע סדרות של עבודות על נייר, מ- 1970 ועד לתחילת שנות התשעים. שם זה נעצר. חלק מהעבודות בתערוכה לא הוצגו או שהוצגו לפרק זמן קצר ונשכחו או שהוצגו באופן חלקי ונשכחו. רובן לא מוכרות. התערוכה היא בבחינת גילוי העבר האמנותי של אבישי אייל, אשר היה מוכר בעולם האמנות במשך שנים כאמן הדפסים, ממקימי סדנת ההדפס בירושלים. החל משנות השמונים הוא חדר לתודעה עם הסדרה "כלב ערבי" שהוצגה לזמן קצר בגלריה באוניברסיטת חיפה (והורדה בשל מה שנתפש כ"פגיעה ברגשות הערבים") ואחר כך בבית האמנים בירושלים, ובהמשך עם ציורים שצייר במסגרת קבוצת "רגע" ועד לסדרת "ארץ שמן".

ההחלטה להציג סדרות ישנות, שאינן מוכרות, היא החלטה לא מקובלת: אמנים נוטים בדרך כלל להציג את העבודות האחרונות והטריות ביותר. רובם משלימים עם העובדה שחטיבות שלמות של יצירה, שלא הוצגו בזמן הווצרותם, נידונו לשכחה. אבישי אייל מוותר על הפיתוי להציג עבודות חדשות במחיר הצדק ההיסטורי והתביעה להיות חלק מהזיכרון הקולקטיבי של עולם האמנות. הוא  פועל כבר למעלה משלושה עשורים, וכשהוא ניצב מול תערוכה מקיפה במוזיאון הבחירה שלו קשורה בתביעה לסדר ולצדק  – מן הדין שעבודות מסוימות ייראו ויוכרו. זוהי החלטה שנדמית לחלוטין חלק מסדר יומו האמנותי אשר עוסק בזיכרון ובמשמעות של היות חלק ממשפחת האמנות הישראלית. אלה הם נושאים מרכזיים בעבודה של אייל, אשר חרת על דגלו (ובשנים מסוימות זה היה מאד לא אופנתי) את המקומיות וההשתייכות למסורת האמנות הישראלית-מקומית.

העבודות הלא מוכרות משנות השבעים מפתיעות באיכויות שלהן. ישנה סדרה המתבססת על גלויות של "פלפוט" משנות החמישים – עם צילומים של טבריה והכנרת, ישנה סדרה של דפי יומן אשר בה הדפים מחולקים לימים עם תיעוד שיטתי של פעולות, מחשבות, רישומים, אסוציציות. היד הרישומית של אייל מרשימה בקלות ובזרימה שלה. זה מרשים במיוחד כשחושבים על המלכודת שטומנת היד הקלה, מלכודת מהסוג שנפל בה אמן כמו אורי ליפשיץ, למשל. אבישי אייל מאמץ כמעט בכוח תובנות של אמנות מושגית – מסגרת אשר מאפשרת לו ליישם את מיומנות הרישום מבלי להיפלט מחוץ לשפת האמנות של הזמן. ב- 1986 החל אייל לצייר על פי דימויים גרפיים שהופיעו על פחית שמן זית מתוצרת חברת שמן. זוהי "ארץ השמן" שלו, והיא מתייחסת לעולם הדימויים של הציור הישראלי, לתוכו הוא משלב דימויים אוטוביוגרפיים. ככל שנוקפות השנים בתערוכה גוברת המועקה. מועקה פרטית וכללית. אקט ההיזכרות שהוא מחיל על ציירי העבר ודימויי העבר משווע מראש למחווה דומה שתחול בעתיד גם על עבודתו.        

 

אבישי אייל, המשכן לאמנות עין חרוד. ספטמבר 2004

מאי 19, 2008

 אבישי אייל. ארץ שמן. המשכן לאמנות, עין חרוד. אוצר: סורין הלר. ספטמבר 2004

 

 

התערוכה במשכן לאמנות בעין חרוד מציגה עבודות של אבישי אייל מ- 1970 ועד 1992. לא ממש רטרוספקטיבה, לא ממש עד היום, אלא חתך של עבודות על נייר, כולן בזיקה ל"ארץ שמן", כשמה של סדרת עבודות מרכזית משנות השמונים. נקודת המוצא של אייל היתה פחית שמן זית מתוצרת חברת "שמן", שעליה הופיעו דימויים של עץ זית וקבר רחל, שיירת גמלים, רועה וכבשים, כלומר, שלל הסטריאוטיפים שהרכיבו את הישראליות של פעם, בעידן התמימות. סדרת הציורים שלו פרקה את הדימויים ובדקה אותם שוב ושוב, לאור המבט המפוכח, בדיעבד, ממרחק השנים. העבודות המוקדמות ביותר הן משנות השבעים, שכאייל ישב בלונדון, והתערוכה כולה מתנהלת לאורך הציר של בין להרגיש שייך לבין מבט על הדברים מרחוק. חלק גדול מהעבודות אינן מוכרות, והתערוכה היא הזדמנות להתוודע לגוף עבודה מורכב ורציני, החופר בתולדות האמנות הישראלית.  

חן שיש, אלי פטל. יולי 2003

אפריל 14, 2008

          חן שיש. יום הולדת. גלריה הגר.  אוצרת: טל בן צבי.

          אלי פטל.  נשמה חדשה. גלריה דביר.  

יולי 2003

 

אלי פטל בגלריה דביר, בצפון העיר, וחן שיש, בגלריה הגר, ביפו, מציעים את שתי תערוכות הציור החינניות ביותר בעיר. כל אחד, בדרכו, מפיח רוח חיים מפתיעה במדיום עתיק יומין –  הוא בציור, היא ברישום. הוא מספר סיפורים – אבל מחפש את הנישה האמנותית המדויקת להגיד בה את הדברים, היא מספרת את עצמה – אבל בעצם, מסתבר בסוף, היא חלק מסיפור גדול יותר. ולמה לכתוב עליהם יחד? גם זה, אולי, יתברר בסוף.

 

 

 

אלי פטל מציג בגלריה דביר שבעה ציורים. אפשר להגיד עליהם שהם מצחיקים, מוזרים, מרהיבים, מטרידים. הוא מצייר על  ניירות גדולים, לעיתים בצבעי פנדה, לעיתים בעפרונות צבעוניים. הציורים מבוססים על צילומים שאפשר לאפיין אותם, מצד אחד, כחסרי דרמה או סתמיים, ומצד שני, כבעלי עניין עקום, ובכל מקרה, נוגעים ללב באופן מוזר כלשהו. קשה להגיד איזה ציור תופש את העין ראשון, אבל בטוח שהציור עם דני ואהוד יתום  בכנסת, מול מיקרופוני העיתונאים, בחליפות וחיוכים – גורם לעין להתקף תזזית. למה הם? ומה פתאם, ולמה הצילום המסוים הזה?

הצילום נשלח לאלי פטל לפי בקשתו מלשכתו של אחד היתומים, והוא צילום פוליטיקאים שגור שקשה להבין ברגע הראשון למה להשקיע מאמץ בהפיכתו לציור. רק מתוך התבוננות בציורים האחרים בתערוכה אפשר להבין בהדרגה מה מחפש אלי פטל, איזה סוג של סתמיות (שהיא לעולם לא באמת סתמית) כובש אותו, לאיזה פרטים קטנים הוא נמשך. מול ציור האחים יתום (שמאחוריהם, ברקע, תמונות של האבות בן גוריון ובגין, למשל) תלוי בגלריה זוג ציורים מופרכים במיוחד של שני טיפוסים שיושבים יחד, שקועים במשהו – מהמרים קטנים? פעילי מפלגה שכונתיים? – אוהדי בית"ר ירושלים, מסתבר. הפרצופים, המבטים, החליפה, מעיל הרוח, שפת הגוף, אי אפשר להמציא את זה, מה אל פצ'ינו ורוברט די נרו היו נותנים כדי לגלם שניים כאלה. עוד יש לאמר עליהם – הם יושבים. כי ישנו גם ציור של בחור שיושב על כסא גלגלים, וציור של בחור שיושב בתוך מכונית והוא למעשה חלק מהכסא. פטל מספר שזהו צילום של אדם שניסה לגנוב את הגבול בין מקסיקו לארה"ב בהתחבאו בתוך כסא המכונית. התוצאה המוזרה היא הכלאה בין אדם לכסא, ראש שבוקע מתוך המושב, יד שמגיחה מתוך משענת הכסא.

 

בהמשך ליושבים-המקורקעים, יש להזכיר את התינוק הישן – אולי הציור המדהים מכל. התינוק הוא בעל פנים אסיתיות או דרום אמריקאיות, והציור מתעכב על כל דגם בסל קל שלו, כל פרט במזרון, בשמיכה, כל קישוט וצבע. ההתעכבות הקיצונית (בעפרונות צבע, ארבעה חודשי ציור) הופכת לסוג של דאגה, כאילו אם יתאר אלי פטל עוד דגם קישוטי ולא יחמיץ עוד מעבר מכתום לורוד,  הציור יאריך את שנתו של התינוק ויגן עליו.  כי בהקשר הישראלי קל לסווג את התינוק כילד של פועלים זרים או מהגרים לא חוקיים, ולפיכך מישהו ששנתו השלווה היא זמנית, מועדת לפורענות.  

וישנם גם שני ציורים שבהם אין דמות אדם – שולחן פיקניק בתוך חורשה, וציור של דלת מכונית. דלת המכונית נדמית כמו החוליה המקשרת לתערוכה הקודמת של אלי פטל, שהוצגה לפני כשנתיים בסדנאות האמנים. שם הציג פטל את הפיאט אונו הלבנה שלו, בכבודה ובעצמה, כמעט ללא שינוי. השינוי היחידי היה הוצאת משענות הראש של המושבים והצבתן בחוץ, על המכונית, כך שהן קבלו מעמד לא טבעי של אובייקט נדיר. עכשו מונחת משענת אחת כזאת על מדף עץ שהעמיד פטל בין שני עמודי הגלריה, ועליו הניח גם מעטפה רשמית של הכנסת, מדליון בצורת פלטה של ציירים, צלחת ועליה יציקה של חומוס.

 

מתסכל לתאר את התערוכה: רשימת המלאי של הפריטים על המדף ותיאור הציורים עשוייה להישמע מייגעת, בעוד התערוכה עצמה כל כך חיונית, צבעונית, אנושית ומצחיקה-עצובה. התיאור של כל ציור דורש הרבה מילים, כי רק להגיד "תינוק ישן" לא יעביר את מהות הציור, וכל ציור הוא אכן סיפור שלם, עד שבהחלט לגיטימי לשאול: למה לא להציג את הצילומים עצמם? למה לצייר? הציור של אלי פטל הוא ציור שאין בו וירטואוזיות מהסוג שצבעי שמן או אקריליק יכולים לייצר. זהו ציור ללא מחוות גדולות, ציור שנצמד לפנדה ולעפרון מתוך בחירה באיטי ובמושהה, ציור שמתגבש באיטיות דרך משטחים קטנים ופרטניים, ציור בעל מראה ילדותי, עילג ומגושם, אשר מסווה וירטואוזיות מסוג אחר. ואגב כך מאציל על מושאי המבט שלו חמלה, מרכך את מבט המצלמה למשהו רך ואנושי.

 

יחד עם זאת, הציור כטכניקה אינו גונב את ההצגה מהסיפורים עצמם, אלא משלים איכשהו את האנלוגיה לעולמות תחתונים – התינוק בן המהגרים, הבחור שנתפש בין מקסיקו לארה"ב בתוך כסא, הבחור המשותק בכסא גלגלים – מצבים של תקיעות, הגירה, חוסר יכולת להיחלץ ממציאות כלשהי,  והמכונית הפרטית הקטנה כמייצגת אופצית המרחבים והחופש. רק האחים יתום עומדים, מחייכים, חגיגיים כביכול, מעין הכפלה של עצמם זחוח הדעת.

 

ובגלריה הגר מציגה חן שיש תערוכת יחיד ראשונה בתל אביב. היא לא מציירת סיפורים, אבל מנסה משהו לא פחות קשה: לעשות רישומים כאילו אף אחד לפניה לא עשה כאלה. בחלל הכניסה תלוי ציור גדול ומקסים, ורוד ושחור, עם הרבה עיניים שחורות שחוזרות על עצמן. העיניים מוקפות לפעמים בכתר, לפעמים בקרניי שמש, ומריחות של צבע ורוד דשן מעצימות את העבודה בחושניות. החדר השני מכוסה מרצפה לתקרה בניירות קטנים – רישומים של קו בודד, קו שהוא פרח, עיניים, לבבות, שמש. הפשוט ביותר: קו בודד על נייר כסף, גבעול פרח על נייר זהב, ציורי פרחים על רביעיית מדבקות משרדיות. מכשיר טלוויזיה מונח על הרצפה, ועל המסך הכחול מודבק נייר שבתוכו גזור פתח בצורת לב. קיטש? לאו דווקא. חן שיש מצליחה לשכנע בטוטאליות שלה, מצליחה להעביר את האמנות כעשייה בלתי פוסקת, הרישום הוא גם סך כל הניירות התלויים בצפיפות והוא גם כל נייר בודד, כשלעצמו. ולהוכחה, בחדר השלישי מוצגים ניירות ובדים גדולים – אותם קוים בודדים, אותם פרחים ועיניים מקבלים עכשו מעמד של יצירת אמנות יחידאית, ממוסגרת.

 

סמוך לכניסה תלויה עבודה קטנה המבוססת על רפרודוקציה של גויא, עם דיוקן פני המלכה מתוך ציור של משפחת המלוכה הספרדית. עיניה של המלכה גזורות ובתחתית הנייר כתוב: דיוקן של גולדה מאיר. שמה של גולדה מופיע על ציור נוסף, בתוספת אותיות אדומות: דווקא נחמדה. לתוך העשייה האינטנסיבית שנדמית הכי אישית, פרטית ומופנמת נכנסת דמותה של גולדה כמין איזכור פוליטי מפתיע לכאורה. למה דווקא גולדה? למה על תקן המלכה של גויא?

 

התחושה היא שגם אלי פטל וגם חן שיש נוקטים בצעדי התאבדות אמנותיים – אלי פטל בבחירת הנושאים המצולמים הכה סתמיים ובה בעת כה ביזאריים ובאופן הציור הלא אמנותי כביכול, חן שיש בחיכוך בבנאלי ובקיטשי וברומנטיזציה של הרישום כהמשך של הגוף ושל האני. מראית העין שלו ושלה מתחככת בלא גבוה, בפחות אמנותי. שניהם נוגעים נגיעות עקיפות בישראליות: אצל אלי פטל זה מובהק יותר, אצל חן שיש זה מובלע. גולדה מאיר עם "דווקא נחמדה" מזכירה נשכחות, ואמירתה המפורסמת על הפנתרים השחורים – "הם לא נחמדים", מובילה לעניין חברתי כואב, ומזכירה גם: אלי פטל וחן שיש השתתפו שניהם בתערוכה שאצרה טל בן צבי (אוצרת גלריה "הגר") במשכן לאמנות בעין חרוד לפני כשנה, תערוכה שנקראה "שפת אם". בתערוכה הוצגו כעשרים אמנים ממוצא מזרחי, כמעט כולם ילידי הארץ.  הטענה של טל בן צבי (אשכנזיה במוצאה, אי אפשר שלא לציין) היא ששיח האמנות בארץ מתעלם מהמשותף המזרחי, וגם האמנים עצמם נמנעים מלדבר על כך. בתערוכה "שפת אם" הוצגו הרבה עבודות טובות של אמנים טובים שלא בהכרח התגבשו לאמירה מזרחית כלשהי, והתחושה הייתה שאין ממש בטענה על המזרחיות כחוט מקשר, שזהו גטו מומצא, מלאכותי. אני מוכרחה להודות שעכשו, כשאני חושבת על התערוכות של אלי פטל ושל חן שיש, ומנסה לברר את הייחוד שלהן, מה השניים האלה ממציאים, כל אחד בדרכו, אני מוצאת את עצמי חוזרת, קצת בהיסוס, קצת במסויגות, ל"שפת אם" של טל בן צבי. אולי שם המפתח? האם אפשר לראות במזרחיות מטפורה לעצם ההתנהלות בשביל צדדי של האמנות, שביל שמתאפיין (בהקשר הישראלי) במגע בלתי אמצעי עם האמנות? בויתור על מראית עין תקנית ומלוקקת ובחיפוש אחר המקומיות מהמקומות הפחות צפויים שלה.