Posts Tagged ‘Charles Saatchi’

גרייסון פרי, זוכה פרס טרנר לשנת 2003. ינואר 2004

מאי 31, 2008

 

גרייסון פרי (Grayson Perry) – קדר וטרנסווסטיט, זוכה פרס טרנר לשנת 2003

 

 

 

בתחילת דצמבר 2003 פרסמה גלריה טייט הלונדונית את שמו של הזוכה בפרס טרנר לשנה זו: גרייסון פרי, בן 43, מי שהוצג בכלי התקשורת כ"קדר וטרנסווסטיט". קדמה להודעת הזכייה חרושת הימורים אינטנסיבית, כמדי שנה מרגע שהטייט מפרסם באביב את רשימת המועמדים לפרס טרנר, היוקרתי בפרסי האמנות באנגליה, ואחד המסקרנים בעולם האמנות כולו. מועמדי השנה היו האמן האירי וילי דוהרטי, האמנית ילידת סקוטלנד אניה גאלאצ'יו, האחים צ'פמן וגרייסון פרי. ההימור הבטוח נטה דווקא לכיוון הצ'פמנים, ג'ייק ודינוס, הנודעים לשמצה בשל מיצבים פרובוקטיביים שבמרכזם בובות של ילדים בהכלאות שונות ובמצבים גופניים מזעזעים. לאחרונה הציגו בלונדון סדרה של עבודות בהשראת תחריטים של גויה, והתהודה שיצרה התערוכה ביססה את התחושה שהם הפייבוריטים של השנה.

 

בכל מקרה, הדעה הרווחת היתה שתערוכת המועמדים השנה הייתה מהמוצלחות שבתערוכות המועמדים אשר נראו בטייט בריטן (השם שהוענק לגלריה טייט המקורית, להבדיל מטייט מודרן). התחושה היתה שזוהי תערוכה ראויה לתאריך העגול של עשרים שנה לפרס טרנר, פרס אשר כידוע, וכפי שסופר כבר בהזדמנויות שונות ורבות, שינה את מפת האמנות באנגליה. זה לא רק הסכום עצמו – 20 אלף פאונד, אלא  בייחוד ההילה שהצליח הפרס לייצר סביבו מן ההתחלה, הילה של החדשני והעכשווי ביותר, של זיהוי כוכבי המחר, והנטייה לעורר מחלוקות ולמשוך אש. ובהתאם – למשוך המוני צופים אשר נוהרים לטייט בריטן כדי לראות את התגליות החדשות, הביזאריות והמדהימות של עולם האמנות.

 

הבחירה בגרייסון פרי לזוכה העשרים של פרס טרנר היא בודאי מסוג הבחירות אשר מחזקות את המוניטין של הפרס כאירוע בעל העדפה לפרובוקטיבי והחריג. פרי נולד וגדל באסקס, אנגליה, שם עבר ילדות לא קלה עם אב חורג אלים, ואז גם גילה את משיכתו ללבוש בגדי בנות. הוא למד אמנות ובתחילת שנות השמונים הגיע ללונדון, התחבר לקבוצה של אמנים אוונגרדיים רב-תחומיים, השתתף במיצגים ובעבודות קולנוע. בשלב מסוים התחיל ללמוד קדרות בשיעורי ערב, ולדבריו – מייד הבין שהעבודה בחומר הקרמי היא בדיוק מה שמתאים לו. בהמשך גם השתתף בקורסים בכתיבה יצירתית, והחל לשלב טקסטים בין הציורים והקישוטים שעל הכדים. למרות שהיום הוא גם רוקם ומצלם, הוא עדיין מזוהה בדרך כלל, ובייחוד, עם עשיית כלי קרמיקה, כלומר עם קדרות. יחד עם זאת, מה שאפיין את נוכחותו ויצירתו במשך השנים הייתה העובדה שנחשב לאאוטסיידר הן בעולם הקדרות והן בעולם האמנות. טהרני הקדרות לא סלחו לו על שהוא בונה את הכדים מנחשי חומר ולא עובד כלל על אובניים. "זה חובבני ועמלני" – מודה פרי – "ולכן אני אוהב את זה". בכדים שלו (המתנשאים לגובה של כמה עשרות סנטימטרים) אין שום חידוש מבחינת עיצוב הכלי – סיבה נוספת שמקוממת עליו לא מעט קדרים, אשר אינם מבינים כיצד דווקא האמן שזה-מקרוב-בא אל התחום גורף את כל התהילה. ללא המאמץ והמיומנות הטכנית הנילווים לעבודה בחומר.

 

 

ואכן, את המקוריות שלו צריך לחפש במקום אחר, לא בטכניקה קרמית ולא בעיצוב. המקוריות וההמצאה הן באופן שבו הוא מעטר את הכדים, ולמעשה מתייחס אליהם כאל מצע. הוא מגבב על הכלי קישוטים, ציורים וטקסטים – לעיתים בעלי אופי אוטוביוגרפי, לעיתים בעלי אופי חברתי פוליטי, לעיתים סאטירה על עולם האמנות המכופתר. צ'רלס סאצ'י

(Saatchi), אספן האמנות שרכישותיו ממליכות ומרוממות כוכבים בסצנת האמנות האנגלית, רכש כ- 25 כדים של פרי והציג אותם בגלריה שלו. מבקר האמנות של ה"גארדיאן" כתב בעקבות הצגת הכדים  ב- 2001: "פרי הוא אמן נורא. אין לו סגנון רישומי … הדמיון שלו בנאלי".  

 

בעקבות טיפול פסיכולוגי ממושך (שנמשך עד היום, כפי שמספר פרי בנפש חפצה בראיונות איתו), יצא לאור האלטר אגו הנשי שלו, המכונה קלייר. בצילומיו הייצוגיים מופיע פרי בדמותה של קלייר – לבוש בבגדי אישה, בדרך כלל בשמלות שהוא רוקם. בצילומים הרשמיים מטעם פרס טרנר מופיעה קלייר בשמלה ורודה קצרה עם רקמה של דובונים, סרט תכול מעל המתניים וסרט תכלכל תואם בשיער, בנעלי סירה אדומות וגרביים קצרים לבנים עם פונפונים. אשתו של פרי, פסיכולוגית במקצועה, ובתו בת ה- 11, חיות בשלום, כך מדווח,  עם הזהות הנשית שלו, עם בגדי הנשים, וגם עם אופנוע הארלי דייוידסון ואהבתו לגינוני גבריות מוחצנים (שאף הם באים לידי ביטוי ברבים מהכדים).

 

 

מנקודת מבטם של העוסקים בקרמיקה, תחום שלעולם נתון בקונפליקט שבין עיצוב לאמנות, זכייתו של פרי בפרס טרנר היא עניין מטלטל – האם זה טוב לקרמיקאים או לא טוב? כזכור, מדובר באמן שלא למד קרמיקה באופן "רציני" במסגרת מקצועית נחשבת. למעשה, הוא מקפיד לא להיראות "אמן רציני" בכל דרך שהיא. אין לו עניין להפגין מיומנות של עבודה בחומר, "קיטש" זאת לא מילה גסה מבחינתו, והמסרים שלו בוטים, ישירים, תוקפניים. "מצאנו את גופת בנך" היא, למשל, כותרת של כד שמצויר בהשראת "הציידים בשלג" של ברויגל ומתייחס לסיפורי זוועה על התעללות בילדים. ב"אם כל המלחמות" מצולם פרי/קלייר לבוש בשמלה עממית רקומה מעשה ידיו, מחזיק רובה. מצד שני, יש לזכור גם זאת: הוא מיוצג על ידי גלריה ויקטוריה מירו, מהנחשבות שבגלריות לונדון, כדים שלו נמכרים בסכומים שבין 8000 ל- 15 אלף פאונד, והחשוב ביותר – הם מוצגים בתערוכות לצד יצירות אמנות, כשווים בין שווים.

 

ומצד שלישי, מה נשמע חריג יותר – "זוכה פרס טרנר הוא קדר" או "זוכה פרס טרנר הוא טרנסווסטיט"? האם הבחירה בו אינה לוקחת בחשבון שתי חריגויות במכה אחת? האם החריגות האחת (טרנסווסטיט), וסגנון חייו הלא שגרתי אינם מאצילים הילה מפוקפקת של שוליים גם על עצם העיסוק בקרמיקה? לא פלא ש"משטרת הקרמיקה", כפי שכינה אותה מבקר האמנות העוין מה"גארדיאן", כל כך חשדנית ביחס לפרי: הוא אינו מביא לתחום את הכבוד שבו היו רוצים, בעיני אחדים הוא אפילו נתפש כמי שמזיק לתדמיתו של התחום. הוא לא בן בית בקדרות, והפניית הזרקור אליו נדמית כמו פגיעה באנשי מקצוע רציניים המחויבים טוטאלית לקרמיקה.

 

עם כל המורכבות והססגוניות שבדמותו של פרי, ועם הנוכחות הויזואלית המטרידה והמשעשעת של הכדים שלו, האם זכייתו בפרס טרנר תגרום להפרכת סטיגמות ביחס לקרמיקה  – או שמא אך תחזק אותן? הכוונה לסטיגמות המזהות את היצירה בחומר עם אינטואיציה ויצרים, עם עשייה שנובעת מדחפים ראשוניים, פרימיטיביים ואפילו מגעילים, ועם עבודה שהיא תחליף לתסכולים ולסטיות. ולמעשה, לזיהוי בין קרמיקה לבין נשיות. נדמה לי שבסופו של דבר, גם מי שמזדעזעים מהטעם הרע שמייצג פרי, ומהיותו מעין עשב שוטה בתוך תרבות הקרמיקה, גם הם ייאלצו להודות שהבחירה בו היא קריאת כיוון מעניינת. ייתכן שבדברי ימי הקרמיקה-כאמנות תיזכר זכייתו של פרי בפרס טרנר כנקודת מפנה.  

 

 

פתיחת עונה, ספטמבר 2001

אפריל 22, 2008

 

 

עונה חדשה, ספטמבר 2001

 

איך עונה נפתחת? כמו ששיר נולד? בהתחלה זה כואב… לאו דווקא. לא בבת אחת היא נפתחת, אבל עובדה, שבוע ראשון של ספטמבר ומסביב כל הסימנים לעונה חדשה. ירית הפתיחה הרשמית הייתה בשבת האחרונה במוזיאון הרצליה, עם פתיחתן של מספר תערוכות חדשות: נורית דוד, צילום בריטי, וידאו בריטי, עבודת וידאו של צדוק בן דוד, מיצב של האמן הצרפתי סלסט בורסייה-מוג'נו. התערוכות הקבוצתיות הבריטיות הן במובן מסוים גולת הכותרת של הפתיחה, או לפחות אלה שממקדות את תשומת הלב הציבורית-תקשורתית, ובאופן מפתיע ולא-מפתיע השבוע תיפתח תערוכה קבוצתית נוספת של אמנים בריטיים צעירים בגלריה טל אסתר.

האפיל של האמנות הבריטית הוא נושא כשלעצמו: מה הופך את האמנות הבריטית הצעירה למותג כה אטרקטיבי, מה הופך את נציגיה למחוזרים ברחבי העולם? עושה רושם ששורש העניין הוא בעובדה  ש"אמנות בריטית צעירה" (או כשם המותג במקור YBA) משדרת לא רק עדכניות ושפה ויזואלית עכשווית אלא גם הצלחה ואבק כוכבים. אמנות בריטית צעירה מוכיחה שאפשר להצליח באמנות, שאפשר להפוך אמנות למוצר עובר לסוחר, שאמנות היא לא בהכרח רק הדבר האזוטרי והמנותק ההוא, שאם סאצ'י רוצה ביקרך השמיים הם הגבול, שגם אם לא התכוונת להיות אמן (ראו מקרי רון מיואיק או טום הנטר) אם עולם האמנות יזהה אותך ככזה, זה עשוי להיות מספיק אטרקטיבי כדי למשוך אותך לשם, או במילים אחרות – התופעה של האמנות הבריטית הצעירה של העשור האחרון היא מקור התקווה, מוקד התשוקה ומושא הקנאה של עולם האמנות כולו. 

 

באשר לעולם האמנות המקומי, שלנו, כאן, בארץ שאין לה לא סאצ'י, לא פרס טרנר, לא טייט מודרן, לא וייט קיוב ולא גלריה ליסון, (כולם שמות של גלריות, אספנים או מוסדות שהפכו אף הם למותגים, לנושאי הדגל של הבשורה האמנותית החדשה שבאה מבריטניה), ברור שהאפיל של האמנות הבריטית חזק ומורכב במיוחד: אם כל תערוכה בוייט קיוב היא להיט, אם טרייסי אמין היא גיבורת תקשורת, אם פרס טרנר מסוקר כמו הלוהט באייטמים, אז באמת, אולי התחום הזה, אמנות, איננו כה חסר סיכוי כמו שזה נדמה מכאן?

 

אתנחתא 1:

 באולם הגדול של מוזיאון הרצליה, זה השמור למיצבים, מוצבות שלוש בריכות גומי מתנפחות ממולאות במים. בתוך הבריכות שטים להם כלי חרסינה לבנים-כחולים. הם מונעים על ידי תנועת המים, נעים בקצב מזורז יחסית, נתקלים אלה באלה ומשמיעים קולות. האמן הצרפתי סלסט בורסייה-מוג'נו קורא לזה "מיצב קול". הקסם של העבודה (הקסם המשוער, בזמן הפתיחה הומת האדם צריך לדמיין את האפקט יותר מאשר ממש לחוות אותו) הוא בעדינות של הדברים, בפגיעות שלהם, באלמנטריות של האמצעים ובילדותיות-לכאורה שלהם, ובאופן שבו הם מסיטים אותנו אל הכלומיות של מעשה האמנות, הכלומיות שעשויה להפוך למעשה קוסמות. מסביב לבריכות הגומי ניצבים כסאות והקהל מוזמן לשבת ולבהות בצלחות המשייטות בתוך המים, כמו תחליף מלאכותי לישיבה מול הים או האגם וצפייה בסירות. המלאכותיות של "הנוף" כה בולטת, התחליף כה שקוף, האמצעים כה אלמנטריים עד שקשה שלא לקרוא את מיצב בריכות הגומי הקיצי, ילדותי, פריך ומופרך הזה כמטפורה למצבה של האמנות: האם האמנות מחקה את המציאות או שהיא יוצרת את עצמה כבועה? בריכת המים כשיקוף של מציאות כלשהי או כיצירת מציאות נפרדת, בפני עצמה, נתונה  בתוך כתלי הפלסטיק התכולים, כה מפרידים אבל כה שבירים?

 

אתנחתא 2:

 בצל הפתיחה במוזיאון הרצליה נפתחה העונה עם עוד שתי תערוכות קבוצתיות צעירות: בגלריה דביר מוצגים שישה צלמים ישראליים –  אוהד מטלון, עדי נס, נועה זית, יוסי ברגר, שרון ברקת ופבל וולברג; ובסדנאות האמנים נפתחה תערוכה של שלושה אמנים צעירים: בן בן-רון בוגר בצלאל,  אודי צ'רקה ואסף רהט, בוגרי המדרשה.  

בעוד אמני גלריה דביר שייכים לסקטור המפונק יחסית, כאלה שגלריה נחשבת רוצה ביקרם, וחלקם כבר אכן זכו להצלחה, ככל שעולם האמנות הישראלי יכול להציע (תערוכה מוזיאלית, פרסים, תערוכה בינלאומית), הרי ששלושת אמני הסדנאות הם בתחילת תחילת הדרך, זו שנראית עוד יותר התחלתית לנוכח זיקוקי הדי נור הבריטיים. 

בן בן-רון מציג עבודות גדולות הבנויות כהדבקות של גזרי נייר על בדים. העבודות משחזרות מעין עבודות יד בקייטנה או לחילופין גזירות נייר ברוח ריפוי בעיסוק, עשרות ומאות מגזרות נייר קטנות וצבעוניות, והאפקט הכללי הראשוני הוא אכן צבעוני, ידני, ילדותי, מאטיסי או דיוויד הוקניי. מצד שני, וכמובן ישנו צד שני, כשמתרחקים, מתגלים הדימויים עצמם: גבר שפניו מחוקות ומכנסיו פרומות, או ראש גבר צועק, משהו אלים ותוקפני שבוקע מבעד לאנימציה הידנית האסתטית. יש בעבודות משהו פרוע אבל גם מאד מוקפד, יש בהם שילוב שובה לב של אנרגיה תזזיתית יחד עם אסתטיקה מאד מושכת, הם מתכתבים עם תולדות האמנות (מופשט, מאטיס, קולאז' וכו') ויחד עם זאת משדרים ויברציות צעירות ועכשוויות.

אודי צ'רקה עובד עם תולעי משי, אשר מונחות על לוחות שחורים, עבודות שאפתניות מבחינת המשמעויות המתבקשות בדבר מחזוריות החיים, אולי מתבקשות מדי, דוחפות סמליות מתבקשת מדי. אסף רהט מציג עבודות מונוכרומיות, בגוני שחור למיניהם, בקו פשוט, זני, רב עוצמה, שלעיתים הוא סיפורי ולעיתים ספק מופשט, מפתיע ביד הבוטחת שלו.

 

ובחזרה לבריטים:

אני לא רוצה להעכיר את השמחה בקשר לתערוכה הבריטית במוזיאון הרצליה – טוב ויפה לראות כאן אמנים בריטים מצליחים – אבל קשה שלא לראות את התערוכה עצמה כמיקבץ קבוצתי מדי, ומרפרף מדי, שאינו נותן מושג ממשי על כל אחד מהאמנים (שצילום הוא לא בהכרח המדיום הבולט שלהם, לעיתים הוא רק סטילס מתוך עבודות וידאו), כך שלמרות עבודת איסוף החומר התחושה היא של תערוכת ארגזים, מין מרקחת של עבודות קלות לניוד. הדגימות הבודדות של כל אמן – שתי עבודות של אלכס הרטלי, שני צילומים של סם טיילור-ווד – מדגישים את המותגיות של האמנים ואת עובדת היותם "שמות" לפני שהם יצירות אמנות. התערוכה כולה משווקת דרך סיפור ההצלחה של האמנות בריטית, מה שמקשה עוד יותר להצטרף להתרגשות הכללית ורק לספוק כפיים בהתפעלות – כמה שהם מצליחים, כמה שהם יפים וחכמים. הצלמים בגלריה דביר לא פחות יפים וחכמים, והמודל הבריטי לעולם יהיה משאת נפש בלתי מושגת ולכן לא רלוונטית. מה שכן, האמנות הבריטית וההצלחה שלה מחריפות את סוגיית המטוטלת הידועה: מצד אחד ישנו הרצון לראות באמנות חלק ממירקם חיים חברתי-כלכלי וכו', ומצד שני הנטייה היא לראות את האמנות כבועה, לא קשורה, לא חלק מבהלת הצריכה של העולם המערבי, לא בהכרח לוקחת חלק במשחק הקפיטליסטי. פתיחת העונה היא הזדמנות לחשבון נפש בכל מה שקשור למטוטלת הזאת: לכאורה, מי יתננו סאצ'י, פרס טרנר, וייט קיוב וכל השאר – ומצד שני, האופן שבו האמנות הזאת מגיעה אלינו (אלינו במובן של מקום שהוא לא בדיוק חלק מהמשחק העולמי, מקום ששואף להיות שחקן שווה זכויות במגרש של הגדולים אבל הוא איננו כזה), במין פורמט קומפקטי וחסכוני, כמוסה מתומצתת מדי של הדבר עצמו, נשאת על גלי ההערצה לסיפור ההצלחה, האופן הזה (האם לקרוא לו פרובינציאלי? האין זה פרדוקס שדווקא כשאמנות בינלאומית הופכת כאן לדבר שבשיגרה בולט עוד יותר האלמנט המציצני-פרובינציאלי שלנו?), האופן הזה מעורר געגוע לצד השני של המטוטלת. במובן מסוים לשבת מול בריכת גומי ולצפות בצלחות מתנגשות ומשמיעות מוסיקה של חרסינה נשמע יותר סביר,  ובכל המובנים האחרים, תערוכה של שלושה אמנים צעירים, בוגרי המדרשה ובצלאל ולא גולדסמיתס וסלייד, כשרוניים בעליל אך חסרי סיכוי מן הסתם (אם סיכוי =סאצ'י), תערוכה זו חשובה ורלוונטית פי כמה למציאות האמנותית המקומית. אני לא רוצה להישמע רומנטית ולהגיד על אמני הסדנאות: אשריהם, אין להם סיכוי להפוך למוצר עובר לסוחר, אשרי האמנות הטהורה בסצנה אמנותית שאין בה כסף. לא, בהחלט לא, ומי ייתן והאמנות שלהם תימכר ותצליח, אבל מול סנוורי ההצלחה המסחרית-תקשורתית של YBA אני מוצאת הנאה היפכא מסתברית בלצפות בצלחות חרסינה שטות בתוך בריכת מים מתנפחת. או מוטב,  לצפות בשלושה אמנים ישראליים צעירים בסדנאות האמנים.