Posts Tagged ‘נעמי אביב’

ארנה וינד, גלריה רוזנפלד. אמנון דוד ער, המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן. יולי 2004

אוגוסט 10, 2008

 

 

והפעם – ציור ריאליסטי! את העין צדות שתי תערוכות של שני ציירים שכנראה מועדים להיות מחוץ לאופנה, גם כשהאופנה מתקרבת אליהם. ארנה וינד בגלריה רוזנפלד ואמנון דוד ער במוזיאון רמת גן מציירים ציור ריאליסטי מעורר הערכה וחוץ מעצם הגדרת הזהות הזאת אין שום מקום להשוות ביניהם. אבל כידוע – מגזרים מקופחים נוטים להיות מסווגים יחד. עד לאמנסיפציה שלהם. כך היה בעבר עם צילום, כך היה בעבר עם אמנות נשים. האם ציור ריאליסטי יזכה אי פעם להיות מוצג בארץ ללא ממד החריגות הנילווה לעצם הופעתו? הרבה תלוי בישראל הירשברג. גם אמנון דוד ער עבר בבית מדרשו, אבל עושה רושם שהוא יצא משם הרבה פחות מיכני מהמקובל, הרבה יותר נושם, רוטט, מפרפר. 

 

בגלריה רוזנפלד מציגה ארנה וינד את תערוכת היחיד השלישית שלה שם, והפעם מלווה התערוכה בקטלוג מפואר עם שני מאמרים מרשימים של נעמי אביב. בתערוכה הקודמת הציגה וינד ציורי דוגמניות ובדים מפורחים על חלקי גוף נשיים, לפני כן הציגה ציורים של אביזרי אופנה, לפני כן ציירה בעלי חיים בסכנת הכחדה. תמיד זהו דימוי בודד על רקע כלשהו. הסגנון הציורי שלה חריג בארץ אפילו בהקשר של ציור ריאליסטי – ריאליזם המזכיר פופ אמריקאי, אווירה מגזינית, וגם הנוסח הציורי של שנות השמונים, בסביבות דיוויד סאלי. ציור ללא אסכולה מקבילה מקומית, ללא קבוצת השתייכות. עכשו היא מציירת נשים –  נשים מסוימות, מזוהות, גדולות מהחיים. למשל – שלגיה וג'סיקה ראביט מתוך הסרטים המצוירים, רחל אמנו כפי שפוסלה על ידי מיכלאנג'לו, שחקנית כדורגל ברגע של ניצחון על פי צילום שהופיע במדור הספורט בעיתון, לארה קרופט הקולנועית מגולמת על ידי אנג'לינה ג'ולי, אישה במנוסה מתוך ציור של טינטורטו, דיוקן עצמי של הציירת עצמה. ישנם גם שני ציורים של נשים מוסלמיות, עטופות מכף רגל עד ראש, ושני ציורים קטנים יותר, שבהם מרחפות באוויר זוג נעלי עקב סגולות או מחרוזת פנינים. הציורים גדולים, רובם בפורמט זהה, רובם על רקע חום-אפרפר של אבנים קטנות המתפזרות באוויר כמו אחרי פיצוץ. הטקסט של נעמי אביב מחלץ מהציורים את המקסימום שאפשר לחלץ מהם: גיבורות נשיות, רפרנטים מתולדות האמנות, אילנות גבוהים להיתלות בהם מתחום הציור והתיאוריה. נעמי אביב מקשה ושואלת איך אפשר לצאת בשלום מ"אמנות בשרות הפמיניזם". לכאורה שאלה רטורית, למעשה שאלה מאד אקוטית. האם ארנה וינד יוצאת בשלום מהסבך הזה?

 

הציור שלה מעורר סימפטיה – קודם כל בגלל חריגותו וזרותו, שנית בגלל הרצינות הוודאית העולה ממנו. מעבר לסימפטיה המיידית נדמה לי, למרבה הצער, שארנה וינד דווקא לא יוצאת בשלום. הציור שלה פופי מדי, גרפי ואיורי מכדי לצלוח את מכשלת התכנים האופנתיים כל כך של נשים כגיבורות החדשות של התרבות, של בחירה באיקוניות הטריביאלית של שלגיה וג'סיקה ראביט, אשה מוסלמית ושחקנית כדורגל.     

 

באותה הזדמנות, ושלא בכוונה, מתחברת ארנה וינד לאסתטיקה המסוימת שגלריה רוזנפלד מקדמת כסוג של נבדלות בפני עצמה: אסתטיקה עיצובית, מראה עשוי כהלכה, ויזואליות שנוטה לפופי-גרפי-איורי, אמנות שמתמסרת לסיפור עלילה – ואני מתכוונת לאמני הגלריה כמו אלי גור-אריה, רועי רוזן, זויה צ'רקסקי. אסתטיקה שעד לאחרונה היתה מאד זרה בנוף האמנות המקומי. הציור של ארנה וינד מתחבר לזרות הזאת לא רק בגלל סוג הריאליזם שלו אלא בגלל הפופיות, בגלל הניכור הציורי. יש משהו חלול בטכניות שלו, משהו שבלוני במיכניות שבה בנויה סדרת הציורים כולה.  

 

בעוד ארנה וינד מציירת על פי הקרנה של דימויים מצולמים על הבד אמנון דוד ער מצייר מתוך התבוננות. כל ההבדל שבעולם. ההבדל הטכני-לכאורה הזה ממקם אותו בקצה השמרני והמסורתי של הציור ואילו אותה על הקצה הפוסט-פופי. כחלק מהעמדה השמרנית מסורתית שאמנון דוד ער לוקח על עצמו הוא מצייר בין השאר נשים בסטודיו, חלקן בעירום, מה שמעורר לרגע את המחשבה שאין לו עניין בתקינות פוליטית, ושהשמרנות בעקרון שלו היא על גבול ההתאבדות. מצד שני, הוא מצייר בייחוד דיוקנאות של בחורים צעירים, ומה שנדמה כאווירת לא-היה-שיח-פמיניסטי-בעולם צובע את המודלים כולם, גברים ונשים, בגוון אמביוולנטי: הצייר מצייר מבלי לקחת בחשבון היסטוריה של מבט בועל, האשה ו/או הנער כאובייקט למבט ומצד שני הוא מחיל אותו מבט נקי ורציני על קופסת קרטון פשוטה מפשוטות (אשר מזכירה את פסליו המוקדמים של גיל שחר). כולם שווים בפני מבטו של הצייר.  

 

אמנון דוד ער

 

בהדרגה מתברר שיש משהו משחרר בהתעלמות מכללי העשה-ואל-תעשה הפוסט-פמיניסטיים, וזה מתאפשר רק מפני שהציור של אמנון דוד ער משדר צניעות ורצינות אשר מבטלים עניינים החיצוניים לציור, מבטלים אפילו את נושאי הציור עצמם.

  

ארנה וינד, כאמור, מצטיינת בדיוק בסעיף התקינות הפוליטית – אישה המציירת נשים, נשים סמליות בעלות מעמד איקוני, נשים שאפשר לדבר עליהן. בשקלול הכללי ייתכן שדווקא ההתמסרות לנכונות הפוליטית היא בעוכרי הציור. הוא הופך להיות קריא במובן האופנתי.  

לצד דיוקנאות הגברים הצעירים וטבע דומם פרוזאי, מצייר אמנון דוד ער ציור בעל אמביציה תרבותית שהוא פרפרזה על "דוד וגליית" של קרוואג'ו, ועדיין המיטב של התערוכה הם ללא ספק הדיוקנאות העצמיים, שמתוכם נשקפים פניו של הצייר הצעיר – ראשו גלוח, מבטו ישיר, העיניים מוקפות במשקפיים. הוא מצטייר כמי שעומד מול הראי כמו מול כיתת יורים, נותן לעצמו דין וחשבון, שוב ושוב, על הנישה הצרה, צרה עד אכזריות, שבה הוא בוחר לפעול. הריאליזם שלו משדר חומרה המייצרת אמינות. הוא עסוק במעשה הציור, ונותן לתכנים לחלחל בעדינות, כבדרך אגב.

 

אמנון דוד ער

      

בסופו של דבר, במחשבה שנייה על התערוכה של ארנה וינד, מסתבר שגם במקרה שלה הדיוקן העצמי הוא הציור המעניין ביותר בתערוכה. הדימוי המרתק ביותר, הרבה יותר מלארה קרופט וג'סיקה ראביט והנשים המוסלמיות המכוסות, הוא הדימוי שלה עצמה, בג'ינס וחולצה צבעונית, עם מכחול ביד, מציירת על רקע השמיים את האבנים שמהוות רקע לכל ציוריה האחרים. פתאם קורה שם משהו באמת מוזר, על גבול המאגי – השמיים התכולים הופכים לבד ציור, הציירת הופכת לקוסמת. אפשר לקרוא אותו כציור פרידה מן הסדרה כולה, סדרת הנשים על רקע פיצוצי האבנים. זהו ציור שחורג מהמיכניות הכללית, והוא מתקשר לציור נוסף שאינו קשור לסדרת הנשים והפיצוצים, שבו נראית ילדה עם צמה בלונדינית העומדת עם הגב אלינו ומשקיפה אל רקע שחור. הילדה הזאת יכולה להיות הציירת עצמה בילדותה, או בתה, ובכל מקרה זהו דימוי שמתחכך באופן כה מסוכן עם קיטש עד שמשהו בלית ברירה נפרם, נחשף. מסתכן.  

 

  ארנה וינד  

 

מודעות פרסומת

"איך מסבירים תמונות לארנבת מתה" / יהודית סספורטס, גלריה זומר. פברואר 2004

מאי 19, 2008

 

  "איך מסבירים תמונות לארנבת מתה". הגלריה ע"ש רחל וישראל פולק (קלישר). אוצרת: נעמי אביב

  יהודית סספורטס. "שומר צל הפנינה". גלריה זומר

פברואר 2004

 

מענג לראות את "איך מסבירים תמונות לארנבת מתה". לא מפני שהתערוכה מספקת תשובה לשאלה "איך מסבירים תמונות", מובן שלא, להיפך, שום תשובה אינה מזומנת. אולי בגלל זה, בעצם, בין השאר, זה כל כך מענג, ואולי מפני שלתערוכה אין נושא, והיא לא אקטואלית, ולא נכונה פוליטית, ובכלל, לא קשורה לשום עניין פוליטי, לא למיגדר ולא לאוטופיה ולא לכאוס, רק לאמנות. אמנות לעצמה!!! לשאוף עמוק לריאות! במין עיתוי שאין לו שום סיבה, ושום צידוק מיידי, בחרה נעמי אביב, האוצרת, להתעסק בחידתיות של האמנות המודרנית, ובהיבטים מסוימים של מורשת בויס, סתם כי בא לדבר על אמנות. או לגלגל רעיונות שקשורים באופי האזוטרי של האמנות, מבלי להרגיש צורך להתנצל על כך.

 

שמה של התערוכה לקוח משמו של המיצג המפורסם שקיים בויס ב- 1965, בגלריה בדיסלדורף, שם  שהפך למשל ולשנינה לחוסר הקוהרנטיות של האמנות. בטקסט המצורף לתערוכה (לא טקסט פרשני, אלא טקסט ליד העבודות, בצידן) נעמי אביב מתארת באריכות את המיצג של בויס (ראשו מכוסה בדבש ועלי זהב, ארנבת מתה בחיקו) ומצטטת את הדברים שאמר לארנבת המתה, בעודו מהלך איתה בגלריה: "…אני מסביר לך משום שאיני יכול להסביר את התמונות האלה לבני אדם. ארנבת מבינה יותר ממרבית בני אדם החושבים באמצעות השכל… אמנות לא ניתן לפענח באמצעות חשיבה רציונלית אלא רק באמצעות דמיון, השראה, אינטואיציה ותשוקה".

 

בתערוכה מוצגות כמה עשרות עבודות, של כשלושים אמנים, רובן מהשנים האחרונות, אבל מספר עבודות משנות השבעים תורמות לתערוכה ניחוח מסוים, בויסי, מין תמהיל של דבש ושומן, ארנבות מתות וזאבי ערבות. ההצעה המאד מקסימה העולה מהטקסט של נעמי אביב היא להרפות. להרפות מכפתור הפרשנות, לכבות את מתג התקשורתיות, להניח לאמנות להיות מה שהיא – סתומה לפרקים, לא קוהרנטית, לא מפוענחת עד הסוף. ואם מה שמשתמע מכך הוא אליטיזם, או סנוביות, או למעטים בלבד, אז לא נורא. לא צריך להתנצל על אתגר אינטלקטואלי. וכך גם הטקסט עצמו: מתנהל בנינוחות בין באטאיי לרוזלינד קראוס לאיב אלן בואה, מציע את מלומדותו לא בהפגנתיות וללא התגוננות. מתנהל כמו טקסט. כמו אמנות, שהיא גם מושגית, וגם מופשטת, וגם לא ממש ספקטקולארית או פתיינית.

תחת הכותרת של בויס – ציורית, מורבידית ותבוסתנית – מוצגות עבודות של דורון רבינא, אנג'לה קליין או אלי פטל לצד עבודות משנות השבעים של מיכל נאמן, בני אפרת, משה גרשוני, נחום טבת ודגנית ברסט. והנה מה שכתבה דגנית ברסט על "העיגול ליד וירג'יניה", מ- 1975, עבודה נזירית בשחור-לבן, צילום של וירג'יניה וולף ושורת טקסט אחת: "יש אומרים שהעבודה "העיגול ליד וירג'יניה" היא אניגמטית. למען האמת, אף אני חושבת כך. מאז שנוצרה, בהרף עין, כל פעם שאני נזכרת, או פוגשת בה, אני מנסה להסביר לעצמי מהו הדבר שגרם בזמן הוצרה לתחושה של ה"נכון"… העבודה הזו מגלמת עבורי, מבין עבודותי, את הדוגמה הקיצונית ביותר לתפישתי שהדימוי קודם להבנה, שהמשמעות אינה נתונה מראש ונמסרת הלאה לצופה, אלא היא מפציעה ועולה בתוך ומתוך תהליך העבודה, ושחלק בלתי נפרד מתהליך היצירה הוא הנסיון המתמשך של האמן לפרש ולהבין את עבודותיו שלו, ומכאן את עצמו ואת עולמו. בשל כך אפשר ש"הארנבת המתה" אינה אלא האמן עצמו."

זהו בעיני אחד הטקסטים הצלולים והכנים ביחס לתהליך היצירה. נטול התלהמות או הצהרתיות, הססן כמו יונה שנשלחת מהתיבה לבדוק הכלו המים, האם אפשר להעז ולדבר בשבח האניגמה. אגב, לא מזמן התקיימה בגלריה של הסדנה לאמנות ברמת אליהו תערוכה קבוצתית (שאצר יאיר אבידר) אשר נקראה במפורש "אינטואיציה", ואשר ביקשה להסב את תשומת הלב למשקל של האינטואיציה בתהליך היצירתי. אלא שהתערוכה עצמה לא הצליחה לייצר את הקסם הדרוש והטקסט המסורבל והארוך שנלווה לה היה כמו גול עצמי לזרימה הנינוחה שאמורה האינטואיציה לייצר. ב"איך מסבירים תמונות" בקלישר, התערוכה מתפתלת לה בעצלתיים בין ארבע הקומות של המבנה הביזארי, ובין עשרות העבודות נרקם-לא-נרקם משהו שמצטבר לאופי החמקמק של התערוכה. לא כל העבודות, כמובן, מזמינות אותה מידה של התעכבות ולא כל העבודות מכילות את הקסם של הלא-מפוענח-עד-תום, ואפשר לחשוב על עבודות אחרות ואמנים נוספים שהיו נענים להצעת הקריאה הפתוחה, אבל גם כמות שהיא, התערוכה בקלישר היא משב רוח רענן, והצעה רבת עניין. דווקא בימים אלה. כשנדמה שהאמנות נקראת כל הזמן לדגל, והמציאות מסביב כל כך רועמת ומזהמת עד שאי אפשר להימלט מפניה, כשהכל מגויס לטובת משהו, ואליטות אינטלקטואליות הן בבחינת מוקצה. דווקא בימים אלה, יש משהו מפתה בהצעה להחזיר לאמנות (ולו לרגע, לצורך בדיקה) את אופיה האזוטרי. 

 

לרגע, לצורך בדיקה – כי, כידוע, מדובר במטוטלת, ועוד רגע הבועה של אמנות-לשם-אמנות-לשם- אמנות תיראה עקרה ואוטיסטית עד זרא, ומייד יהיה צורך להפרות אותה מחדש במיגדר, פוליטיקה, עובדים זרים וכל השאר. בינתיים יש לזה אפקט של טיהור אוויר, כולל עצם המחווה לבויס, שאינה נטולת נוסטלגיה (אפשר לשמוע את קוצר רוחו של דורון רבינא, אשר שולח לדפדפת התערוכה SMS יובשני, משנות האלפיים: "איך להסביר לארנבת חיה שבויס כבר מת?"). ובכל זאת, אין ספק שרוחו של בויס (כמו זו של דושאן) עדיין מרחפת באוויר, ואת אחד הגלגולים המפתיעים שלה אפשר לראות בעקיפין גם בתערוכה של יהודית סספורטס בגלריה זומר –  

תערוכה שמציעה את ההיפך הגמור מ"איך מסבירים אמנות לארנבת מתה". במובן שהיא מפורשת והרמטית, תיאטרלית ופתיינית. 

 

במבט ראשון זוהי תערוכה מרשימה עד מאד ומעוררת השתאות. מוסיקה חרישית מתנגנת ברקע, מדיטטיבית ורוחנית, הצבעוניות נעה בין שחור ותכלכל, והדימויים בין שרטוטי אדריכלות, אלמנטים של עיצוב ורישומי דיו עדינים של עצים. האווירה יפנית ומודרניסטית, כלומר ניו אייג'ית, ולתערוכה קוראים "שומר צל הפנינה". לחלקים במיצב קוראת סספורטס "שולחן אדמת היער", "הסף המואר" או "אבני חן אבודות", והדיבור על חומרים הוא במונחים של אלכימיה ומאגיה. אפשר לראות איך רוחו השאמאניסטית-מאגית של בויס התגלגלה לניו אייג'יות עכשווית, ומשם הלאה, עד לקרבה מוזרה ל"שר הטבעות" או לכותרת המשנה של "שודדי הקריבים" (קללת הפנינה השחורה…)

מה שבמבט ראשון שובה בקסמו ומרשים בשלמותו מתחיל בהמשך להעיק. מושלם מדי, מתוזמן ומסוגנן מדי, ובהחלט זוכה לפרשנות פרטנית מדי בטקסט הנלווה. כמו שלושה בתי שיר, אומרת סספורטס על שלושת חללי הגלריה, אלא שלעומת שיר זני, או שירה בכלל, מרוב מילים לא נשאר כאן סוד. מצד אחד בויס ברקע, אבל מצד שני אין שום חוט פרום. הקטלוג עדיין לא הודפס, והעתק יחיד שלו בגלריה נראה עתיר יופי ומפואר טקסטים, ואולי מן הראוי היה לחכות לפרסומו לפני הכתיבה על התערוכה, אבל הנה בדיוק המלכודת: הצופה מתומרן בעזרת המון מילים קסומות, נוטפות שמן בויסי, מלוות במוסיקה של מסעדה יפנית יוקרתית או טיפול שיאצו. בינתיים, עד לקטלוג, הצופה מוזמן להיכנס לתערוכה עם שני דפים, הכתובים במערך משפטים ניו אייג'י טהור – "יחידות מגנטים של חומר מוליך נעות במקצבים אורגנים של קבוצת נמלים. (ההדגשים במקור). הופעה של דימוי צורני הנע בין אפשרות קריאה של סיפור מסומן לבין הופעה צורנית טהורה של מערך צורות המבשר עצמו כמלאי צורני ערוך ושלם… צמחיה של יחידת טבע אורגאנית מתוך עצמה בחלל מודרניסטי תלוי נטול קרקע. ציפה קפואה באקווריום כחול". וכו' וכו'. המילים האלה מסממות אותנו במלמול המתמשך שלהן, מפרשות כל פרט במיצב כאילו מדובר בהוראות הפעלה של מכשיר חשמלי (מן המזרח הרחוק), ובה בעת מציעות ג'יבריש נטול משמעות. מרוב שהוא טעון משמעויות. מחיצת העץ היפנית בכניסה, רישומי הדיו על הקירות, לוחות העץ התכלכלים, הבית השחור על גבי סירה שחורה, כל אלה מתאמצים מאד לייצר קסם. מרוב מאמץ נוצרת תפאורה של יופי. קליפה.