איתן בן משה, אסיה-דובדבן. בנק דיסקונט, הרצל 160. אוקטובר 2004

    

התערוכה המשעשעת בעיר מוצגת עכשיו בחלל הכניסה של סניף בנק דיסקונט, ברחוב הרצל 160. משעשעת, מופרכת, אירונית ואפשר לבדוק גם את המילה "חתרנית" – בהפוך על הפוך על הפוך. קודם כל, מדובר במסע. קשה להאמין שרחוב הרצל נמשך כל כך רחוק, הרחק מעבר למה שנדמה כמו סופה של העיר, עד למקום שנראה כמו אדמה לא מיושבת אבל נמצא שם סניף של בנק דיסקונט, עם שומר בפתח וכל מה שצריך, עם חלל כניסה מרוצף שיש ומוקף עציצים וכספומטים, ושם, בלב המאפליה של טעם נובורישי, בחר איתן בן-משה להציג את הפסלים שלו.

אלה פסלי פוליאסטר צבעוניים ומופשטים ולפני שאני ממשיכה לתאר אותם, אני חייבת להגיד את המילה הראשונה המתבקשת ביחס אליהם, מילה שנדמה לי שמעולם (!) לא הופיעה כאן, במדור של ביקורת אמנות: המילה היא "מכוערים". תחושת השחרור והרעננות המלווה את עצם כתיבת המילה מבהירה אולי את מה שבחרתי קודם להגדיר כ"משעשע". ייתכן שתחושת שחרור דומה עומדת גם בבסיס העבודה של איתן בן-משה, אמן צעיר הלומד בתוכנית לימודי ההמשך של בצלאל – נדמה שהוא בא אל עולם הפיסול ממקום של ככלות הכל, משוחרר מכללי עשה-ואל-תעשה, והוא מייצר פסלים מתוך קלילות שאינה נעדרת מימד התאבדותי, כי הרי הפסלים שלו נענים לכל מה שאנחנו תופשים כמכוער, סר טעם, קיטשי, חובבני, פלגיאט של משהו שפעם היה בעל משמעות ועכשיו הדרדר לקלישאה.   

המשהו שהיה פעם בעל ערך הוא פיסול מופשט אמורפי, והפעם האחרונה שזה שידר משמעות היתה בערך עם הנרי מור. הנרי מור עצמו לקח את הפסלים שלו לאיזורי המיחזור הבעייתיים, כך שגם פסל של הנרי מור בכניסה למוזיאון (כל מוזיאון. בכניסה לכל מוזיאון יש הנרי מור) עשוי להיראות כמו פרודיה על עצמו. נקודת המוצא של איתן בן-משה היא כבר גלגולה של אותה שפה שפעם-היתה-לה-משמעות לפסלי חוצות בכיכרות, בגינות או במבני ציבור.

הפסלים שלו מונחים על הרצפה (רצפת שיש, כאמור. חלום הביעותים של כל אמן היודע דבר או שניים על בון טון אמנותי), אבל האסתטיקה שלהם מזכירה לא רק פיסול ציבורי גדול אלא גם אובייקטים מחנויות ניו אייג'. האמורפיות של הצורות אמורה לבטא משהו רוחני, הפיתול של החומר אמור לשדר אורגניות ורכות, הרמיזות למצבים אנושיים אמורות להיות סמליות. בקיצור, זוועה אסתטית. או, מייד יש לתקן: מה שעולם האמנות תופש כזוועה אסתטית אבל מה שדווקא חלקים גדולים בציבור הרחב התרגלו לזהות כ"אמנותי".  

 

Eitan Ben Moshe

Eitan Ben Moshe

מה היה קורה לו איתן בן-משה היה מציג את הפסלים שלו לא במקום שנדמה כמו הסביבה הטבעית שלהם – מבואה של בנק – אלא בגלריה של סדנאות האמנים, למשל? מה היה אז האפקט שלהם, בתוך חלל אמנות תקני, שבין קירותיו מרחפות רוחות רפאים של אסתטיקה "נכונה"? ועוד – מה בדיוק היה היחס לפסלים האלה, ממש בתוך הבנק, לולא היה ברור שמדובר באמן "מודע לעצמו"? ואיך יודעים שהאמן "מודע לעצמו"? האם זה בגלל האופן שבו הוא הקצין עד אבסורד את האסתטיקה שבה הוא משתמש (הנחת עציץ קטן מתחת לאחד הפסלים, שיחי פלסטיק ירוקים שתולים בתוך אחת הגומחות של הפסל), או שמא זהו הפרט הביוגרפי שהאמן לומד במסגרת לימודי ההמשך של בצלאל? הרי לא ייתכן שתלמיד בלימודי ההמשך של בצלאל יעשה פסלים כאלה כפשוטם. משיחה שנהלתי בעבר עם בן-משה, עלה שהוא דווקא מחבב אותם, את הפסלים הכעורים שלו. אולי מתוך רחמים ביחס לדחוי, ואולי זוהי החתרנות האסתטית הנועזת באמת: לאמץ שפת אמנות המזוהה עם כל מה שמנוגד לטעם האמנותי הנחשב.      

 

 
 

 

התערוכה של איתן בן-משה בבנק מצטיירת כמו ניסוי באמנות. הניסוי הזה נוגע בפער שבין טעמה האנין של קהילת האמנות לבין מה שנקרא "טעם הקהל", הוא בודק נוכחות של אמנות מחוץ לחללים הבועתיים של הגלריות, וכמו תמיד, הוא בודק מי הם הנמענים של אמנות. והנה, סיפור מהחיים: נוכחותי במבואה של בנק דיסקונט, ועוד עם מצלמה ביד, משכה תשומת לב. לא משכתי כסף ולא מהרתי לשום מקום. סתם עמדתי והתבוננתי בדברים האלה שמישהו הניח או תלה על הקיר (היו גם שני ציורים עגולים, מעל לעציצים). בחורים בסרבלי עבודה התעניינו מה אני עושה. אז מה, הם שאלו, זה יפה בעינייך? לא, מהרתי לענות בעליזות. ובעיניכם? זה בסדר, הם ענו, זה לא מפריע. 
חשבתי שזאת תפישה מעניינת, גם אם מדכדכת, ביחס לאמנות. בדרך החוצה, לא רחוק מדלת הכניסה לבנק, נתקלתי בפסל "לא מודע לעצמו" – חמישה משולשי מתכת צבועים בצבעים בהירים. לשווא חפשתי את שם האמן. ואכן, כתמי צבע נחמדים, לא מפריעים.

 

 

 

תגים: , , ,

כתיבת תגובה