תחרות אדריכלים ע"ש הרטה ופול עמיר. אוצרת: מאירה יגיד-חיימוביץ' בשיתוף עם נטלי קרטס וזאב מאור.
תערוכות אדריכלות הן בדרך כלל עניין למקצוענים בלבד, תערוכות שעשויות לרגש את המעטים המסוגלים לקרוא תכניות אדריכליות. לא זה המקרה של "בניין חדש", תערוכה פתוחה ומזמינה, ויחד עם זאת מורכבת ורבת קומות קריאה, המציגה את שלבי התחרות לקראת הקמת בניין חדש למוזיאון תל אביב בשטח המועט שנותר פנוי בין המוזיאון הקיים לבין גן דובנוב ומיתחם גולדה. בתערוכה מוצגות אמנם תוכניות, ישנם גם דגמים, שהם המפלט המסורתי של המתבונן מן השורה, ישנן הדמיות המוקרנות על מסכים גדולים, והן תוספות מרשימות אשר נותנות מושג תלת ממדי באשר לתחושה של מבנים, אבל החדשנות של התערוכה, ומה שהופך אותה לכה מרתקת, לא קשור בטכנולוגיה, ולא באמצעי המחשה. אפילו להיפך: החומרים המעניינים ביותר הם בעצם טקסטים, לא טקסטים כתובים אלא שיחות, דיבורים ודיונים הקשורים במוזיאון בכלל ובתחרות האדריכלית בפרט, ואלה מועברים דרך שיטות התיעוד הבסיסיות ביותר – צילום וידאו המוקרן במוניטורים רגילים או סטנוגרמות של דיונים המודפסות בחוברות. החידוש המרענן מתגלם, למרבה הפלא, במראית עין ביורוקרטית ביותר. החידוש נעוץ בעצם הנכונות לשקיפות, בניסיון לחשוף את המיכניזם של התחרות ולהציג את המהלך הממושך, הסבוך והעדין של איך בונים פרוגרמה למוזיאון, מהם התהליכים המניעים תחרות, ולבסוף, כמובן, את האדרנלין שמאחורי כל תחרות: איך נבחרת הצעה אדריכלית אחת מתוך עשרות.
הסטנוגרמות המוקדמות הן מדיונים שהתקיימו כבר ב- 1999. אז נערכו הדיונים הראשוניים לקראת ניסוח הפרוגרמה לבניין החדש. מאז התרחשו אי אלו אירועים רבי משקל – אינתיפאדה ומיתון, למשל, וכל מה שנילווה להם במישור הכלכלי- תרבותי-ציבורי – אבל הפרוגרמה של המוזיאון הלכה ונבנתה. חמש שנים אחר כך, התערוכה היא עדות למהלך איטי וממושך אשר לוקח במלוא הרצינות את האתגר של הקמת בניין חדש למוזיאון תל אביב, בניין שאם וכאשר יקום יהיה בודאי אחד ממבני התרבות המרכזיים בארץ.
ביקור בתערוכה יכול לקחת כמה דקות – דגם הבניין החדש, הדמיות מרשימות, עלעול בכמה תוכניות ומבט חטוף באחד המוניטורים – אבל אם רוצים לקרוא את התערוכה על כל מה שהיא מציעה, מדובר בחווית צפייה הדורשת מספר שעות.
התערוכה מחולקת לפי שלושת שלבי התחרות: בחדר אחד מוצגות התוכניות של 77 המשרדים ועשרים הסטודנטים שהגישו הצעות אנונימיות. מתוך כל אלה נבחרו ארבע הצעות ובמובן מסוים השלב הזה, של בחירה מתוך המסה האנונימית, הוא אולי הדרמטי ביותר: השופטים נדרשו לקרוא את ההצעות ולבחור את המעניינות מביניהן ללא כל שיקול זר. החלק השני בתערוכה מציג את השלב השני שבו התמודדו ארבע ההצעות שנבחרו מול חמישה משרדים נוספים, שניים מהארץ ושלושה בינלאומיים, אשר הוזמנו על ידי צוות התחרות. משרדים אלה הגיעו ישר לשלב השני, נהנים מהיתרון של שמם הגלוי ההולך לפניהם. החלק השלישי מציג את שלב הגמר, ולבסוף את ההצעה הזוכה של פרסטון סקוט כהן.
התערוכה חושפת את זהותם של האדריכלים שהציעו הצעות אנונימיות, ואת ההצעות עצמן, אבל גם את צוותי השופטים. הדיונים שנהלו השופטים (אנשי המוזיאון, אדריכלים בעלי שם) צולמו והם משודרים במוניטורים המוצבים בתערוכה. אלה הם מסמכים מרתקים: מה מוצא כל אחד מהשופטים (מנהל המוזיאון, האוצרת לאדריכלות ועיצוב, מהנדס העיר, אדריכלים, תיאורטיקן של אדריכלות) בהצעות שעלו לשלב הגמר, מה הציפיות שלהם ממוזיאון, ולבסוף, כיצד כל הלבטים, ההיסוסים והמסקנות מתנקזים להצעה הזוכה, המכילה בתוכה תשובות למאוויים של כולם.
התערוכה בנויה כתהליך הדרגתי של חשיפה, אבל זוהי חשיפה שהצופה חייב להיות שותף בגילויה. זה מתחיל כבר בהזמנה אשר נראית במבט ראשון כמו צופן המורכב מטורים-טורים של אותיות לועזיות וספרות. מה זה? תאריכים מוצפנים? שמות קוד של משהו? כתב החידה מתפענח לאיטו: אלה הם הקודים שבהם סומנו כל ההצעות שהוגשו לתחרות. ההצעות האנונימיות סומנו באות ומספר, ההצעות המוזמנות סומנו באותיות המרכיבות את שם האדריכל. ההזמנה מודפסת על רקע שחור, טורי המספרים באפור כהה, הסימונים של ההצעות שעלו לשלב השני באפור בהיר יותר, ושלושת ההצעות שהתמודדו על שלב הגמר באפור-לבן. כאמור, על סדר יומה של התערוכה עומדים אור והסתרה – חשיפה של הצדדים המוסתרים בדרך כלל, הארה של אחורי הקלעים.
אור והסתרה, בהקשר אדריכלי ובהקשר ציבורי, אלה הנקודות הבסיסיות העולות לדיון. והן מקבלות את ההתגלמות המובהקת בהצעה הזוכה של פרסטון סקוט כהן אשר מציע מבנה מואר, שטוף אור, שמתעמק ברצון להחדיר אור למבנה אטום. ממול ניצב הערך של האנונימיות, אשר מצד אחד כרוך בהסתרה, אבל מצד שני הוא מאיר, למעשה, את העיקר: השפה האדריכלית. ללא שמות, ללא זכויות יתר, ללא זכות אבות, ללא דעות קדומות ושיקולים זרים. בדיעבד אפשר לראות שלתחרות האנונימית כמעט ולא נגשו משרדי אדריכלות גדולים ומפורסמים. אלה מן הסתם מרגישים נוח יותר בתחרויות שמיות פתוחות.
כאמור, השקיפות אינה זקוקה בהכרח לעזרים מתקדמים. כבר הזכרתי את הסטנוגרמות של הדיונים לקראת ניסוח הפרוגרמה של הבניין החדש. בדיונים נכחו אוצרים מצוות המוזיאון ואורחים ממוזיאונים אחרים. מה חושבים אנשים שעובדים במוזיאון על המוסד שלהם? הדיבורים נעים בין הפרטים הטכניים ביותר לגבי שטחי מחסן ועבודה ועד לרעיונות תיאורטיים בדבר עצם תפקידו של מוזיאון לאמנות מודרנית במאה ה- 21. זוהי אולי הסוגיה המעניינת ביותר שניתן לחלץ מהתערוכה: ההזדמנות לחשוב על מקומו של המוזיאון, על תפקודו, על קהל היעד שלו, על עצם קיומו.
לפני כעשר שנים יצא לאור ספר רב תהודה שנקרא "על חורבות המוזיאון". הספר הכיל אסופת מאמרים שכתב בשנות השמונים דאגלס קרימפ (מי שהיה עורך כתב העת "אוקטובר") על גורלו ומעמדו של המוזיאון בעידן הפוסט מודרני. כמוטו למאמר הנושא את שם הספר צטט קרימפ את הפילוסוף הגרמני אדורנו בקשר למילה "מוזיאוני" – "למילה יש השתמעות לא נעימה… המילה מתארת חפצים… בתהליך גוויעה… הקשר בין מוזיאון ומאוזוליאום איננו רק פונטי. מוזיאונים הם אחוזות הקבר המשפחתיות של יצירות אמנות". האם אפשר לגשת להקמת מבנה חדש למוזיאון כאילו מעולם לא רעדה האדמה מתחת לעצם קיומו של המוסד המוזיאלי? שנות השמונים היו, בין השאר, השנים שבהן מוזיאונים חדשים נבנו תחת כל עץ רענן בערי אירופה ואמריקה, בתכנונם של אדריכלים כוכבים, ובעוד בום הבנייה הזה מתרחש, התבסס במקביל ז'אנר ההספד על עצם קיומו של המוזיאון. קצת בדומה לציור: חי ובועט, אבל שוב ושוב מנבאים את קיצו. התחושה העוברת מהתערוכה "בניין חדש" היא שמצד אחד אכן ישנה סיבה לחגיגה – בניין חדש, תחרות על רמה גבוהה, הצעה זוכה יפייפיה, מליוני דולרים וכו' אבל מצד שני זהו בדיוק הרגע, הרגע החגיגי והמרגש, שבו יש לעצור ולבדוק מה פתאם מוזיאון, האמנם, עדיין, ואיזה מין, ולמי הוא נועד.
זה נובע, בין השאר, מאופיה של ההצעה הזוכה, של פרסטון סקוט כהן, המשדרת צניעות ונועזות בעת ובעונה
אחת. באופן שלא היינו מצפים מאדריכל אמריקאי צעיר (יליד 1961), דיקאן הפקולטה לאדריכלות בהרווארד, ההצעה שלו מתייחסת במלוא הכבוד לבניין הקיים, ולקוביה המודרניסטית בכלל, ובהחלט גם לתל אביב עצמה, לאותה רוח באוהאוס חצי אגדית המרחפת מעל העיר הישנה. ההצעה מתייחסת לכל אלה בכבוד, אבל לוקחת הלאה את הקוביה והמודרניזם, למבנה הרפתקני יותר, עם חלונות בכל מיני גדלים וצורות, עם זרימה של החוץ לתוך הפנים, ועם איזה קיפול והיסט מרחיבי לב של הקוביה האופקית.
ההצעה של סקוט כהן כה מוארת ויפה עד שמתבקש לעשות הפרדה ולא לקלקל את השמחה עם הפרוזה המדכדכת: כמה זמן ייקח לגייס 45 מליון דולר להקמת מוזיאון לאמנות בארץ מוכת מיתון ואינתיפאדה?
ועוד כמה דברים על מוזיאון תל אביב –
מוזיאון תל אביב הוא בודאי אחד ממוסדות התרבות המרכזיים בעיר (ובארץ) וכל שלב בהתפתחות שלו הוא אבן דרך בחיי התרבות והאדריכלות של העיר (והארץ). משכנו הראשון וההסטורי של המוזיאון היה בשדרות רוטשילד 16, בביתו של ראש העיר מאיר דיזנגוף. שם הכריז בן גוריון על הקמת המדינה ב- 48', בטקס שיצר קשר סבוך ומפותל בין ממלכתיות, לאומיות ותרבות. ב- 1959 עבר המוזיאון לביתן הלנה רובינשטיין, שנבנה כחלק מהקומפלקס המקסים שכולל את היכל התרבות, גן יעקב ותיאטרון הבימה. את הביתן תכננו יעקב רכטר ודב כרמי (שהיו שותפים לתכנון הקומפלקס כולו) כמבנה מודרניסטי בן ארבעה מפלסים, המהווה עד היום חלל תצוגה נעים ובהיר לאמנות מודרנית. ב- 1972 נחנך המבנה החדש בשדרות שאול המלך שתוכנן על ידי דן איתן ויצחק ישר, ונחשב גם הוא לדוגמה יפה ואיכותית של מודרניזם. את המעבר לשאול המלך הוביל ביד רמה ד"ר חיים גמזו, מי שהיה מנהלו של המוזיאון, ומי שנאלץ לסבול הרבה השמצות מצידם של אלה שטענו, כמו שטוענים תמיד, שתל אביב אינה זקוקה למוזיאון חדש, למי יש כסף, בימים אלה, וכו'. למרבה הצער, הדברים תמיד נכונים לגבי כל מבנה תרבות חדש: בניין חדש לקאמרי, משכן לאופרה, תמיד ישנם צרכים דחופים ונואשים יותר, תמיד הימים קשים ומרים.
היש קשים ומרים מימים אלה? התחרות עצמה מומנה על ידי תרומה יעודית, שנועדה מראש לעלויות של התחרות בלבד. התערוכה מסכמת מהלך שלם המתנקז כרגע לשלב הוירטואלי של ההצעה הנבחרת. התמומש? הייבנה המבנה החדש? מאין יבוא תקציב ההקמה, המוערך ב- 45 מליון דולר? המגרש שעליו עתיד המבנה לקום הוא עתודות הקרקע האחרונות שעומדות בפני מוזיאון תל אביב, והמבנה החדש עתיד להכפיל את שטחו. אמורים להיות שם אולמות תצוגה, ספריה, אגף לאדריכלות ועיצוב. רק לפני כשנתיים עמדה ספרית האמנות במוזיאון בפני סגירה לקהל הרחב מחמת חוסר תקציב, ורק הודות למחאה ציבורית נעתרה הנהלת המוזיאון והשאירה את הספריה פתוחה לציבור (אם כי תמורת תשלום, מה שלא היה נהוג עד לפני מספר שנים). האבסורד ברור. מכאן נאבקים על שתיים וחצי משרות כדי להמשיך להחזיק ספריה כמוסד המשרת את הקהל הרחב, ובמקביל מקיימים תחרות על הקמת מבנה בעלות של 45 מליון דולר. העיריה כבר הבטיחה השתתפות במימון הפרויקט, אבל גם בהנחה שתקציב הבנייה יושג איכשהו (קל יותר לגייס תרומות לבניית מבנה חדש ומלהיב מאשר לתחזוקה שוטפת), מי יתחזק את המוזיאון החדש? כמה אנשי צוות חדשים יידרשו כדי לתפעל את המקום? מאיפה יבוא תקציב למשכורות הנוספות? והאקוטי מכל – מאין יבוא התקציב הדרוש למלא את האולמות החדשים בתערוכות ראויות?
ולראיה – ביתן הלנה רובינשטיין, סוגיה נוגה במיוחד. הביתן המקסים, שהוא שלוחה של המוזיאון, לא מצליח לקיים פעילות אמנותית שוטפת בקצב ובאיכות ובייחוד באנרגיה שכולם מצפים ממנו. הדיון שמעלה עכשו התערוכה "בניין חדש" ביחס למוזיאון כמוסד שנוי במחלוקת, עולה כמעט מאליו כל אימת שחולפים על פני הלנה רובינשטיין. מה בין מוזיאון לאמנות מודרנית לביתן לאמנות עכשווית? האם מוזיאון לאמנות נועד רק לאובייקטים אמנותיים או שהוא אמור להיות, כמו שנוטים לחשוב אחדים, מרכז לתרבות עכשווית?איך אמור להיראות מוזיאון חדש לאור ההשתנות של האובייקטים האמנותיים? לאור נזילות ההגדרה של אמנות?
תגים: ביתן הלנה רובינשטיין, דאגלס קרימפ, דב כרמי, דן איתן, חיים גמזו, יעקב רכטר, יצחק ישר, מאיר דיזנגוף, מאירה יגיד-חיימוביץ, מוזיאון תל אביב, פרסטון סקוט כהן
הצוֹפָה / ארכיון 
כתיבת תגובה