גרייסון פרי (Grayson Perry) – קדר וטרנסווסטיט, זוכה פרס טרנר לשנת 2003
בתחילת דצמבר 2003 פרסמה גלריה טייט הלונדונית את שמו של הזוכה בפרס טרנר לשנה זו: גרייסון פרי, בן 43, מי שהוצג בכלי התקשורת כ"קדר וטרנסווסטיט". קדמה להודעת הזכייה חרושת הימורים אינטנסיבית, כמדי שנה מרגע שהטייט מפרסם באביב את רשימת המועמדים לפרס טרנר, היוקרתי בפרסי האמנות באנגליה, ואחד המסקרנים בעולם האמנות כולו. מועמדי השנה היו האמן האירי וילי דוהרטי, האמנית ילידת סקוטלנד אניה גאלאצ'יו, האחים צ'פמן וגרייסון פרי. ההימור הבטוח נטה דווקא לכיוון הצ'פמנים, ג'ייק ודינוס, הנודעים לשמצה בשל מיצבים פרובוקטיביים שבמרכזם בובות של ילדים בהכלאות שונות ובמצבים גופניים מזעזעים. לאחרונה הציגו בלונדון סדרה של עבודות בהשראת תחריטים של גויה, והתהודה שיצרה התערוכה ביססה את התחושה שהם הפייבוריטים של השנה.
בכל מקרה, הדעה הרווחת היתה שתערוכת המועמדים השנה הייתה מהמוצלחות שבתערוכות המועמדים אשר נראו בטייט בריטן (השם שהוענק לגלריה טייט המקורית, להבדיל מטייט מודרן). התחושה היתה שזוהי תערוכה ראויה לתאריך העגול של עשרים שנה לפרס טרנר, פרס אשר כידוע, וכפי שסופר כבר בהזדמנויות שונות ורבות, שינה את מפת האמנות באנגליה. זה לא רק הסכום עצמו – 20 אלף פאונד, אלא בייחוד ההילה שהצליח הפרס לייצר סביבו מן ההתחלה, הילה של החדשני והעכשווי ביותר, של זיהוי כוכבי המחר, והנטייה לעורר מחלוקות ולמשוך אש. ובהתאם – למשוך המוני צופים אשר נוהרים לטייט בריטן כדי לראות את התגליות החדשות, הביזאריות והמדהימות של עולם האמנות.
הבחירה בגרייסון פרי לזוכה העשרים של פרס טרנר היא בודאי מסוג הבחירות אשר מחזקות את המוניטין של הפרס כאירוע בעל העדפה לפרובוקטיבי והחריג. פרי נולד וגדל באסקס, אנגליה, שם עבר ילדות לא קלה עם אב חורג אלים, ואז גם גילה את משיכתו ללבוש בגדי בנות. הוא למד אמנות ובתחילת שנות השמונים הגיע ללונדון, התחבר לקבוצה של אמנים אוונגרדיים רב-תחומיים, השתתף במיצגים ובעבודות קולנוע. בשלב מסוים התחיל ללמוד קדרות בשיעורי ערב, ולדבריו – מייד הבין שהעבודה בחומר הקרמי היא בדיוק מה שמתאים לו. בהמשך גם השתתף בקורסים בכתיבה יצירתית, והחל לשלב טקסטים בין הציורים והקישוטים שעל הכדים. למרות שהיום הוא גם רוקם ומצלם, הוא עדיין מזוהה בדרך כלל, ובייחוד, עם עשיית כלי קרמיקה, כלומר עם קדרות. יחד עם זאת, מה שאפיין את נוכחותו ויצירתו במשך השנים הייתה העובדה שנחשב לאאוטסיידר הן בעולם הקדרות והן בעולם האמנות. טהרני הקדרות לא סלחו לו על שהוא בונה את הכדים מנחשי חומר ולא עובד כלל על אובניים. "זה חובבני ועמלני" – מודה פרי – "ולכן אני אוהב את זה". בכדים שלו (המתנשאים לגובה של כמה עשרות סנטימטרים) אין שום חידוש מבחינת עיצוב הכלי – סיבה נוספת שמקוממת עליו לא מעט קדרים, אשר אינם מבינים כיצד דווקא האמן שזה-מקרוב-בא אל התחום גורף את כל התהילה. ללא המאמץ והמיומנות הטכנית הנילווים לעבודה בחומר.
ואכן, את המקוריות שלו צריך לחפש במקום אחר, לא בטכניקה קרמית ולא בעיצוב. המקוריות וההמצאה הן באופן שבו הוא מעטר את הכדים, ולמעשה מתייחס אליהם כאל מצע. הוא מגבב על הכלי קישוטים, ציורים וטקסטים – לעיתים בעלי אופי אוטוביוגרפי, לעיתים בעלי אופי חברתי פוליטי, לעיתים סאטירה על עולם האמנות המכופתר. צ'רלס סאצ'י
(Saatchi), אספן האמנות שרכישותיו ממליכות ומרוממות כוכבים בסצנת האמנות האנגלית, רכש כ- 25 כדים של פרי והציג אותם בגלריה שלו. מבקר האמנות של ה"גארדיאן" כתב בעקבות הצגת הכדים ב- 2001: "פרי הוא אמן נורא. אין לו סגנון רישומי … הדמיון שלו בנאלי".
בעקבות טיפול פסיכולוגי ממושך (שנמשך עד היום, כפי שמספר פרי בנפש חפצה בראיונות איתו), יצא לאור האלטר אגו הנשי שלו, המכונה קלייר. בצילומיו הייצוגיים מופיע פרי בדמותה של קלייר – לבוש בבגדי אישה, בדרך כלל בשמלות שהוא רוקם. בצילומים הרשמיים מטעם פרס טרנר מופיעה קלייר בשמלה ורודה קצרה עם רקמה של דובונים, סרט תכול מעל המתניים וסרט תכלכל תואם בשיער, בנעלי סירה אדומות וגרביים קצרים לבנים עם פונפונים. אשתו של פרי, פסיכולוגית במקצועה, ובתו בת ה- 11, חיות בשלום, כך מדווח, עם הזהות הנשית שלו, עם בגדי הנשים, וגם עם אופנוע הארלי דייוידסון ואהבתו לגינוני גבריות מוחצנים (שאף הם באים לידי ביטוי ברבים מהכדים).
מנקודת מבטם של העוסקים בקרמיקה, תחום שלעולם נתון בקונפליקט שבין עיצוב לאמנות, זכייתו של פרי בפרס טרנר היא עניין מטלטל – האם זה טוב לקרמיקאים או לא טוב? כזכור, מדובר באמן שלא למד קרמיקה באופן "רציני" במסגרת מקצועית נחשבת. למעשה, הוא מקפיד לא להיראות "אמן רציני" בכל דרך שהיא. אין לו עניין להפגין מיומנות של עבודה בחומר, "קיטש" זאת לא מילה גסה מבחינתו, והמסרים שלו בוטים, ישירים, תוקפניים. "מצאנו את גופת בנך" היא, למשל, כותרת של כד שמצויר בהשראת "הציידים בשלג" של ברויגל ומתייחס לסיפורי זוועה על התעללות בילדים. ב"אם כל המלחמות" מצולם פרי/קלייר לבוש בשמלה עממית רקומה מעשה ידיו, מחזיק רובה. מצד שני, יש לזכור גם זאת: הוא מיוצג על ידי גלריה ויקטוריה מירו, מהנחשבות שבגלריות לונדון, כדים שלו נמכרים בסכומים שבין 8000 ל- 15 אלף פאונד, והחשוב ביותר – הם מוצגים בתערוכות לצד יצירות אמנות, כשווים בין שווים.
ומצד שלישי, מה נשמע חריג יותר – "זוכה פרס טרנר הוא קדר" או "זוכה פרס טרנר הוא טרנסווסטיט"? האם הבחירה בו אינה לוקחת בחשבון שתי חריגויות במכה אחת? האם החריגות האחת (טרנסווסטיט), וסגנון חייו הלא שגרתי אינם מאצילים הילה מפוקפקת של שוליים גם על עצם העיסוק בקרמיקה? לא פלא ש"משטרת הקרמיקה", כפי שכינה אותה מבקר האמנות העוין מה"גארדיאן", כל כך חשדנית ביחס לפרי: הוא אינו מביא לתחום את הכבוד שבו היו רוצים, בעיני אחדים הוא אפילו נתפש כמי שמזיק לתדמיתו של התחום. הוא לא בן בית בקדרות, והפניית הזרקור אליו נדמית כמו פגיעה באנשי מקצוע רציניים המחויבים טוטאלית לקרמיקה.
עם כל המורכבות והססגוניות שבדמותו של פרי, ועם הנוכחות הויזואלית המטרידה והמשעשעת של הכדים שלו, האם זכייתו בפרס טרנר תגרום להפרכת סטיגמות ביחס לקרמיקה – או שמא אך תחזק אותן? הכוונה לסטיגמות המזהות את היצירה בחומר עם אינטואיציה ויצרים, עם עשייה שנובעת מדחפים ראשוניים, פרימיטיביים ואפילו מגעילים, ועם עבודה שהיא תחליף לתסכולים ולסטיות. ולמעשה, לזיהוי בין קרמיקה לבין נשיות. נדמה לי שבסופו של דבר, גם מי שמזדעזעים מהטעם הרע שמייצג פרי, ומהיותו מעין עשב שוטה בתוך תרבות הקרמיקה, גם הם ייאלצו להודות שהבחירה בו היא קריאת כיוון מעניינת. ייתכן שבדברי ימי הקרמיקה-כאמנות תיזכר זכייתו של פרי בפרס טרנר כנקודת מפנה.
הצוֹפָה / ארכיון 