Posts Tagged ‘נורית דוד’

פתיחת עונה, ספטמבר 2001

אפריל 22, 2008

 

 

עונה חדשה, ספטמבר 2001

 

איך עונה נפתחת? כמו ששיר נולד? בהתחלה זה כואב… לאו דווקא. לא בבת אחת היא נפתחת, אבל עובדה, שבוע ראשון של ספטמבר ומסביב כל הסימנים לעונה חדשה. ירית הפתיחה הרשמית הייתה בשבת האחרונה במוזיאון הרצליה, עם פתיחתן של מספר תערוכות חדשות: נורית דוד, צילום בריטי, וידאו בריטי, עבודת וידאו של צדוק בן דוד, מיצב של האמן הצרפתי סלסט בורסייה-מוג'נו. התערוכות הקבוצתיות הבריטיות הן במובן מסוים גולת הכותרת של הפתיחה, או לפחות אלה שממקדות את תשומת הלב הציבורית-תקשורתית, ובאופן מפתיע ולא-מפתיע השבוע תיפתח תערוכה קבוצתית נוספת של אמנים בריטיים צעירים בגלריה טל אסתר.

האפיל של האמנות הבריטית הוא נושא כשלעצמו: מה הופך את האמנות הבריטית הצעירה למותג כה אטרקטיבי, מה הופך את נציגיה למחוזרים ברחבי העולם? עושה רושם ששורש העניין הוא בעובדה  ש"אמנות בריטית צעירה" (או כשם המותג במקור YBA) משדרת לא רק עדכניות ושפה ויזואלית עכשווית אלא גם הצלחה ואבק כוכבים. אמנות בריטית צעירה מוכיחה שאפשר להצליח באמנות, שאפשר להפוך אמנות למוצר עובר לסוחר, שאמנות היא לא בהכרח רק הדבר האזוטרי והמנותק ההוא, שאם סאצ'י רוצה ביקרך השמיים הם הגבול, שגם אם לא התכוונת להיות אמן (ראו מקרי רון מיואיק או טום הנטר) אם עולם האמנות יזהה אותך ככזה, זה עשוי להיות מספיק אטרקטיבי כדי למשוך אותך לשם, או במילים אחרות – התופעה של האמנות הבריטית הצעירה של העשור האחרון היא מקור התקווה, מוקד התשוקה ומושא הקנאה של עולם האמנות כולו. 

 

באשר לעולם האמנות המקומי, שלנו, כאן, בארץ שאין לה לא סאצ'י, לא פרס טרנר, לא טייט מודרן, לא וייט קיוב ולא גלריה ליסון, (כולם שמות של גלריות, אספנים או מוסדות שהפכו אף הם למותגים, לנושאי הדגל של הבשורה האמנותית החדשה שבאה מבריטניה), ברור שהאפיל של האמנות הבריטית חזק ומורכב במיוחד: אם כל תערוכה בוייט קיוב היא להיט, אם טרייסי אמין היא גיבורת תקשורת, אם פרס טרנר מסוקר כמו הלוהט באייטמים, אז באמת, אולי התחום הזה, אמנות, איננו כה חסר סיכוי כמו שזה נדמה מכאן?

 

אתנחתא 1:

 באולם הגדול של מוזיאון הרצליה, זה השמור למיצבים, מוצבות שלוש בריכות גומי מתנפחות ממולאות במים. בתוך הבריכות שטים להם כלי חרסינה לבנים-כחולים. הם מונעים על ידי תנועת המים, נעים בקצב מזורז יחסית, נתקלים אלה באלה ומשמיעים קולות. האמן הצרפתי סלסט בורסייה-מוג'נו קורא לזה "מיצב קול". הקסם של העבודה (הקסם המשוער, בזמן הפתיחה הומת האדם צריך לדמיין את האפקט יותר מאשר ממש לחוות אותו) הוא בעדינות של הדברים, בפגיעות שלהם, באלמנטריות של האמצעים ובילדותיות-לכאורה שלהם, ובאופן שבו הם מסיטים אותנו אל הכלומיות של מעשה האמנות, הכלומיות שעשויה להפוך למעשה קוסמות. מסביב לבריכות הגומי ניצבים כסאות והקהל מוזמן לשבת ולבהות בצלחות המשייטות בתוך המים, כמו תחליף מלאכותי לישיבה מול הים או האגם וצפייה בסירות. המלאכותיות של "הנוף" כה בולטת, התחליף כה שקוף, האמצעים כה אלמנטריים עד שקשה שלא לקרוא את מיצב בריכות הגומי הקיצי, ילדותי, פריך ומופרך הזה כמטפורה למצבה של האמנות: האם האמנות מחקה את המציאות או שהיא יוצרת את עצמה כבועה? בריכת המים כשיקוף של מציאות כלשהי או כיצירת מציאות נפרדת, בפני עצמה, נתונה  בתוך כתלי הפלסטיק התכולים, כה מפרידים אבל כה שבירים?

 

אתנחתא 2:

 בצל הפתיחה במוזיאון הרצליה נפתחה העונה עם עוד שתי תערוכות קבוצתיות צעירות: בגלריה דביר מוצגים שישה צלמים ישראליים –  אוהד מטלון, עדי נס, נועה זית, יוסי ברגר, שרון ברקת ופבל וולברג; ובסדנאות האמנים נפתחה תערוכה של שלושה אמנים צעירים: בן בן-רון בוגר בצלאל,  אודי צ'רקה ואסף רהט, בוגרי המדרשה.  

בעוד אמני גלריה דביר שייכים לסקטור המפונק יחסית, כאלה שגלריה נחשבת רוצה ביקרם, וחלקם כבר אכן זכו להצלחה, ככל שעולם האמנות הישראלי יכול להציע (תערוכה מוזיאלית, פרסים, תערוכה בינלאומית), הרי ששלושת אמני הסדנאות הם בתחילת תחילת הדרך, זו שנראית עוד יותר התחלתית לנוכח זיקוקי הדי נור הבריטיים. 

בן בן-רון מציג עבודות גדולות הבנויות כהדבקות של גזרי נייר על בדים. העבודות משחזרות מעין עבודות יד בקייטנה או לחילופין גזירות נייר ברוח ריפוי בעיסוק, עשרות ומאות מגזרות נייר קטנות וצבעוניות, והאפקט הכללי הראשוני הוא אכן צבעוני, ידני, ילדותי, מאטיסי או דיוויד הוקניי. מצד שני, וכמובן ישנו צד שני, כשמתרחקים, מתגלים הדימויים עצמם: גבר שפניו מחוקות ומכנסיו פרומות, או ראש גבר צועק, משהו אלים ותוקפני שבוקע מבעד לאנימציה הידנית האסתטית. יש בעבודות משהו פרוע אבל גם מאד מוקפד, יש בהם שילוב שובה לב של אנרגיה תזזיתית יחד עם אסתטיקה מאד מושכת, הם מתכתבים עם תולדות האמנות (מופשט, מאטיס, קולאז' וכו') ויחד עם זאת משדרים ויברציות צעירות ועכשוויות.

אודי צ'רקה עובד עם תולעי משי, אשר מונחות על לוחות שחורים, עבודות שאפתניות מבחינת המשמעויות המתבקשות בדבר מחזוריות החיים, אולי מתבקשות מדי, דוחפות סמליות מתבקשת מדי. אסף רהט מציג עבודות מונוכרומיות, בגוני שחור למיניהם, בקו פשוט, זני, רב עוצמה, שלעיתים הוא סיפורי ולעיתים ספק מופשט, מפתיע ביד הבוטחת שלו.

 

ובחזרה לבריטים:

אני לא רוצה להעכיר את השמחה בקשר לתערוכה הבריטית במוזיאון הרצליה – טוב ויפה לראות כאן אמנים בריטים מצליחים – אבל קשה שלא לראות את התערוכה עצמה כמיקבץ קבוצתי מדי, ומרפרף מדי, שאינו נותן מושג ממשי על כל אחד מהאמנים (שצילום הוא לא בהכרח המדיום הבולט שלהם, לעיתים הוא רק סטילס מתוך עבודות וידאו), כך שלמרות עבודת איסוף החומר התחושה היא של תערוכת ארגזים, מין מרקחת של עבודות קלות לניוד. הדגימות הבודדות של כל אמן – שתי עבודות של אלכס הרטלי, שני צילומים של סם טיילור-ווד – מדגישים את המותגיות של האמנים ואת עובדת היותם "שמות" לפני שהם יצירות אמנות. התערוכה כולה משווקת דרך סיפור ההצלחה של האמנות בריטית, מה שמקשה עוד יותר להצטרף להתרגשות הכללית ורק לספוק כפיים בהתפעלות – כמה שהם מצליחים, כמה שהם יפים וחכמים. הצלמים בגלריה דביר לא פחות יפים וחכמים, והמודל הבריטי לעולם יהיה משאת נפש בלתי מושגת ולכן לא רלוונטית. מה שכן, האמנות הבריטית וההצלחה שלה מחריפות את סוגיית המטוטלת הידועה: מצד אחד ישנו הרצון לראות באמנות חלק ממירקם חיים חברתי-כלכלי וכו', ומצד שני הנטייה היא לראות את האמנות כבועה, לא קשורה, לא חלק מבהלת הצריכה של העולם המערבי, לא בהכרח לוקחת חלק במשחק הקפיטליסטי. פתיחת העונה היא הזדמנות לחשבון נפש בכל מה שקשור למטוטלת הזאת: לכאורה, מי יתננו סאצ'י, פרס טרנר, וייט קיוב וכל השאר – ומצד שני, האופן שבו האמנות הזאת מגיעה אלינו (אלינו במובן של מקום שהוא לא בדיוק חלק מהמשחק העולמי, מקום ששואף להיות שחקן שווה זכויות במגרש של הגדולים אבל הוא איננו כזה), במין פורמט קומפקטי וחסכוני, כמוסה מתומצתת מדי של הדבר עצמו, נשאת על גלי ההערצה לסיפור ההצלחה, האופן הזה (האם לקרוא לו פרובינציאלי? האין זה פרדוקס שדווקא כשאמנות בינלאומית הופכת כאן לדבר שבשיגרה בולט עוד יותר האלמנט המציצני-פרובינציאלי שלנו?), האופן הזה מעורר געגוע לצד השני של המטוטלת. במובן מסוים לשבת מול בריכת גומי ולצפות בצלחות מתנגשות ומשמיעות מוסיקה של חרסינה נשמע יותר סביר,  ובכל המובנים האחרים, תערוכה של שלושה אמנים צעירים, בוגרי המדרשה ובצלאל ולא גולדסמיתס וסלייד, כשרוניים בעליל אך חסרי סיכוי מן הסתם (אם סיכוי =סאצ'י), תערוכה זו חשובה ורלוונטית פי כמה למציאות האמנותית המקומית. אני לא רוצה להישמע רומנטית ולהגיד על אמני הסדנאות: אשריהם, אין להם סיכוי להפוך למוצר עובר לסוחר, אשרי האמנות הטהורה בסצנה אמנותית שאין בה כסף. לא, בהחלט לא, ומי ייתן והאמנות שלהם תימכר ותצליח, אבל מול סנוורי ההצלחה המסחרית-תקשורתית של YBA אני מוצאת הנאה היפכא מסתברית בלצפות בצלחות חרסינה שטות בתוך בריכת מים מתנפחת. או מוטב,  לצפות בשלושה אמנים ישראליים צעירים בסדנאות האמנים. 

מודעות פרסומת

צ'ופסטיקס. מאי 2003

אפריל 20, 2008

 

– "צ'ופסטיקס". גלרית המדרשה לאמנות בתל אביב. אוצר: דורון רבינא.

מאי 2003

 

שבעה אמנים, בערך עבודה אחת לכל אמן, ואיזשהו דיבור כללי, לעיתים די במרומז, על קסם המזרח הרחוק. בניגוד לתערוכות קודמות שעסקו בהשפעות יפניות וסיניות על אמנות מקומית, דורון רבינא מציע את עצם המבט אל המזרח כאמירה פוליטית הנעה בין "אסקפיזם  מוחלט", כדבריו, לבין אימוץ הרחוק והזר לתוך הכאן ועכשו. נייר צהוב גדול של תמר גטר מ- 1975 עם טקסט שנון, כדרכה, על אמן (ג'וטו) ועל מחבל (אוקמוטו), נייר מ- 1983 של נורית דוד עם שתי דמויות סיניות, ציור בשחור-לבן של דוד ריב – ילדים בשיעור ג'ודו, שתי מניפות עץ מרהיבות של יהודית סספורטס, נייר של רועי רוזן המשלב ארוטיקה יפנית וחשיבה מערבית, עבודת וידאו של אפרת שלם שהכותרת שלה "החווה הסינית היא יפנית", ואולי המפתיע מכל, העציץ של גיא קריידן – בתוך מיכל קרטון עם אותיות אדומות ביפנית, ועם שתי אריזות של צ'ופסטיקס כמין קישוט. סיונרה! 

שלוש תערוכות שאהבתי, מרץ 2004

אפריל 20, 2008

 

                  יואב אפרתי. חלה. גלריה נחשון, קיבוץ נחשון.

                  מאיה ז"ק. מירוץ שליחים HB . בי"ס "אלון", רמת השרון.

       אריאל אסיאו. יום פתוח בסדנאות האמנים בדרך פתח תקוה (מנחם בגין) 62.

   מרץ 2004

 

שלוש תערוכות שאהבתי ואף אחת מהן כבר לא תוכלו לראות. רוב הסיכויים  שלא הייתם רואים אותן גם כשהוצגו כי א. הן רחוקות, ב. היו פתוחות לזמן קצר, ג. מוצגות במקומות שהם מחוץ למעגל התערוכות הקבוע.

והראשונה: חלה בנחשון

נחמד לנסוע מחוץ לעיר, עניין של לפחות חצי שעה, מחלפים, איילון, נתב"ג נותר מאחור, רק כדי לראות קו שחור. את הקו השחור צייר יואב אפרתי על קירות הגלריה בנחשון – הוא עמד זקוף, החזיק מכחול ביד מתוחה למעלה ובגובה הזה צייר קו אשר התחיל ליד דלת הכניסה בצורה של ראש גדול והמשיך כקו שחור, אשר עובר לאורך שלושת הקירות האחרים ומסתיים מצידה השני של דלת הכניסה עם כמה קוים קטנים שנראים כמו אצבעות כף רגל. לציור הקיר הזה קרא אפרתי "חלה". המבט על הגוף הענק הרובץ על קירות הגלריה הוא מבט היקפי הדורש מהצופה סיבוב שלם של הגוף. המבט מסחרר. הגוף מסתחרר. ההתבוננות הופכת לאקט גופני, כך שהצופה נהיה מודע לגופניות שלו-עצמו, ומאליו מתבצע מעין טקס קטן, בין הצופה לבין עצמו, בין הצופה לבין הגוף המוטל על הקיר, בין הגוף המצויר לבין גופו של האמן שיצר אותו. במובן זה מתקשר יואב אפרתי לאמנות שהיא טוטאלית ומינימליסטית בעת ובעונה אחת, ואני חושבת, למשל, על "קו שנעשה על ידי הליכה" של ריצ'רד לונג – קו ישר שיצר לונג על הדשא ב- 1967 דרך הליכה הלוך ושוב על אותו תוואי. על הדשא נוצר שביל דק, שנועד להיעלם תוך פרק הזמן שלוקח לדשא לצמוח מחדש. המחשבה על אופן התהוותו של הקו, באמצעות הרגליים אשר מתפקדות כתחליף מכחול, ממקמת את הקו של לונג (ששרד בזיכרון הקולקטיבי דרך צילום שחור-לבן) כאקט רומנטי, לירי ופיוטי. את הקו של יואב אפרתי המצלמה לא יכולה להכיל: נדרשת עדשה של 360 מעלות כדי לתפוש את כל ההיקף. כך שעל תקן דף טקסט המצורף לתערוכה צייר יואב אפרתי שרטוט של עצמו מצייר את הגוף השוכב. השרטוט הזה מכיל את האופקיות המוחלטת של הגוף יחד עם הזקיפות המוחלטת של הצייר העומד ומחזיק את המכחול ביד, מעין סכיזופרניה של האקט היצירתי המתפצל לפסיביות של הדימוי המצויר ולאקטיביות של היד הרושמת. ובדומה ל"קו שנוצר על ידי הליכה" של לונג, גם הקו של יואב אפרתי הוא מינימלי, מושגי, גופני וחושני, וכמובן גם הוא נידון להימחק (לקראת התערוכה הבאה). וגם סביבו בהחלט נוצר משהו חגיגי וטקסי, בין השאר דרך השם "חלה" אשר עשוי להישמע מנותק לגמרי מהציור ובכל זאת הוא מחלחל לחווית ההתבוננות. אם רוצים, הגוף השוכב הוא עצמו קצת חלה – מונח/ת, מוגש/ת, מוצע/ת לפריסה או למבט. ובכל מקרה, עצם המילה "חלה" מזרימה לאקט הציור מימד של טקסיות, משהו שצריך להתכונן לקראתו, להתרכז, לבוא אליו נקי וחגיגי כמו לטקס קבלת שבת. 

סביר להניח שאת קו הגוף של יואב אפרתי קשה להעריך במלואו ללא הכרות מוקדמת עם המהלך הציורי שלו – עם ציורי הקיר האחרים שהוא עשה בשנים האחרונות, כולם באותו קו שחור, מינימלי ומונומנטלי, ולמעשה עם מכלול הציור שלו אשר מבקש, באופנים שונים, את הנגיעות הכי פחות אמנותיות כדי להגיד דרכן את הדברים הכי גדולים.

 

תערוכה שנייה שאהבתי:

למרבה ההפתעה, גלריה בבי"ס תיכון. מאיה ז"ק, אמנית צעירה בוגרת בצלאל, הציגה בגלריה הקטנה של בי"ס אלון ברמת השרון, יחד עם תלמידי י"ב. התערוכה התקיימה למשך שבועיים בלבד והיא חלק משיעור אוצרות של המגמה לאמנות, אשר מאיה ז"ק למדה בה כתלמידת תיכון. עכשו היא הוזמנה על ידי המורה שלה לשעבר, ורד חירותי, להנחות קבוצת תלמידים, והפרויקט לבש צורה של מירוץ שליחים, כשמה של התערוכה: היא הגדילה צילום של אנה פרנק לממדי גליון נייר והעתיקה את הפורטרט על הנייר בקווקווי עפרון צפופים ושיטתיים. את הנייר שציירה העבירה לאחד התלמידים בצירוף הוראות ביצוע מדויקות. התלמיד נדרש להעתיק את הציור שקבל ולהעביר את הציור שלו הלאה לתלמיד הבא, בצירוף אותן הוראות ביצוע, וכן הלאה, אחד עשר תלמידים, שנים עשר ניירות (כולל הראשון של מאיה ז"ק), המצוירים בתהליך של טלפון שבור, תלויים על לוחות עץ פשוטים ויוצרים רצף שמוביל להתמעטות הדימוי ושיבושו. ההנחיות היו להעתיק את הרישום באופן הכי סכמטי, "פקידותי", לא אישי ולא אמנותי, בעפרון HB, ובעזרת נייר קופי. כל נער או נערה הפכו בתורם לחוליה בשרשרת של שכפול ידני. כל אחד מהם קבל לידיו את הציור האחרון, מבלי שראה את הציורים שקדמו לו. פורמט משחקי, עם כללים כאילו שרירותיים, אבל כשהניירות תלויים בשורה, כולם אפורים ומקווקווים, אנה פרנק כפול שתים עשרה, הולכת ומטשטשת, ההגיון הפנימי של הפרויקט צובר נפח: דיוקן שנע בין האיקוניות של דמותה של אנה פרנק לבין היכולת לראות אותה מחדש, נערה בגילם של הנערים המשתתפים בתערוכה. כל נייר מתרחק צעד נוסף מהמקור הצילומי, שגם הוא, כמובן, אינו אלא צילום יד שנייה מספר כלשהו, וגם הוא אינו אלא שריד עמום ממי שהייתה הילדה המסוימת אנה פרנק. נוצר מירוץ שליחים דורי ואמנותי שבו מאיה ז"ק הופכת את עצמה ליחידה של מוליכות – כבוגרת ביה"ס, כתלמידה לשעבר שהיום היא מורה, כאמנית שמתפקדת כאן כאוצרת של פרויקט שבעקרון יכול להמשיך עוד ועוד, דרך ביטול כביכול של כתב יד ציורי אישי, ודרך הדיוקן ההולך ונעלם של אנה פרנק, דימוי שהוא סמל.

 

והאירוע השלישי שאהבתי:

יום פתוח בסדנאות האמנים בדרך פתח תקוה 62. בבניין מט ליפול שוכרים מספר אמנים חללי עבודה. פעם בשנה, ביום שבת, הם פותחים את הסדנאות למבקרים. הפעם זו הייתה שבת סוערת במיוחד, ובכל זאת אנשים הגיעו, נמשכים לחוויה של קשר בלתי אמצעי עם האמן המציג. אהבתי שם את תבליטי הילדים של רענן חרל"פ, ובמיוחד את ציורי הפרחים של אריאל אסאו. על בדים קטנים הוא מצייר בקפדנות ריאליסטית שיחי הרדופים פורחים. לא גרניום ולא צבר, לא דקל ולא קוץ, סתם הרדופים. אלא שכמובן, אי אפשר לצייר כאן משהו שהוא סתם, ומייד גם הסתם צובר סמליות: הרדופים שצומחים בשולי כבישים או בחצרות אחוריות, שיח עמיד ולא מפונק, פירותיו רעילים.

ציורי הפרחים של אריאל אסאו, צנועים ומרהיבים, נדמים כמו המשך הגיוני לציורי השיכונים בבאר שבע שהציג לאחרונה בגלריה "הקיבוץ". גם שם הוא נצמד לפרוזאי והצדדי לכאורה, ודרכם הוביל דיבור מורכב על נוף עירוני ישראלי ועל סוציאליזם לא הירואי. ציורי ההרדופים מתחברים מאליהם למספר הופעות מרשימות של ציורי פרחים בעת האחרונה – קטעי הפרחים בציוריה של נורית דוד, סמליים ומפוארים; צילומי הפרחים של דוד עדיקא, פרחים באגרטל – לא מפוארים במיוחד, לא טריים במיוחד, פרחים מבויתים בתור קישוט. וכמובן הפרחים של יצחק ליבנה – מלאכותיים, מודעים לבנאליות של עצמם ולמופרכות של היותם ציור פרחים. ההרדופים הנוגעים ללב של אריאל אסאו מוסיפים את הצליל הנוסף: הרעל שמאחורי היופי, היופי של השוליים, הצורך בסתמי כדי להצדיק עיסוק באסתטיקה בתוך הטעם הישראלי.