Posts Tagged ‘רם סמוכה’

מקרה גוף. הגלריה הלימודית, החוג לאמנות, אוניברסיטת חיפה. נובמבר 2002

אפריל 27, 2008

                                                                             מקרה גוף

 

                  נלי אגסי . הילה לולו לין  . רם סמוכה  . דורון רבינא

נובמבר-דצמבר 2002

 

התערוכה "מקרה גוף" היא הראשונה מבין ארבע תערוכות אשר יוצגו במהלך שנת הלימודים תשס"ג בגלריה הלימודית של החוג לאמנות.

ארבע התערוכות אמורות להתקיים כל אחת בפני עצמה אבל גם כחלק ממכלול, אשר מבקש להציג מיפוי בסיסי של העניינים העומדים על סדר יומה של האמנות העכשווית בארץ, לפי החלוקה הבאה: גוף, בית, משפחה, מקום.

זוהי חלוקה בסיסית אשר בנויה על תקן של אינדקס, ומתוקף היותה כה בסיסית וכללית היא מסמנת חתכי רוחב עמוקים. כה עמוקים, וכה רחבים, עד שסביר להניח שתחת כל שם נתון, תחת כל כותרת גג מכלילה, יכולים להיות מוצגים אמנים נוספים או אחרים. סביר להניח שהצופים בכל אחת מהתערוכות יוכלו לאצור בראשם תערוכות מורחבות או אלטרנטיביות: אלה יהוו משנה תוקף לחותמת המיפוי.

אבל מעבר לעצם החלוקה, הכוונה היא לגלות עם הזמן, שהגבולות בין חלקי המכלול נזילים ולא חד משמעיים, וכל תערוכה חופפת, או משיקה, גם לאחד הנושאים האחרים. העיסוק בגוף הוא לא פעם חלק מעיסוק בבית ובזהות עצמית שהיא חלק מזהות קולקטיבית, העיסוק בבית ובמשפחה משיק בוודאי לשאלת העל של האמנות הישראלית, הלא היא שאלת המקום, והתחושה היא שבמציאות המקומית גם דבר מה שנדמה כאישי ופרטי ביותר הוא לעולם חלק מתוך פסיפס רחב וכללי יותר – ואף ציבורי.

 

התערוכה "מקרה גוף" מבקשת לסמן את ראשיתו של המהלך, מהפרטי ביותר אל הכללי ביותר, מהגוף למקום. ארבעת האמנים המשתתפים בתערוכה מטפלים בגוף מכיוונים שונים – בגוף הפרטי שלהם, בגוף ארכיטיפי, או בסימנים שהשאיר אחריו הגוף, גוף כלשהו.

טווח העבודות נע בין האינטימיות והמופנמות של עבודות הוידאו של נלי אגסי, שבהן מופיעה האמנית עצמה, עד לנגיעות המטפוריות של דורון רבינא אשר מסמן את הגוף לא פעם דרך עקבות או נגיעות מרפרפות. בין אלה לאלה מוצגים הציורים של רם סמוכה אשר בודק בנימה מעט משועשעת את הזהות הגברית דרך ציורי ראשים במצבי התקרחות שונים או רישומי שיער על גוף גברי, והעבודות המגוונות והמורכבות של הילה לולו לין אשר הולכת מזה שנים במעגלים מתקרבים ומתרחקים סביב גופה שלה. את המעגלים האלה היא מסמנת דרך כתיבה, צילום, מיצגים ואובייקטים – לעיתים זה קורה באופן פיוטי או מרומז, לעיתים בישירות ובוטות. 

 

בתערוכה מוצגות עבודות של שתי נשים, ושל שני גברים. עניין שולי? מקריות? סימטריה שאמורה לרצות תקינות פוליטית? מה שלא תהיה התשובה, כשמדובר בגוף פרטים כאלה לעולם אינם מקריים, לעולם אי אפשר להתעלם ממינו של הגוף, לא ייתכן להתעלם מההקשר המיגדרי שבתוכו הוא מוצג. ארבעת האמנים המוצגים כאן, נשים וגברים, פועלים בתוך  הקשר שלוקח בחשבון את הגוף כחלק מזהות מיגדרית רחבה, והם מודעים היטב להיסטוריה הארוכה והמורכבת של ייצוגי גוף באמנות. 

הילה לולו לין ונלי אגסי, שתי האמניות שבתערוכה, עושות שימוש באמנות בגופן שלהן, ולמרות שזוהי תופעה שמוכרת באמנות מאז שנות השבעים (נשים שמנכיחות את גופן), בכל זאת, עד היום, זוהי תופעה שאיננה מובנת מאליה. לחשיפה העצמית יש משמעות מיידית פשוטה: מי שרואה את העבודות שלהן יודע איך הן נראות. יחד עם זאת, מתוך מורכבות העשייה של נשים המציגות את עצמן, ולמרות הישירות של הדימויים, דימוי הגוף הנשי כפי שהוא מוצג על ידי נשים לעולם אינו מוגש לצופה באופן פשוט או נגיש. נוכחותו לעולם מטרידה, לא קלה לצפייה, מאתגרת את דפוסי ההתבוננות המקובלים בנשים.

כמעט לכל עבודות הוידאו שעשתה נלי אגסי בשנים האחרונות יש פורמט אחיד: המצלמה ניצבת מולה ללא תנועה, מקובעת על פריים אחד, ובתוך המסך רואים את דמותה בדרך כלל מקו החזה ומעלה, מבצעת משהו על או עם גופה. בכל אחד מסרטוני הוידאו שלה, שאורכם נע בין שלוש לעשר דקות, מעמידה נלי אגסי את גופה למבחן כלשהו – של סיבולת, של חשיפה, של הגחכה, ובכל מקרה, גופה הופך למצע שעליו מתרחשים דברים, לאובייקט שעליו ואיתו היא עצמה מנהלת מהלך כלשהו. פעם היא מורחת אודם שפתיים שגולש מהפה ומקיף את הצואר עד שהוא הופך לסרטים אדומים מאיימים, פעם היא יושבת באמבטיה וצובעת את צפורני רגליה בלק, וככל שהאמבטיה מתמלאת במים, נמרח הלק סביב גופה בקווים שיוצרים מראה של אשה קשורה בחבל. פעם היא רוחצת את פניה בגרגרי מלח, ופעם היא משפשפת את איזור המחשוף בנייר זכוכית, עד זוב דם. בעבודת הוידאו האחרונה שעשתה היא מחייכת מול המצלמה במשך שש דקות, עד לקצה גבול היכולת של שרירי הפנים – והרבה מעבר לגבול יכולת הצפייה של הצופה… בכל אחד מהסרטונים שלה נקודת המוצא נראית תקנית, פשוטה, בנאלית וכלל לא בעייתית: אשה מורחת אודם על שפתיים, אשה מורחת לק על אצבעות, אשה מחייכת. אבל בכל אחת מהעבודות, הפעולה הפשוטה נמתחת עד קיצוניות והופכת לבלתי נסבלת: החיוך הופך למבחן כושר, שפשוף נייר הזכוכית פוגע בעור והופך לטקס הכאבה עצמית, ומתוך דמותה השברירית עולים במפתיע תוקפנות, כוח –  והרבה כאב. 

העיסוק שלה בגוף ממשיך, כאמור, פרקטיקות אמנותיות שהחלו להופיע בשנות השבעים, כשהגוף הפך לזירת התרחשות של אמנים רבים, ובמיוחד אמניות. לראשונה בהיסטוריה של האמנות החלו נשים לתת ביטוי לחוויה הנשית מנקודת מבטן שלהן, לאחר דורות של נוכחות נשית באמנות דרך מבטם של אמנים גברים. אקטים אמנותיים מהסוג של מרינה אברמוביץ' או יוקו אונו עומדים ברקע ההתנסויות הגופניות של נלי אגסי, וגם מאחורי חלק מהעבודות של הילה לולו לין, אשר העמידה את גופה (לעיתים חלקים ממנו: עיניים, אוזניים, בטן) במרכז עבודתה. הילה לולו לין מנסה, מאז תחילת שנות התשעים, לעמת את מושגי היופי השגורים בקשר לגוף האשה עם חוויה נשית אותנטית מזווית ראייה לא מקובלת. דרך הקצנה של מצבים, דרך הצגת הגוף הנשי באופן מקוטע, ודרך נסיון מופרך להציג את הגוף כזירת קרקס (חלמון ביצה מתגלגל בתוך הפה או במורד היד, קשירת הגוף עד להפיכתו לאלמנט קישוטי וכו') מפקיעה הילה לולו לין מהגוף את האורגניות שלו רק כדי לשוב ולבנות אותה מחדש דרך סדרה של מעשים, מבטים, פירוקים, טקסים  וטקסטים.

 

ההתייחסות לגוף או לחוויה גופנית דרך כתיבה עליו ("בתוך הפה מאד כהה רטוב וריק שיניים ניצבות על מבוא הלב שומרות") היא אחת הטקטיקות של הילה לולו לין להרחיק עדות ולבנות ייצוג שונה של גופניות. במובן זה יש דמיון בין חלק מעבודותיה לבין חלק מעבודותיו של דורון רבינא אשר ממציא אף הוא דרכים לדבר על הגוף כעל אתר תשוקה דרך הרחקת עדות, איגוף ועיקוף. 

על לוחות MDF הוא משרטט בעדינות קוים וצורות שלא בהכרח מתחברים מייד למשמעות. לא פעם הכותרת היא הדרך היחידה לפענח את הדימוי: תחתוני גבר, צווארון מלח. הדימוי (המרומז) של הבגד רומז לגוף שאי פעם היה בתוכו, כתמי צבע עדינים במפגש הקווים של החולצה (המרומזת) מסמנים זיעה מתחת לבית השחי כעקבות של גוף שהיה כאן, דורון רבינא הולך באיגופים רחבים סביב הגוף עצמו, מושא התשוקה, ומביא אותו אל האמנות דרך רמיזות, מטפורות, עקבות. גם אצלו, בדומה להילה לולו לין, היופי מתחכך במצבי גוף קיצוניים (אפילו בגועל: הקאה על כביש שגם עשוייה להיראות כצילום אופנה), והגוף מתממש במרומז דרך אובייקטים (סבוניה מוזהבת), או דרך פוטנציאל הארוטיות הגלום בו (צילום של חבורת גברים חשופי פלג גופם העליון). מימוש התשוקה לעולם מושהה, מעוכב, מרומז. הגוף היה פה, יהיה פה, אין צורך להנכיח אותו ממש, קונקרטי ומפורש, כדי לדבר בו.

 

אותו הקשר (שנהוג לכנותו) פוסט פמיניסטי, שבתוכו פועלים נלי אגסי, הילה לולו לין ודורון רבינא, נמצא גם ברקע עבודתו של רם סמוכה. הוא בודק את הגבריות החדשה, זו שבלית ברירה צריכה להמציא את עצמה מחדש מול שפע ההגדרות המיניות החדשות של נשים, של נשיות דרך עיניים של נשים, של גברים שהם עצמם מושאי תשוקה. מה מקומו של הגבר "הישן" בתוך כל הטלטלה המיגדרית הזאת? רם סמוכה נטפל בדיוק לסמלי אותה גבריות ישנה: שפם, גוף שעיר, וכמובן שער ראש. הראשים המתקרחים שלו נוגעים במה שנתפש כאיום הגדול על דימוי הגבריות,  וחלק מהתוקף של הציורים הוא בהחלט בהיותם מצויירים בטכניקות מסורתיות – שמן על בד, עפרון על נייר. ככל שהם תקינים מבחינה אמנותית, גדלה מידת האבסורדיות והגיחוך של הציורים: קרחת כזאת וקרחת אחרת, וכשהראשים המתקרחים מצוירים בצפיפות הם מזכירים את ערימות החציר של מונה. רם סמוכה, כצייר גבר שמצייר בטכניקות ציור שמרניות, מודע לשבר הכפול שהוא מייצג: השבר של האובייקט האמנותי המסורתי והשבר של הפרסונה הגברית של האמן המסורתי.

 

איך שלא נסתכל על זה, הגוף הוא אתר התרחשות סוער. מטריד. מביך. מבלבל. ארבעת האמנים שכאן, ילידי שנות השישים והשבעים, משקפים אחדים מהכיוונים האמנותיים שבהם נוקטים אמנים בעשורים האחרונים בבואם לטפל בישן בנושאים שהוא לעולם גם חדש ורלוונטי ולא פתור. הפרטי ביותר שהוא גם בעל הנראות הפומבית ביותר: הגוף האנושי.

 

נובמבר 2002

 

ייצוגי גברים, ישנים וחדשים. ספטמבר 2000

אפריל 21, 2008

 

–  רם סמוכה. תערוכת פרידה. קרחות. בית ישמעילוף, מונטיפיורי 30.

–  גל וינשטיין. גלריה אלון שגב.

–  רועי צ'יקי ארד. בחירות 96'. גלריה טל אסתר.

ספטמבר 2000

 

בעיתונים מתפרסמת מזה שבועות מודעת פרסומת דוחה במיוחד מטעם חברת התקשורת yes. רואים בה (בדרך כלל על פני כפולת עמודים) גבר מבוגר שמקרין עוצמה, כסף ושביעות רצון עצמית יושב על ספה (מעין ספת מאדאם רקמייה), ולידו שרועה בחורה צעירה, כולה בלונד, זהב, אדום ושחור, מחשופים, תכשיטים ונעלי סטילטוס מחודדות, dressed to kill על פי כל מוליכי הסקסיות השגורים. כל אחד והבחירה שלו, אומרת המודעה, ונותנת דוגמה למה שמצטייר, כנראה, בעיני הגברים רבי העוצמה שמאחוריה, כפנטזיה האולטימטיבית: בחורה צעירה ויפה, מה שהיא רוצה זה גבר מזדקן וזחוח דעת. מה זה דוחה. כלומר, איפה אתם חיים שם ב- yes, לא רק מבחינת חוסר התקינות הפוליטית האלמנטרי, ולא רק ברמת הוולגריות של הצילום, אלא בהחלט מבחינת הלך הרוח, תרבות הרחוב, ושינויים אמיתיים ביחסי גברים-נשים. מושגי גבריות ונשיות עברו בעשורים האחרונים מהפך כל כך עמוק, ונהיו כה נזילים ומשתנים, נעים בין קצוות, עד שבאמת מייגע לראות שוב את השוביניסטי שבדימויי יחסים בין-מיניים.

בהנחה שפרסומות אמורות בכלל להשפיע באופן מעשי, הרי שאני אומרת לא ב"למד" רבתי ל- yes , חברה שמפרסמיה מגדירים ממילא את קהל היעד שלה כגברים מהסוג הישן (מה שאני בטח לא), ולעומת זאת רצה לקנות חולצה גברית בקסטרו, חברת הלבשה אשר מוכיחה עירנות לא רק ביחס לטרנדים אופנתיים אלא גם ביחס לתהליכים שרוחשים מבעד לבגדים. "גברים מתלבשים, נשים מסתכלות" היא הסיסמה הקטנה והמתגרה של הקמפיין שיצא לרגל השקת קולקצית בגדי גברים. הצילומים עצמם הם צילומי אופנה שגרתיים  – גבר יפה תואר בחולצות קסטרו, מיישיר מבט מפתה וחיוך סקסי. המשפט שמתחתיו הוא אשר יוצר מותג עכשווי שפונה לקהל מעודכן. הסיסמה עובדת על הדיכוטומיה המסורתית "גברים פועלים, נשים נועדו להתבוננות”, מה שג'ון ברגר, תיאורטיקן אמנות אנגלי ניאו-מרקסיסט, הגדיר באלגנטיות כ- men act, women appear. המשפט הזה מתמצת, מגדיר ומקבע את הנוכחות האקטיבית של הגבר בתרבות המערבית מול המקום הפסיבי שנועד לאשה, זו שמופיעה כדי שיתבוננו בה, זו שמועדת להתבוננות, למציצנות, זו שרואה את עצמה דרך המבט הגברי, וכזו היא, למרבה הצער, הבלונדינית בשמלונת האדומה של yes: הבחירה שלה היא הפנטזיה של הגבר.

המשפט הממזרי של קסטרו עובד על היפוך היוצרות של הסטריאוטיפים: הפעם אלה הם גברים שמתלבשים – מעשה שמשויך לעולם הנשי – ונשים הן שמסתכלות; הגברים הם שמתקיימים כמופע ראווה לעיניהן של הנשים. אפשר, כמובן, להקשות ולתהות, האם מעבר לטריפת הקלפים בכל הקשור למארג התפקידים, המצבים, ויחסי הגומלין בין נשים לגברים, לא נשארת בעינה הפיכתו לאוביקט של הגוף האנושי, בין אם זהו גוף של גבר או של אשה. הצילום כשלעצמו אינו חורג מדימוי הגבר כאוביקט תשוקה וכמושא התבוננות, אבל בזכות המשפט הקטן "גברים מתלבשים. נשים מסתכלות" אפשר לדמיין את הקריצה, המחויכות והרפית המתח בכל הקשור למושגים הנוקשים והמוחזקים של פעם.  

גברים שמתלבשים, נשים שמסתכלות, וכמובן גם ההיפך, מוזמנים לסיבוב גלריות מזורז ברחבי העיר, לסדרת תערוכות בנים שמאששות מכל מיני כיוונים את קיומו של גבר מסוג אחר. מבחר מייצג:

האמנות של רם סמוכה נוגעת בעניינים שונים, אבל בין השאר היא נוגעת בדימויי גבריות. התערוכה שלו מוצגת בדירה שבה הוא גר במשך מספר שנים (ברחוב מוניטפיורי 30), ומעבר לעניין של חללי תצוגה אלטרנטיביים, מזדמנים וחוץ-אמנותיים, הנושא המוצהר של הציורים הוא קרחות. תיאור צורני של הציורים ידווח על עיגול אור מרכזי, שממרכז סביבו ציור צפוף ודחוס של קווים החוזרים על עצמם בכפייתיות בסדר מסוים, ועד כמה שזה נשמע מוזר, התחושה היא של מקור אור, סדר קוסמי ואפילו רמזים לנשגבות כלשהי. אלא שבסופו של דבר מדובר בקרחות, וסמוכה מצייר אותן בחצי צחוק, חצי מבוכה. בקטלוג הקטנטן דמוי חוברת פרסומית שיצא לרגל התערוכה, מופיעים לצד ציורי הקרחות גם רישומי שפמים, סוגים שונים של שפמים שחורים שבשלב מסוים הופכים לצורות מופשטות, אורגניות, שמאבדות כל קשר למקור הסיפורי שלהן. 

הפער בין הצד הצורני לתוכן הסיפורי של הדימויים מגדיר את טווח ההתבוננות שמאפשר סמוכה לצופה שלו: אפשר לתאר ריצודי קווים סביב מקור אור, ואפשר לדבר על גושי השערות שסביב הקרחת. ברגע שהמילים נאמרות, והתוכן מפורש, הופכים הציורים לשורה של ראשים שמפנים אלינו עורף, ומונעים מאיתנו את המבט. רם סמוכה מתעסק בבירור  בשאלות של גבריות תוך בדיקה מקרוב של מסמליה הבולטים אבל הפניית הראש שלו מצטרפת לשורה של הפניות עורף וגב שאמנים לא מעטים מפנים אל הצופה כאנטיתיזה לדיוקן המסורתי הממוקד סביב מבט העין. נשים במיוחד, אם לחזור להתחלה, תוארו כשהן מיישירות מבט לצופה, ובהקשר זה די לחשוב על הצילומים של לורנה סימפסון האמריקאית (נשים שחורות, מהגב) או של תמרה מסל (ראש עם צמות) או על אפרת נתן בשנות ה- 70 עם כיכר לחם על הגב – לכל ההופעות האלה יש ממד מתריס ודווקאי של הפניית גב. רם סמוכה לא רק מצייר קרחות – אותו חלק המזוהה עם כשל בדימוי הגברי – אלא מצרף אותן למקום הנשי החסר. במסדרון הדירה הוא תלה רישומים קטנטנים של כדורים למיניהם  – שורה של עיניים תותבות, קטועות, מביטות בנו באופן מוזר, כמעין פיצוי מצמרר על העדר המבט. 

בתערוכה הקבוצתית בגלריה אלון שגב מציג גל וינשטיין עבודה נפלאה המורכבת משורה ארוכה של שחקני כדורגל קטנים, עשויים מפורצלן. העבודה היא המשך למשחק הכדורגל הידני שהציג ב"ארטפוקוס", שם התפצלה קופסת המשחק למבנה מורכב, רב איברים, שנראה כמו יצור מיכני-אורגני עם נטיות מגוחכות למגלומניה, נטיות אופייניות לגברים רבי עוצמה, לא? עכשו לוח המשחק הפך למבנה צר וארוך, ועל פס דשא ירוק עומדות זו מאחורי זו הדמויות הקטנות, מכילות בתוכן את כל הקונוטציות הסותרות של שחקני כדורגל ושל החומר העדין והשביר שממנו הן עשויות, כולל את שם העבודה המפתיע – "המנון". ורק בשביל הצדק ההיסטורי: זירת הכדורגל כמקום שממקד דיבור על גבריות, יצרים, משחק והגבר כמושא תשוקה ומבט, הופיעה בעבודה מוקדמת של יואב שמואלי שהייתה מורכבת משער כדורגל (אמיתי), ספסל (כנ"ל) ועליו בגדי שחקן. בעבודה של שמואלי, כמו בעבודות הכדורגל של גל וינשטיין (למרות נקודות המוצא השונות שלהם) יש מצב של עידון קיצוני של הסיטואציה המקורית – במקום זיעה, רעש ותנועה יש אצל שניהם הקפאה מוחלטת, מינימליזם ונקיון צורני. יציקת השחקנים בפורצלן הופכת את הכדורגלנים של גל וינשטיין לחיות מחמד בויטרינות, לאוביקטים דקורטיביים, ומוליכה את דימוי המגרש לזירת גלאדיאטורים להנאת הקהל. 

צר המקום להרחיב את הדיבור על מופעי הגבריות באמנות הישראלית העכשווית, אבל ברור שדור צעיר של גברים עושים היום אמנות אחרת, ממקום אחר, ומושגים משתנים על גבריות ונשיות הם חלק בלתי נפרד מהעולם שלהם. לגברים של yes  אני ממליצה לראות גם את העבודות של שיבץ כהן, דורון סולומונס ופיליפ רנצר בגלריה אלון שגב, את התערוכה היפה של יואב בן דוד ומוריס גניס בגלריה זומר, ואת התערוכה המשעשעת של רועי צ'יקי ארד  בגלריה טל אסתר, שעליה בכל זאת מספר מילים. 

 העבודות מוצגות על פני 23 מסכי מחשב, ציורים שצוירו בעזרת תוכנת "צייר" (paint).  התוצאות יפיפיות בסתמיותן, סתמיות ביפיפיותן, מקצינות את מושג הדקורטיביות ואת הילת הגיאומטריות עד אבסורד. הביטוי הישן ההוא, אימת המדריכות במוזיאון – "אז למה זה אמנות? גם הילד שלי יכול לעשות את זה" – זוכה לעדנה בגדול. הציורים המחייכים מהמחשבים, הקטלוג הדקיק שנראה כמו פלייר לחנות "עידן חדש" ששמו לכם בתיבת הדואר, התערוכה כולה נראית כמו איזה שטות חביבה ומחויכת שרק טקסט נפוח מנשוא של האוצר חדר אליה בטעות. האם רועי צ'יקי ארד הוא אנרכיסט? דאדאיסט שיוצא באקט התרסתי נגד מוסכמות אסתטיות? עושה רושם שהוא מישהו שסתם כך, במין רוח השתטות ממזרית, מצייר ציורים במחשב.