התערוכה המשעשעת בעיר מוצגת עכשיו בחלל הכניסה של סניף בנק דיסקונט, ברחוב הרצל 160. משעשעת, מופרכת, אירונית ואפשר לבדוק גם את המילה "חתרנית" – בהפוך על הפוך על הפוך. קודם כל, מדובר במסע. קשה להאמין שרחוב הרצל נמשך כל כך רחוק, הרחק מעבר למה שנדמה כמו סופה של העיר, עד למקום שנראה כמו אדמה לא מיושבת אבל נמצא שם סניף של בנק דיסקונט, עם שומר בפתח וכל מה שצריך, עם חלל כניסה מרוצף שיש ומוקף עציצים וכספומטים, ושם, בלב המאפליה של טעם נובורישי, בחר איתן בן-משה להציג את הפסלים שלו.
אלה פסלי פוליאסטר צבעוניים ומופשטים ולפני שאני ממשיכה לתאר אותם, אני חייבת להגיד את המילה הראשונה המתבקשת ביחס אליהם, מילה שנדמה לי שמעולם (!) לא הופיעה כאן, במדור של ביקורת אמנות: המילה היא "מכוערים". תחושת השחרור והרעננות המלווה את עצם כתיבת המילה מבהירה אולי את מה שבחרתי קודם להגדיר כ"משעשע". ייתכן שתחושת שחרור דומה עומדת גם בבסיס העבודה של איתן בן-משה, אמן צעיר הלומד בתוכנית לימודי ההמשך של בצלאל – נדמה שהוא בא אל עולם הפיסול ממקום של ככלות הכל, משוחרר מכללי עשה-ואל-תעשה, והוא מייצר פסלים מתוך קלילות שאינה נעדרת מימד התאבדותי, כי הרי הפסלים שלו נענים לכל מה שאנחנו תופשים כמכוער, סר טעם, קיטשי, חובבני, פלגיאט של משהו שפעם היה בעל משמעות ועכשיו הדרדר לקלישאה.
המשהו שהיה פעם בעל ערך הוא פיסול מופשט אמורפי, והפעם האחרונה שזה שידר משמעות היתה בערך עם הנרי מור. הנרי מור עצמו לקח את הפסלים שלו לאיזורי המיחזור הבעייתיים, כך שגם פסל של הנרי מור בכניסה למוזיאון (כל מוזיאון. בכניסה לכל מוזיאון יש הנרי מור) עשוי להיראות כמו פרודיה על עצמו. נקודת המוצא של איתן בן-משה היא כבר גלגולה של אותה שפה שפעם-היתה-לה-משמעות לפסלי חוצות בכיכרות, בגינות או במבני ציבור.
הפסלים שלו מונחים על הרצפה (רצפת שיש, כאמור. חלום הביעותים של כל אמן היודע דבר או שניים על בון טון אמנותי), אבל האסתטיקה שלהם מזכירה לא רק פיסול ציבורי גדול אלא גם אובייקטים מחנויות ניו אייג'. האמורפיות של הצורות אמורה לבטא משהו רוחני, הפיתול של החומר אמור לשדר אורגניות ורכות, הרמיזות למצבים אנושיים אמורות להיות סמליות. בקיצור, זוועה אסתטית. או, מייד יש לתקן: מה שעולם האמנות תופש כזוועה אסתטית אבל מה שדווקא חלקים גדולים בציבור הרחב התרגלו לזהות כ"אמנותי".
Eitan Ben Moshe
תגים: art in public space, henry moore, איתן בן משה, הנרי מור
הצוֹפָה / ארכיון 
כתיבת תגובה